מה שעשינו ב-67': שייקה גביש מספר על המלחמה ששינתה את המזה"ת בשישה ימים

"עם זאת, יש המאשימים את מלחמת ששת הימים, שלא רק שהיא הכניסה אופוריה להרגשת הביטחון של מדינת ישראל, אלא שהיא פיתחה בתהליך איטי את התפיסה של 'הכל שלנו!'", מוסיף גביש, אחד משלושת אלופי מטכ"ל 67' שאיתנו (יחד עם מפקד חיל הים דאז, אלוף שלמה אראל, ומפקד המכללה לביטחון לאומי, אלוף אלעד פלד). "הגענו לשליטה בעם אחר, שבבוא היום עלולה לגרום למצב שבו הערבים יהוו את הרוב במדינת ישראל. זאת בהחלט לא הייתה הכוונה כשיצאנו למלחמה שלנו, ובוודאי שלא ציפינו לתדמית השלילית שנוצרה לנו בעקבותיה".
 

באוגוסט יחגוג גביש, מאחרוני המוהיקנים של דור הפלמ"ח, את יום הולדתו ה-90 והוא עודנו חזק בעניינים. "ממש בימים אלה ראינו בדיוני הכדורגל של פיפ"א למה עלולה התדמית הזאת לגרום", הוא אומר. "וזה רק דבר צדדי, לאחר שהשלמנו שמשמיצים אותנו באקדמיה ומחרימים אותנו בהרבה מקומות. 'ניצחנו!', צהלו הכותרות לאחר שלא הועפנו מפיפ"א. איזה 'ניצחנו!' על מה שמחים?".

מלחמת ששת הימים הייתה שעתו הגדולה של גביש. כיום, בחלוף הזמן, נשכחת העובדה, שתהילתו דאז כמעט נגזלה ממנו. "על סף המלחמה פוטרתי ליום אחד, שבו התפקיד שלי הועבר למשה דיין", הוא חושף ומפרט את המהלכים הדרמטיים דאז, כשמצד אחד דיין הסתובב במחנות צה"ל, במדים ובלי דרגות, ומצד שני ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, טיפח בשקט את יגאל אלון כיורשו האפשרי בביטחון. "אתה תנצח, אבל יהיו המון הרוגים ויושמדו הרבה טנקים", אמר דיין לגביש.  

קנית את דבריו?

"שאני אנצח? יופי, אבל נתתי לו להבין שהצבא מוכן היטב וחלקתי על התחזית המפחידה שלו. כלומר, לא היינו יס-מנים. תיכף נחזור לדיין, אבל תחילה הביקור של אשכול, מלווה באלון, אצלנו, בדרום. 'כמה חיילים יש למצרים?', שאל אשכול. '4,000, אולי 5,000', השבתי. 'דוס אינגאנצן?', זה הכל?, שאל
ביידיש. אבל אם זה נשמע מנותק, אשכול היה זה שדאג לצייד את צה"ל כמו שצריך לקראת מלחמת ששת הימים.

"זה לא עזר לו. כשהשמיע את הנאום המגומגם שלו ברדיו, התחילה מהומה אזרחית, שבה הועלתה הדרישה למנות במקומו את דיין כשר הביטחון שיציל את עם ישראל. אשכול קרא לדיין ונתן לו להבין שהוא לא יהיה שר הביטחון במקומו. 'אם לא זה, אני רוצה להיות אלוף פיקוד הדרום', אמר דיין. אשכול שלח אותו לרמטכ"ל יצחק רבין. 'למה אלוף הפיקוד, תהיה הרמטכ"ל במקומי', הציע לו רבין. זה לא עניין את דיין. הוא רצה להיות אלוף הניצחון ושלא יבלבלו לו את המוח.

ישעיהו גביש מחויך במהלך מלחמת ששת הימים. צילום: ארכיון המדינה

"רבין התקפל בפני דיין והזעיק אותי ב-5:00 בבוקר. 'קח פייפר ובוא', הורה לי. פקודה זאת פקודה. הגעתי אליו לקריה. מחוץ למשרד עמדו עזר ויצמן, חיים בר-לב וגנדי בראשים מורכנים. רבין, שעד היום אני לא סולח לו, כי במקומו הייתי מתפטר, סיפר לי מה קרה עם דיין והודיע שתפקיד אלוף פיקוד הדרום הועבר אליו ואני אהיה סגנו".

