השקט במתחם הדולפינריום בתל אביב מתעתע. מצד אחד זהו אחד המוקדים הכי פופולאריים בעיני תיירים, הנקודה שבה הטיילת נושקת ליפו הפסטוראלית ולמתחם התחנה המושקע, סנטימטר מחוף התופים ואחלה מקום להרגיש את הבריזה.



מצד שני, בדיוק שם אירע, השבוע לפני 14 שנים, אחד מפיגועי ההתאבדות המחרידים שידעה ישראל: טבח של 21 בני נוער וצעירים, מרביתם (למעט אחד) עולים ממדינות חבר העמים לשעבר. ילדים שבסך הכל ביקשו לצאת לבלות במועדון ריקודים ביום שישי בערב – ונפלו קורבן לטירוף הרצחני של הטרור האסלאמי הקיצוני, שעשה שפטים בארץ כולה בשנות האינתיפאדה השנייה. 



ביום שני בערב הניגוד הזה הורגש בשטח היטב. בעוד שכמאה אנשים - בהם בני משפחות הנרצחים, נציגי משרד הקליטה (כולל השרה לשעבר סופה לנדבר), נציגי עיריית תל אביב-יפו וארגון נפגעי פעולות האיבה - התכנסו למרגלות האנדרטה לזכר הנרצחים כדי לציין את יום השנה ה-14 לפיגוע; הסתובבו באזור צעירים וצעירות בבגדי ים ובחליפות גלישה, שהתקשו להבין על מה ולמה כל המהומה. 
 

אילונה שפורטוב יכלה בקלות להיות אחת מאותם צעירים. היא בת 28, אחת שמרבה לחייך. אפשר בקלות לדמיין אותה רצה לים עם גלשן, רוכבת על הגלים הגבוהים, ואחר כך יושבת ליהנות מהרוח הקיצית כשבקבוק בירה צונן בידה וקבוצת חברים טובים סביבה. 
 
לצערנו, במציאות הבלתי אפשרית של ישראל, שפורטוב רחוקה מלהיות במקום הזה. מאחורי החזות האופטימית מסתתר סיפור מזעזע, של צעירה שנפצעה אנושות בפיגוע הנורא ההוא בדולפינריום; שהייתה מאושפזת חודשיים וחצי ב"איכילוב" ואחר כך "בילתה" עוד שנתיים וחצי בשיקום ממושך ומייגע בבית לוינשטיין ברעננה. 
 
ילדה-אישה שבראשה נשארה בת 14.5. הגוף התבגר, אך כשקצת מתקרבים, גם הצלקות והפצעים ניכרים היטב: עינה האחת פוזלת ומעליה צלקת, סימן לחלקים מהמוח שנאלצו הרופאים להוציא, יד ימין שבקושי מתפקדת ונסחבת מאחורי הגוף, רגל שצולעת מאחור.
"המילים לא יוצאות" 
אילונה שפורטוב עלתה עם הוריה ארצה בשנת 1996, בת יחידה בתא משפחתי ששמח בחלקו. את קליטתה בארץ ריפדה הקהילה המגובשת של יוצאי חבר העמים, שבתוכה מצאה את מקומה, לאחר שהמשפחה השתקעה במרכז תל אביב. 
 
בליל שבת, ה-1 ביוני 2001, היא יצאה עם חברות לבלות במועדון ה"דולפי דיסקו" שהוקם על חורבות המתחם שבעבר שימש למופע חיות ימי, ושימש באותן שנים מקום מפגש לבני נוער מהקהילה הרוסית. סמוך ל-23:30 הגיע לכניסה למקום מחבל מתאבד פלסטיני, התערבב בין הצעירים שעמדו בתור להיכנס – ופוצץ את עצמו. המטען הגדול, שכלל גם אמצעי רסס וחפצי מתכת חדים, גרם למותם המיידי של 17 נערים ונערות. ארבעה נוספים מתו מאוחר יותר מפצעיהם.
 

זירת הפיגוע בדולפינריום. צילום: נעם וינד
שפורטוב עצמה נפגעה אנושות, וחזרה לחיים כנגד כל הסיכויים. מאז ועד היום, היא מבלה מחצית מחייה בטיפולים ובהתמודדות מייגעת עם נזקי הפיגוע. "אף אחד לא נתן לאילונה סיכוי", מספרת אמה, אירנה. "בשבועיים ראשונים היא הייתה בלי הכרה בכלל. חברה שלה, קטרינה קסניאדה ז"ל, שבאה איתה לבלות, נהרגה במקום. אילונה עד היום מתקשה. היא לא יכולה לקרוא, היא לא יכולה לכתוב, היא לא עצמאית, צריך להכין בשבילה הכל וכל הזמן יש מישהו שצמוד אליה. במהלך השבוע היא מקבלת טיפולים בבית הלוחם בתל אביב וכמובן שהיא מוגדרת כנכה 100 אחוז פלוס".

מה בעצם קרה לה באותו לילה?
"היא נפגעה בראש ולמעשה אין לה חצי מוח שמאלי. העין השמאלית שלה לא רואה, צד ימין של הגוף משותק חלקית".

