המחאה מחריפה: "בתי עולה לכיתה א', לא רוצה שהיא תהיה עוד סרדין"

איך אפשר לצפות ממורה לעמוד מול כל כך הרבה ילדים בכיתה, במשך שעות רבות כל יום, ולהצליח להגיע לכל ילד? איך אפשר להנחיל ערכים, להקנות הרגלי למידה, לגשר בין ילדים, וגם להצליח להעביר את החומר הלימודי בצורה מוצלחת? אין פלא שהשחיקה בקרב המורים היא גדולה כל כך.

כיצד יכולים הילדים למצוא כל אחד את מקומו בכאוס שנוצר, דחוסים בשטח נתון, כשאפילו מקום לתיקים אין וכשהמזגן בקושי סוחב? איך אפשר לצפות שלא ינהגו באלימות כשהם צריכים להילחם על 1.2 מ״ר המוקצה להם בסביבה כזו עמוסה ולחוצה?

לשדה הקרב הזה אני אמורה לשלוח את בתי בת ה־6 בתחילת השנה. איני יכולה ללכת לעבודה ולהיות רגועה כשהיא נמצאת בסביבה לא בטוחה ולא קשובה. הרי על זה בדיוק הייתה המחאה שלנו כשסחפנו אחרינו מדינה שלמה. הובטחה לנו תוכנית רב־שנתית, הובטחו לנו פתרונות מקומיים לפי הצורך - התחלפה ממשלה, התחלף שר ואנו נאלצים לעמוד ולהיאבק על עתיד ילדינו מחדש. התקבלו פתרונות מקומיים חלקיים ביותר, ותוכנית רב־שנתית אין.

כבר ב־2008 התקבלה החלטת ממשלה להקטין את התקן ל־32 תלמידים בכיתה, אך מאז היא נעלמה בין הסכמים ותקציבים. בשנה שעברה, בעקבות המחאה, הוקמה במשרד החינוך ועדת שמחון שמסקנותיה הן חד־משמעיות ותומכות בהחלטת הממשלה. משרד החינוך עדיין מסרב לפרסם את דוח הוועדה.

צריך מנהיג אמיץ כדי לעשות את הצעד הקטן הזה לקראת שינוי גדול ואמיתי, שיצעיד את מערכת החינוך, את ילדינו ואת המדינה לעתיד טוב יותר. אני מקווה שבתי שלי תזכה כבר השנה להיות דולפין ולא עוד סרדין.