"לא רק שהוא פגע בי, אלא שלדיין לא היה ערב המלחמה מושג לגבי מה שהלך בחזית הדרום. סירבתי. הצדעתי ויצאתי מהחדר, בדרך לפיקוד בבאר שבע, שם הוריתי לכנס את הקצינים שלנו. הם היו עם כוסיות בידיים, מוכנים לומר 'לחיים' לקראת המלחמה שבדרך. כשלקחתי את המיקרופון לידיים, כדי להודיע על פיטוריי, צלצל הטלפון. רבין היה על הקו. 'הכל התבטל. דיין הוא מעכשיו שר הביטחון', הודיע לי".

"לא את זה אני סוחב, אלא ששיקולים פוליטיים היו בעלי משקל רב יותר משיקולי ביטחון, כשאצל דיין האמביציות האישיות היו מעל לכל". כאן מזכיר גביש "שחקן" נוסף. "ראש הממשלה לשעבר, דוד בן-גוריון, התנגד נחרצות למלחמה. היה לו יועץ רע מאוד, יהושפט ('פטי') הרכבי, שהיה ראש אמ"ן. הוא מכר לו סיפור שבמלחמה יהיו 50 אלף הרוגים ויצטרכו לחפור קברים בכיכר המדינה, בתל אביב. בן-גוריון פגש בימי ההמתנה את רבין ונתן לו באבי-אביו על שהוא מוכן לסכן את מדינת ישראל במלחמה נוראה. כתוצאה מכך, רבין חטף התמוטטות.
 

"אז בן-גוריון בא להיפגש איתי במלון 'נאות מדבר', בבאר שבע. הוא הלם בשולחן וצעק עלי איך אני מעז להתכונן לצאת למלחמה כזאת באין שותפים, כפי שהיו האנגלים והבריטים במלחמת קדש, מלחמה שלדעתי לא הביאה לנו הרבה כבוד, אבל נתנה 11 שנה של שקט. לא נבהלתי מבן-גוריון. אמרתי לו שאם לא נעצור את המצרים והם ילחצו על הדוושה, תוך שעתיים הם יהיו בבית אצלי, בבאר שבע, כשבדרך אין ביצורים וגדרות. כשנתתי לו להבין שחייבים לבלום אותם ולהתקדם לתעלת סואץ, הוא צעק 'לא, זה בלתי נסבל', קם והלך".

"אחרי המלחמה הבאתי את בן-גוריון בהליקופטר לתעלה, מול איסמעיליה. כשהסברתי לו מה שהלך שם, אמר 'אני צדקתי'. במה הוא צדק? 'פה לא עברו 60 ריבוא (600 אלף – י. ב-א) של בני-ישראל', אמר. אתה תופס איפה היה הראש שלו?".   
 

כאן מציג גביש פרט מדהים נוסף. "הרמטכ"ל רבין, כמו שר הביטחון דיין, בכלל לא ביקר בחזית הדרום במלחמה. לכל היותר הגיע פעם עד חולות ניצנה. הצגתי בפניו מפה, הוא תלה בה מבט, אמר שלום והסתלק. אחר כך, הוא לא יכול היה להסתכל לי בעיניים הרבה זמן. עם זאת, ייאמר שרבין היה מאה אחוז כבונה הצבא למלחמה, אבל כשהיא הגיעה, הוא נעלם. 

"מה עניינה אותו ואותם המלחמה? חשוב היה להם לקטוף את התהילה בירושלים. ואיזו תהילה. אני זוכר את עצמי יושב בזחל"מ ושומע ברדיו את מוטה גור מכריז – 'הר הבית בידינו!'. באותו רגע הגבתי שגנבו לנו את ההצגה".
 

"ה'גניבה' הזאת נמשכת עד היום", מתריס גביש. "בהזמנה לטקס בגבעת התחמושת ציינו את יום ירושלים. אף מילה על מלחמת ששת הימים. אם הייתה מלחמה שבאמת שינתה את פרצופה של המדינה, לטוב ולרע, לא מזכירים אותה".

למה לי פוליטיקה

"חבר'ה, זהו זה", הכריז גביש בנימה פלמ"חניקית בבוקרו של ה-5 ביוני 1967, וקרא בקשר "כל הקודקודים סדין אדום (סיסמת המלחמה)". הוא יצא למערכה, כשתחתיו שלושה מפקדי אוגדות – ישראל טל, אברהם יפה ואריאל שרון, שלו עשה תרגיל מנהיגות מהדהד. 
 