איך עבר תהליך ההתאוששות שלה?
"בהתחלה היא לא דיברה בכלל. יותר מחצי שנה היא הייתה מחוברת לצינורות, אכלה דרך הצינור, נשמה דרך הצינור. גם כשהתחילה לדבר, אלו היו מילים קטנות וכמו תינוקת שרק נולדה, היה צריך ללמד אותה הכל מאפס. כיום היא מדברת, אבל לא תמיד ברור. לפעמים היא יודעת מה היא רוצה להגיד בראש, אבל כשהיא מנסה לדבר, המילים לא ממש יוצאות לה. מאז הפיגוע ועד היום אילונה עברה בסך הכל 39 ניתוחים, ובין לבין השגרה שלה כללה בעיקר טיפולים, טיפולים ועוד הפעם טיפולים".   
 
ולמרות הכל, כשאני רואה אותה פה, במעט שהיא מצליחה לתקשר עם אחרים, היא נראית במצב רוח טוב. עומדת זקוף, מחייכת, כאילו כל זה קורה למישהו אחר.
"היא תמיד במצב רוח טוב. זה משהו שהשרשנו בה מילדות. אנחנו לא בכינו לידה, כל הזמן אמרנו: 'יש אנשים שיותר קשה להם. את צריכה להיות שמחה שהתעוררת בבוקר לעוד יום חדש'. החיוכים האלה שאתה רואה זה גם הביטחון שלה. בן אדם כמו אילונה, שהלב שלו מתפוצץ מכאבים, כשהיא מחייכת זה גם מגן כזה, לכסות את הכאב. גם כשהמצב שלה היה הכי קשה, היא לא הרשתה לאף אחד לבכות על ידה. מי שבכה, היא שלחה אותו החוצה מהחדר". 

את מרגישה היום שזו אותה ילדה? או שהיא השתנתה?
"אילונה נשארה אותה ילדה כמו שהייתה בגיל 14 וחצי. היא התבגרה בגוף, אבל בנשמה שלה היא אותה ילדה".

היא סיפרה לכם על מה שקרה ביום של הפיגוע?
"היא לא כל כך אוהבת לדבר על זה. היא סיפרה שעמדה בתור עם קטרינה, פתאום היה 'בום' וזהו, יותר מזה היא לא זוכרת. הדבר האחרון שהיא זוכרת זה אותה ואת החברה, עומדות בתור בכניסה".

מה עם החברים שהיו אז? מישהו מדבר איתכם עדיין? שומר על קשר?
"אחרי הפיגוע היו כולם אצלנו. הרבה חברים וגם אנשים שלא הכרנו קודם שפשוט הגיעו ככה, לחזק אותנו. על זה אני חייבת להגיד המון תודה לעם הישראלי. אני מאוד שמחה שיש אנשים עם לב חם, שתמיד מוכנים לעזור. לאט לאט החברים חזרו לחיים שלהם: התבגרו, התגייסו לצבא, חלקם המשיכו ללימודים, הקימו משפחות. וזהו, אילונה נשארה לבד. אין לה חברים וחברות. אין לה כלום. רק בבית הלוחם בתל אביב יש קבוצת צעירים שאנחנו לפעמים יוצאים איתם לטיולים או לפעילויות משותפות. לפני חודשיים היא אפילו פגשה שם את נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שבא לביקור בבית הלוחם".  

יפה. על מה הם דיברו?
"על החיים... איך היא משתקמת, איך היא בבית, איך היא בכלל. היא תמיד אומרת מתעניינת באחר ורק אחר כך אפשר לדבר עליה". 

איך נראית שגרת החיים שלה כיום?
"בעיקר בטיפולים בבית הלוחם. בצהריים היא חוזרת הביתה ונחה. היא מתעייפת מהר, כי אין לה כוח". 

והמדינה עוזרת לכם?
"כן, בהחלט. ביטוח לאומי, משרד הרווחה, מה שהיא צריכה לקבל – היא מקבלת". 
אופטימיות זהירה
בשנים שחלפו מאז הפיגוע בדולפינריום, המציאות הביטחונית בישראל השתנתה לבלי היכר. הכניסה הקרקעית של צה"ל חזרה לשטחי יהודה ושומרון ממבצע חומת מגן באפריל 2002, חיסולי ראשי החמאס ובראשם השייח' יאסין ורנתיסי, מותו של יאסר ערפאת, ואולי מעל הכל, בניית גדר ההפרדה - הצליחו להוריד בצורה דרסטית את כמות הפיגועים בשטחי הקו הירוק. 
 
שאלתי את אירנה שפורטוב אם לנוכח כל השינויים, היא ובתה עדיין חוששות מפיגועים. "אילונה עדיין מפחדת ממקומות שבהם יש הרבה אנשים. זה משהו שמאוד מלחיץ אותה", משיבה האמא בכנות, "אבל ביום יום היא אופטימית".  

ומה את אומרת?
"אני אומרת תודה לאל שהיא חיה, ותודה לעם ישראל שעזר לנו, ושהחיים ממשיכים וצריך להמשיך לחיות. תודה לאל שזה לא יותר גרוע. אני רוצה להגיד למי שנפגע: תהיו חזקים ותסתכלו רק קדימה. מה שהיה זה היה בחיים שעברו. עכשיו צריך ללמוד לחיות מההתחלה, ולהמשיך קדימה. הכי חשוב: להיות אופטימיים. כמו שכתבו פה על האנדרטה: לא להפסיק לרקוד".