הזדעזעתי קשות מהמקרה הטרגי של ידידי וחברי אריאל רוניס ז״ל. בהתחלה לא האמנתי, אבל לאחר שהתפרסמה הידיעה בתקשורת על התאבדותו של מנהל במשרד הפנים, הפנמתי שאכן חברי הטוב איננו.
את אריאל הכרתי לפני שנתיים בפייסבוק. התכתבנו רבות בנושא ספרו החדש ״אני ואחי נגד בן דודי״ ובנושא מעמדם של הערבים אזרחי ישראל בתוך המדינה,והוא היה אומר לי חד-משמעית שהוא רוצה לקדם את נושא ערביי ישראל ולקרב אותם כדי שישתלבו בחיים במדינה.
את אריאל הכרתי לפני שנתיים בפייסבוק. התכתבנו רבות בנושא ספרו החדש ״אני ואחי נגד בן דודי״ ובנושא מעמדם של הערבים אזרחי ישראל בתוך המדינה,והוא היה אומר לי חד-משמעית שהוא רוצה לקדם את נושא ערביי ישראל ולקרב אותם כדי שישתלבו בחיים במדינה.
עם גילוי גופותיהם של שלושת הנערים החטופים בגוש עציון ושריפת גופתו של הנער הערבי מירושלים, הגיע גל גדול של הסתה ושנאה בין שני העמים. אריק התקשר אלי ואמר שאנחנו צריכים לפעול כדי להרגיע את הרוחות באמצעות פייסבוק ובכל אמצעי אפשרי אחר כדי שלא נגיע לנורא מכל. דיברנו על איך אפשר לתקן את היחסים בין היהודים והערבים אחרי שיעבור הגל הקשה הזה.
ואז החל מבצע צוק איתן. אריק התקשר אלי ועודד את רוחי. ביקש שלא אאבד תקווה, שנמשיך לנסות לגשר בין שני העמים גם בתקופה כזו של כאוס. ואז עלה לנו רעיון: לקיים כנס יהודי-ערבי בקיבוץ בית השיטה, בהשתתפות עשרות אנשים משני העמים כדי לשדר לשתי האוכלוסיות שכולנו בני אדם ורוצים לחיות בדו-קיום, בחיים משותפים, בתוך מדינת ישראל. ואכן, אריק ואנוכי הובלנו את הכנס יחד עם עוד שני חברים, יעקב יוניש ועלי זחאלקה. האירוע היה מוצלח מאוד.
אריק רוניס לא גזען. הוא אדם סובלני, אוהב אדם באשר הוא, וכל חייו פעל לקירוב לבבות בין שני העמים ובקרב כל שאר האוכלוסיות במדינת ישראל. הוא יחסר לנו מאוד. שלום חבר, אתה חסר.