"אריק ואני מאותו דור בפלמ"ח, אבל היינו במתיחות די גדולה", מעיד גביש. "בקדש, כשהייתי ראש מחלקת מבצעים, ידעתי כמה הוא רימה אותנו במיתלה, כשתוך כדי הפרת הפקודות גרם לעשרות אבידות. כשהתלוננו אז עליו בפני הרמטכ"ל דיין, הוא אמר 'זה נכון, אבל אני מעדיף סוסים אבירים על פני פרדות עצלות' ובזה גמר את הסיפור.
 

"בהיותנו מאותו דור, הייתה בעיה איך ליצור את האוטוריטה, אבל הייתה לנו משימה – להשמיד את הצבא המצרי. ואז, בתקופת ההמתנה תרגלתי על יבש את האוגדות, כשכולם בשטח עם הגייסות. כשכל אחד משלושת מפקדי האוגדות קיבל משימה לתרגיל, המשימה של אריק הייתה להגן על ניצנה. 

"כשנכנסתי לאוהל שלו, ראיתי מפה עם חיצים עד לוב. לא רציתי לבייש אותו בפני הנוכחים וקראתי לו לצאת איתי החוצה. שאלתי אותו מה עניין החיצים והוא השיב 'אריק לא מגן. אריק תוקף!'. 'אם כך, אמרתי לו, עלה על הג'יפ ותסתלק מפה!'. על המקום הוא התקשר לרמטכ"ל רבין, שלא איבד שנייה. 'או שאתה מבצע את הפקודות של שייקה, או שתעלה על הג'יפ ותעוף משם'. מאותו רגע עד סוף המלחמה אריק היה מאה אחוז, בלי שום הפרת פקודה. אצלנו לא היו מלחמות גנרלים". 
 

ב-5 ביוני, גביש, חילוני שבחילונים, כתב בפקודת היום שלו ללוחמים: "עלו והצליחו ויהיה ה' עמכם". הוא בא למלחמה עם משנה סדורה, שכן כמי שהיה בתפקידו הקודם ראש מחלקת הדרכה, ששקד על תורות לחימה ותרגל אותם בתרגיל חורף גדול, גביש הגיע מוכן לשעת השי"ן. הוא התנגד להצעת האלוף אברהם אדן ("ברן") לצאת מאילת ולאגף את הצבא המצרי מעורפו. "ברנצ'יק, זה לא ילך", הוא ביטל את הצעתו. "נדהר לתעלה בשני צירים. מרפיח ומניצנה!", עמד על דעתו.
 

כאן היה בבעיה. "ברפיח ארבו לנו 300 טנקים מצריים בפיקודו של גנרל סעד א-שאזלי, מי שעתיד היה להיות רמטכ"ל צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים", מספר גביש. "מולם, עם כל הביצורים שלהם, היו לטליק (אלוף ישראל טל) רק 180 טנקים. ידעתי שיהיה שדה קטל והבנתי שחייבים לדלל את הצבא המצרי במקום. הגיתי תוכנית הונאה שכמעט לא קיבלה פרסום. 
 

צנחנים מתכוננים לפעולה במלחמת ששת הימים. צילום: יעקב אגור, לע"מ
 

"לקחנו מאה וכמה קומנדקרים, שמנו עליהם דיקטים, שעליהם צוירו טנקים. את אלה הובילו ארבעה טנקי שרמן אמיתיים. הסענו אותם דרומה עד כונתילה. כולם ראו, כביכול, שיירת טנקים עם רשתות הסוואה. זו הייתה אוגדת-בלוף. כעשרה ימים לפני המלחמה, א-שאזלי שלח את הטנקים הכי כבדים שלו מרפיח דרומה, לכונתילה. כך שכאשר נפתחה המלחמה, יכולנו לפרוץ דרך רפיח".

"דדו ואני, ילידי אותו שבוע בקיץ 25', היינו המועמדים להחליף את רבין בתפקיד הרמטכ"ל. לעומת דיין, מי שהיה קטסטרופה במלחמת יום הכיפורים, שרצה אותי, גולדה תמכה בדדו והכריעה את הכף. דיין הציע לדדו לרדת לדרום ולהיות אלוף הפיקוד במשך שנה לפני שיתמנה כרמטכ"ל. 'דיר באלאק, בלי הדרום לא תוכל לנהל את המלחמה הבאה', התריע בפניו. אבל דדו התעקש וכך ניצלתי מלהיות הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, שבה התנדבתי לפקד על מרחב שלמה".

לא מונית כרמטכ"ל, התפטרת ופנית לניהול "כור" ולא לפוליטיקה כמו אנשי צבא אחרים. מדוע?

