זו הייתה כמות מטורפת של שוטרים והייתי כבר באירועים מתוחים, כאלה שהמפכ״ל סימן עם סיכה אדומה. הפעם, בהפגנת יוצאי אתיופיה, על כל מפגין היו שלושה יס״מניקים בהיכון. ידיים שלובות על החזה, אלה שחורה תקועה בתיק הגב האחורי, פרשים חיכו בעמדת זינוק בגן הסמוך. רחובות שלמים נסגרו הרמטית. את המתח אפשר היה לשמוע, הוא התרוצץ חופשי על הכביש.
ולא היו שם הרבה שוטרים. בהערכה נדיבה, אולי חמש מאות. אז אתה שואל בשביל מה. הרי גם כמות כזו מספיקה כדי לעורר אנטי ולשחרר את הפיוז. מה, היא לא גרמה לבחור בחולצה הלבנה לעמוד עם פנים מאיימות מול לובש המדים ולצעוק בקצב ״שוטר אלים, צריך להיות בפנים״?
הזעם דיבר גם אצל מי שבחר לשתוק כל הדרך לכיכר. מי שחשב שאחרי ההפגנה האלימה ההיא החבר׳ה יירגעו, יחזרו למימדיהם השקטים והנעימים, טועה. יש שם מנהיגות אקטיבית שלא נותנת לאף אחד לנוח, עד שתקבל תשובות ברורות.


הנהגה אקטיבית שלא תוותר. צילום: אבשלום ששוני 

דסלה טקלה נסע מקדימה עם מזדה 3 והאיץ במפגינים לצאת מאדישותם. כשעבר ליד הקריה, הזכיר שכאן יושב הרמטכ״ל וקריאות הבוז נשמעו היטב מעבר לחומה. ״עוד לא נפל לאנשים האסימון״, הסביר. ״השוטרים מרגישים שהכבוד שלהם נפגע, אבל צריך להבהיר שזה עוד כלום - רק התחלנו״.
בדרך לכיכר רבין המפגינים ביצעו הטעיה לכוח האבטחה שכיתר אותם בדבקות. הם חתכו לפתע לרחוב לסקוב, לכיוון קרליבך הפקוק, פניה שלא הופיעה בתרשים המקורי.
תוך שניות הגיעו ואנים של יחידות מיוחדות, שוטרים סמויים על אזרחי נדרכו, העיקר שלא תהיה התלקחות בלתי צפויה. ההנהגה הבינה שעשתה את שלה וחזרה למסלול שהוביל לבית העירייה.
בין ההולכים הייתה גם שרה סלמסה, שבנה יוסף נמצא מת לפני כשנה. לנוכחים ברור שהסוף הטראגי הגיע אחרי שהצעיר עבר התעללות מצד שוטרים. שרה דיברה לקהל בקול קרוע ומאות הנוכחים החזירו בצעקה ״כולנו יוסף סלמסה״.
״הבן שלי קורבן, התייחסו אליו כמו לכלב״, היא התאפקה לא לבכות. ״מצאנו אותו זרוק בתחנת משטרה, בלי הכרה. לכן כל פעם שאני רואה שוטרים, יש לי צמרמורת בכל הגוף״. המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה, אף אחד לא יצא נקי מהכוונת. יש פה קהילה, שלא מתכוונת לעזוב את הדרך לכיכר, עד שתרגיש כאן ממש בנוח.