איך נחשפה תעשיית הברחות הביצים? "האלימות רק תלך ותגבר"

זה היה ביום ראשון השבוע. בשעות הערב יצא אריה מביתו במושב מצליח לעוד משמרת שגרתית כפקח במועצת הלול. לפני שנכנס לרכב הודיע לאחיותיו, שלומית ונטע, שיחליף אותן בהשגחה על אמם כשישוב בשעות הלילה.
 

שבועיים קודם לכן שוחררה זיוה מבית החולים בהמלצת רופאיה. הם המליצו לילדיה להעביר אותה להוספיס, שם תסיים את חייה אחרי מאבק ממושך ומתיש במחלה הממארת, אבל הילדים התעקשו שתעשה זאת בבית, קרוב אליהם וקרוב לבוסתן שאותו טיפחה בשנים האחרונות. 
 

"כשר לבסח" 

20 פקחים של מועצת הלול פועלים, במיוחד באזור קו התפר, ממדרונות ים המלח ועד מורדות הגלבוע, מחפשים אחר מבריחי ביצים. בדרך כלל הם עובדים בזוגות, מכירים כבר את המקומות המועדים לפורענות ואת חלק מהנפשות הפועלות. 
 

באותו לילה מר יצא אריה למשמרת עם פקח חדש, לאחר שהקולגה הקבוע שלו לקח יום חופשה. בעקבות מידע מודיעיני פתחו השניים בנסיעה לכיוון מצודת יהודה, התנחלות שנמצאת בדרום הר חברון, בחבל יתיר. באמצע מארב במקום נדרס אריה על ידי מבריח שנמלט מהאזור, והוא נפטר מאוחר יותר מפצעיו בבית החולים. 
 

"צריך לדעת איפה להיות, מתי ומה לסכל", מסביר רואי קליגר, מנהל היחידה המרכזית לאכיפה וחקירות במשרד החקלאות, "אנו פועלים לפי מידע שנסמך על מגוון רחב של גופים שיש ביניהם שיתוף פעולה, החל ממשטרת ישראל ודרך רשויות האכיפה השונות. אנו משקיעים מאמץ בבניית תמונת מידע ומיקוד צוות יחידת האכיפה כדי לסכל הברחה של תוצרת חקלאית".
 

ב־20 השנים האחרונות השקיע אריה את מרצו במרדף אחר מבריחי ביצים. הברחות משטחי A שביהודה ושומרון לשטח ישראל הפכו לפעולה המועדפת על עבריינים. אפילו משפחות פשע מוכרות נכנסו לתמונה - מתברר שהרבה כסף מסתובב כיום בלול.
 

בשנה שעברה עצרו הפקחים 222 הברחות של 26,200 תבניות, שבהן היו 786 אלף ביצים. אף אחד לא יכול לנקוב במספר הביצים שהצליחו להיכנס למקררים שלנו, אבל ההערכות הן שהתפיסות הן רק חלק מזערי של הסחורה המוברחת. 
 

כל ביצה שמשווקת לצרכנים חייבת בבדיקה, שיקוף, מיון ואריזה בתחנות מיון רשמיות, המבוקרות על ידי וטרינר ואנשי מקצוע. בסיומו של התהליך תוטבע עליה חותמת של תאריך תפוגה והיא תאושר לשימוש. התהליך הזה עולה כסף. אולם בשטחי הרשות אין פיקוח וטרינרי, ואין מעקב אחרי תנאי האחסנה. למעשה הרווח על כל ביצה שאינה בפיקוח הוא כפול מביצה מפוקחת, ואפשר לעשות לבד את החשבון. 
 

לפני שנתיים הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בלוד יהושע גרין, שניהל חברה לשיווק ביצים. בכתב האישום סופר איך גרין יצר קשר עם עדנן וג'לאל זייד, בעלי לולים באיו"ש. הם סיפקו לגרין ביצים שעליהן חותמות מזויפות של מכוני מיון ישראליים מורשים. גרין הבריח את הביצים לשטחי ישראל ושיווק אותן לסיטונאים. 
 

תמורת 12.5 מיליון ביצים מוברחות קיבל גרין בשנת 2012 סכום של 5.1 מיליון שקל והתחלק בכסף עם עדנן וג'לאל. בית המשפט גזר עליו 14 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך מיליון שקלים. 
 