"כדי להיות בפוליטיקה, צריך אמביציות פוליטיות ועור עבה. זה לא באופי שלי. לעומת זאת, העדפתי תפקיד של ניהול מפעלים וניהול עובדים. מדובר ביצירה. זה לעשות משהו, לא דברת. אבל לא ליקקתי דבש, מה גם שבתקופה שלי שם חל המהפך, לאחר ששלטון מפא"י תמך במפעלי ההסתדרות. בזמני זו הייתה חברת מופת, שהקימה מפעלים באזורי-פיתוח. מביניהם השקענו 180 מיליון דולר ב'מכתשים'. ומה יצא? מכרו לסינים. אל תשאל אלה שביתות היו בתקופתי. ב'סולתם' כלאו אותי למשך שלושה ימים".

דבקות במשימה                           

גביש, לבית שקליאר, נולד בתל אביב למשפחה פועלית. "אבא שלי היה עגלון, שהוליך חול וחומרי בנייה לעיר הנבנית", הוא מעיד. כנער למד גביש בבית הספר החקלאי בגבעת השלושה והתגייס לפלמ"ח. הוא פעל בהעפלה, היה בין עצורי הבריטים בלטרון ונלחם במלחמת העצמאות. יום לפני ההכרזה על הקמת המדינה, הוא נפצע קשה בקרב הכבד על מלכיה, כשאינסטינקטיבית בעט ברגלו רימון, שנורה לעמדתו ממרגמת שני אינץ'. 
 

ב-1945, בהיותו מפקד ההכשרה בנען, הכיר את גיטה, האשה של חייו. "היום אנחנו חוגגים 66 שנות נישואין", הוא מציין. לבנם, עוזי, יש מפעל לצבעים. אחיו, גיורא, יועץ לחברות. לגביש ולרעייתו חמישה נכדים ושלושה נינים.
 

כששייקה, בעל כפות ידיים מוצקות של איש עמל וקול רך, נשאל מה סוד הנעורים הנצחיים שלו, הוא משיב, כשעל פניו נסוך חיוך צנוע: "בשביל להגיע לגיל שלי, צריך הרבה מזל. מדי בוקר אני עושה אימוני כושר ושוחה. זה לא מספיק. לצד ניהול עמותת הפלמ"ח והמוזיאון שלה, אני מטפח בוסתן של עצי פרי. זו חלקת האלוהים הקטנה שלי, סמוך לבית".
 

מוזיאון הפלמ"ח, שנחנך בשנת 2000 והומה מבקרים, הוא מפעל-חייו, שהוקם לפי חזונו של יגאל אלון, "כדי שלא ישכחו את הפלמ"ח". ולא שוכחים. גביש גאה בכך ש"אנחנו האתר המתויר השלישי במדינת ישראל במספר המבקרים בו, לאחר 'יד ושם' ומוזיאון ישראל".
 

"המטרה שלנו היא להנחיל את מורשת הפלמ"ח", הוא מציין. "אל נשכח שהפלמ"ח פעל בהעפלה, הקים 36 יישובים, הוציא מתוכו 24 משוררים וסופרים, 35 מקבלי פרס ישראל, 40 אלופים ושישה רמטכ"לים, כשבנוסף לכל הוא תרם לעיצוב גבולותיה של המדינה. המושג 'אחריי' יצא מהפלמ"ח, שאותו אפיינו דבקות במטרה, נשיאה באחריות, טוהר הנשק, רעות ואהבת הארץ שנרכשה במסעות לאורכה ולרוחבה. החבר'ה היום מתמכרים ל-waze ולא מכירים את הארץ, לעזאזל".
 

לבסוף, אני שואל אותו על המערכה האחרונה של צה"ל - "צוק איתן". "דבקות במטרה, אמרתי. ומה הייתה המטרה ב'צוק איתן' אם לא לפרוק מהפלסטינים את הטילים, לאחר שהם עשו לנו את המוות איתם? תוך כדי הלחימה שכחו את הטילים, שאותם אפשר להפציץ מהאוויר עד מחר והם לא יושמדו – ועברו לטפל במנהרות. לא בשביל זה גייסו 125 אלף איש, לא בשביל זה הטילו למערכה 500 טנקים ולא בשביל זה נלחמו 60 יום, הרבה יותר מאשר במלחמת יום הכיפורים. לעומת זאת, השמדנו את הצבא המצרי בארבעה ימים בלבד עם כוח קטן בהרבה, כי היינו דבקים במשימה".

והמסקנה.

"אולי רצו לשמר את שלטון החמאס. אם לא, אני לא מבין מה הלך שם".