"תמיד זה היה מסוכן", מספר אורי דרזי, ראש יחידת הפיקוח במועצת הלול ומנהלו של אריה המנוח, "אתה לא מתמודד עם חבר'ה רגילים. המבריחים לא בוחלים באמצעים ומוכנים לסכן במעשיהם אזרחים חפים מפשע. הם כבר זרקו את אחד מאנשינו מארגז של משאית נוסעת ולאחר מכן פגעו ברגלו תוך כדי ניסיון בריחה. לא חסרים לנו מקרים, אבל יש לנו חבר'ה מקצועיים שעושים עבודת קודש". 
 

ההסלקה של התוצרת נעשית בשיטות מתוחכמות תוך שהמבריחים מערימים על כוחות הביטחון באמצעות מחסומים. "כבר נתקלנו במוביל נפט שהסתיר ביצים ובעגלה נגררת שבתחתיתה הוסתרו ביצים", ממחיש דרזי. 
 

הפקחים של מועצת הלול מנסים לעצור את הגעת הסחורה המזויפת עוד לפני שהיא מועלית למשאיות. לפני חג הפסח האחרון, בימים שבהם מכירת הביצים מרקיעה שחקים, נערכה פשיטה על מפעל בעיירה בית אומר, הנמצאת בנפת חברון. בגלל המיקום הרגיש השתתפו בפשיטה גם יחידות צבא ומג"ב. במפעל נמצאו עשרות אלפי ביצים, אמצעי מחשוב מתקדמים, חותמות של בתי מיון מוכרים בישראל וגם טעות כתיב מסגירה "כשר לבסח". 
 

אבל אלה לא רק היצרנים והמבריחים שאחריהם יש לרדוף. לאחרונה נתפסו מספר מאבטחים במעברים שקיבלו שוחד בתמורה להעלמת עין ממשאיות שבהן הייתה סחורה מוברחת. בסוף חודש אפריל נעצר טליע רבאח, מאבטח שעבד במחסום ליד גבעת זאב. הוא הואשם בכך שאפשר ל־12 משאיות, שבהן הייתה סחורה מוברחת, לעבור ללא בדיקה, ונידון ל־40 חודשי מאסר. 
 

"הערכות המודיעין של המשטרה גורסות שהאלימות רק תלך ותגבר", אומר קליגר, "העבריינים הולכים על שתי תצורות: אלימות והבקעה בכוח של החסימה, ומתן שוחד. וכמו שהשופט אליקים רובינשטיין קבע בבית המשפט העליון, רמת המסוכנות של ההברחה היא כמו של פיגוע. הוא קבע שמפגע הורג אנשים ובאותו אופן גם מבריח ביצים הורג אנשים".
 

קליגר מספר על ניסיונות חוזרים ונשנים לפגוע באנשיו. "לפני זמן קצר שני מפקחים שלנו קיבלו איומים מפורשים על חייהם ובמשך חצי שנה הצמדנו להם אבטחה צמודה, גם בזמן העבודה וגם בזמן ששהו בביתם. אנחנו ערוכים לכל מקרי האלימות ויודעים להתמודד איתה. יש לנו נהלים קפדניים ואנחנו לומדים את התרחישים. אנחנו יודעים איך להתמודד עם מי שנמצא מולנו, בין אם זה עבריין פשוט או משפחת פשע". 
 

היחידה של משרד החקלאות, שבראשה עומד קליגר, עובדת לפי אותו עיקרון של פקחי מועצת הלול. "בעלי חיים ומוצריהם אסורים להעברה משטחי איו"ש הפלסטיניים לישראל", הוא מסביר, "מותר להעביר בעלי חיים משטחי איו"ש לעזה דרך מדינת ישראל, אבל זה נעשה בתיאום ובליווי פיזי, ממעבר תרקומיא לכרם שלום. בנוסף, יש היתר להעביר סחורה משמונה מפעלים לייצור מוצרי חלב ונקניק מיהודה ושומרון למזרח ירושלים. זה הסכם שנשמר עוד מתקופת מלחמת ששת הימים, אבל למרות רצוננו, אין הסדרה וטרינרית במשרד החקלאות הפלסטיני, ולמחלות אין גבול".
 

במועצת הלול קיימו השבוע שיחה עם הפקחים והבהירו להם שמי שזקוק לעזרה מקצועית כדי להתגבר על הטראומה, שלא יהסס לבקש. "קשה להם אחרי שראו את חברם שרוע על הכביש", אמר דרזי בצער והוסיף כי צריך לחזור לעבודה ולהמשיך לסכל הברחות. 
 

אריה אהב את העבודה ועבד בה יותר מ־20 שנה. "הוא התלהב", מספרת בת דודו, רותי כהן־שושן, "תמיד סיפר לנו על המארבים ועל כך שתופסים מבריחים, אבל לא תיארנו לעצמנו שמדובר ברמה כזו של סיכון".
 

צריך להגיע לנחלה של משפחת שושן במושב מצליח כדי להבין את הניגוד בין העבודה האינטנסיבית ומלאת האקשן שבה היה אריה מעורב לבין הקרבה לטבע שבה בחרה המשפחה לחיות.
 

אריה, גרוש ללא ילדים, היה בן 46 במותו. אביו, עמרם, היה ראש מועצת גזר במשך שלוש וחצי קדנציות. בחגיגות המימונה שנערכו בביתם אפשר היה לפגוש את נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס וחברי כנסת ופוליטיקאים רבים.
 

זיוה הייתה אשת חינוך ותיקה וחברת העמותה הישראלית לפירות אקזוטיים. כשבני הזוג יצאו לפנסיה החליטו להפוך את השטח הקרוב לביתם, המשתרע על פני שבעה דונמים, לבוסתן לתיירות חינוכית. 
 

הם קבעו את הנטיעות לקיץ 2006, והיו נרגשים. אבל אז, ללא התרעה מוקדמת, לבו של עמרם לא עמד במעמסה והוא נפטר. יום השלושים למותו היה היום שאותו קבע לתחילת הנטיעות. 
 

אולם הטרגדיה לא ניפצה את חלומה של המשפחה. ביום השלושים למותו, לאחר שביקרו בבית הקברות, שבו בני המשפחה המורחבת לביתם והחלו בנטיעות. הם הקימו לזכרו של האב אנדרטה יפה מאחורי הבית, לידה בריכת נוי ופינת ישיבה ואת שבעת הדונמים ריצפו בכאלף עצים מרחבי העולם. 
 

יום למחרת הלוויה הכפולה של זיוה ואריה, הגענו לבוסתן. עצי תות ולידם שיחי פיטנגו אדום וטעים, ריח של נענע ולואיזה מבשם את האוויר ולרגע אפשר היה להתעלם מהעצב ששרר במקום. "הבוסתן, כמו המושב שבו הוא ממוקם, מושתת על הרמוניה", מספרת חבצלת גאון, עובדת המקום, "מחצית מהתושבים של מושב מצליח הם קראים וכולם חיים בהרמוניה, כמו העצים שבגן". 
 

בבוסתן אין שער שאוסר על הכניסה, ואף אחד לא חסם את הדרך בפני מי שרצה ליהנות מיופיו של המקום. לא מזמן הקימו שם אולם ממוזג שבו הבאים יכולים לשבת וללמוד על העצים שגודשים את הבוסתן. את המבקרים מקדם סרט קצר שבו זיוה מסבירה לנכדה על המקום. אישה בריאה, חייכנית ושופעת ידע.
 

גם כשמחלת הסרטן תקפה אותה לפני כשלוש שנים, היא המשיכה לעבוד. בני המשפחה נרתמו לעזרה, גם אריה שהתגורר בבית הסמוך. הוא היה כלבויניק, כך מספרים מכריו בחיוך. איש שקט וביישן שתמיד אהב לעזור. מדי יום, בטרם יצא לעבודתו במועצת הלול, היה מסייר בבוסתן, מוודא שהדורבנים לא חוררו שוב את צינורות ההשקיה ושהכל ממשיך לדפוק כמו שעון.
 

"אנחנו כל הזמן מחכים שאריה יבוא לעזור ויסדר דברים לשבעה של זיוה", אמרה בעצב כהן־שושן, "זה לא נתפס שהוא לא פה איתנו".

ביום שלישי השבוע עוד ישב שלג, כלבו האהוב, והמתין שחברו הטוב יחזור מהמשמרת. עובדי הבוסתן מקווים שהפרויקט המופלא ימשיך, אבל קשה להם לתאר איך אפשר לעשות זאת ללא הרוח החיה שעמדה מאחוריו.