אסון קריסת גוף התאורה שהתחולל השבוע באולם האירועים "עדיה" ביבנה במהלך חתונה, והביא למותה של אביבה חיון, הוא מקרה מייצג לענף שנראה שהסדר, החוק וכנראה גם הבטיחות, רחוקים ממנו. זאת לאחר שהתברר שאולם האירועים פעל ללא רישיון עסק. "בעלי אולמות האירועים פשוט לא מודעים לסיכונים שהם לוקחים על עצמם", מתריע יועץ הבטיחות מוזי בוטון, שמזכיר כי האסונות הגדולים בישראל נבעו מכשלים הנדסיים. "גם אסון הר הרצל ב-2012 היה עניין קונסטרוקטיבי, כמו גם ורסאי ב־2001 ואפילו גשר המכביה ב-1997". 
 
בעלי האולמות טוענים כי האשמה מוטלת על הרשויות שלא מסדירות את מעמדם התכנוני של גני האירועים ובשל כך, מאות אולמות בארץ פועלים ללא רישיונות. העיריות מצדן אינן ממהרות לאכוף את החוק, משלל סיבות ותירוצים, אולם האשמה מוטלת פעמים רבות אף על כתפיהם של בעלי העסקים, שחלקם מזלזלים בבטיחות הציבור ואחרים מקימים אולם שמלכתחילה אינו יכול לקבל רישיון. הסיכון בהיעדר רישיון לא טמון רק בהתרחשותו של אסון ואובדן חיים, אלא גם יכול להיות עוגמת נפש ופגיעה כלכלית בזוגות שנאלצו לבטל את חתונתם בשל סגירת מקום שפעל ללא רישיון.
 
"בדרך כלל בטיחות זה לא משהו שיושב בראש של בעלי האולמות", ממשיך בוטון. "נכון, אף אחד לא רוצה שיקרה לו דבר כזה, אבל רוב המנהלים במקומות כאלה, כמו גם מועדונים ופאבים, שבהם הסיכונים לא נראים ממש בעין, פשוט מאלתרים המון".
 

בוטון מסביר כי להבדיל ממפעלים, שם זוכה הבטיחות בדרך כלל לתשומת לב מרבית, במקומות הבילוי ובאולמות לעתים פשוט מזלזלים בה. "זה לא כמו שאתה עובד מול מכונה או כימיקלים. בתעשייה הזו אתה רוקד, כמו בבית או במסיבה אצל חברים. אני מגיע לאירועים שבונים בהם גשרי תאורה שאנשים רוקדים תחתם, ללא שום אישורים". הוא מוסיף ואומר כי לעתים, גם כאשר ישנם אישורי בטיחות, הם אינם מקצועיים מספיק. "דווקא המקום הזה ביבנה עבד לפי הספר, אבל הרבה פעמים, וזו אחת הבעיות הקשות, את האישור נותנים לך אנשים שהם לא מקצועיים".
 
"הרבה פעמים שמים קונסטרוקציה מסוימת, נניח אוהלים שבונים בגני אירועים", מוסיף בוטון, "שמספיק שעמוד אחד שלו נופל והוא הורג בן אדם, והדברים האלו נעשים כלאחר יד, אנשים לא סופרים את נושא הבטיחות. לא רק של האורחים לפעמים, גם של העובדים שלהם. זה לא עומד בכלל על סדר היום שלהם. להבדיל מהתחום הזה, אפשר לראות את החוק שחל על מקומות העבודה בתחום הבטיחות ומפקחים עליו, אז מנהלים בכל מקום מיישמים אותו. פה זה יותר קשה כי הסיכון לא נראה בעיניים, והאכיפה מאוד מאוד חלשה". 
הדוח לא יושם
לפי הנתונים של התאחדות בעלי האולמות, גני האירועים והקייטרינג בישראל, מתוך כ־700 אולמות וגני אירועים, כמחציתם פועלים ללא רישיון עסק. על האכיפה מופקדות הרשויות המקומיות, שרבות מהן פשוט לא ממהרות לעשות זאת. "דוח זיילר אחרי אסון ורסאי קבע שצריך להעביר את האכיפה לרמה הארצית", מזכיר עו"ד יוסי חביליו, יועץ משפטי של ועדות תכנון במטה יהודה, "אבל זה לא יושם". 
 
"תחשוב על ראש עירייה שחייב ללכת לאירועים של הציבור בעיר, שעורך אותם גם במקומות בלי רישיון, איך הוא יכול לסגור אולם שאתמול הוא ישב בו בעצמו באירוע", אומר גורם בתחום. 
 
יש כמה סיבות עיקריות למספר הגדול של עסקים שפועלים ללא רישיון. הראשונה שבהן היא חוסר במעמד תכנוני מוסדר לגני אירועים, כך שלמעשה כיום כל אולם וגן אירועים בישראל חייב בהליך של שינוי ייעוד או שימוש חורג, שבלעדיו לא ניתן לקבל רישיון עסק.
 

האסון באולמי וורסאי בשנת 2001. צילום: פלאש 90
 
"האוכלוסייה בישראל גדלה ודורשת אולמות אירועים, אלא שהתכנון בישראל לא מספק ואז מתחילים לבנות ללא היתר", מסביר עו"ד מוטי איצקוביץ. "אולמות אירועים צריכים שטחים גדולים ושטחים גדולים בייעוד מסחרי, ויש קושי רב לאתר שטחים מהסוג הזה ומן הסתם הם יקרים, ואז חלק גדול מהאולמות נאלצים להגיע לאזורים שלא מוגדרים למסחר, ואז מתחילים עם שימושים חורגים ושינוי ייעוד", עד שמוציאים את הרישיון, אם בכלל. "גם הרשות לא רצה לסגור, היא רואה את הצורך של הציבור מצד אחד ואת הארנונה שבעל האולם כבר משלם מצד שני", מוסיף עו"ד איצקוביץ.
 
ישנם בעלי אולמות שמנצלים את המציאות התכנונית הבעייתית. הם מקימים אולמות על שטחים חקלאיים, שלפי החוק אינם יכולים לזכות באישור שימוש חורג או שינוי ייעוד, ומלכתחילה אין סיכוי שיקבלו רישיון עסק. "הם לוקחים שטח חקלאי, עליו מקימים משתלה ועליה מסעדה שאותה הופכים לאולם אירועים", מתאר חנן בליטי, הבעלים של אולמי "פביליון" בירושלים. "בעסק שלי עולה לי קרוב למיליון שקל להעמיד את המקום לרישיון עסק, וגם התמחור שלי למנה עולה לפי ההוצאות. דרשו ממני חניון של 8,000 מטר, יציאות חירום ואישורים למיניהם. המחיר שלי משתנה לעומת אחד שאין לו רישיון או חניה ואין לו את כל האישורים שלי יש. אנחנו מתמודדים נגד אלו.
 
"יש בעל אולם בחדרה שאכל דם עד שקיבל רישיון", מוסיף בליטי, חבר בהתאחדות האולמות. "ואז בא מישהו לידו ופתח מקום בלי רישיון. איך שהתחרה בו - 50 אחוז מהעבודה ירדה. הבן אדם אומר 'עשיתי הכל חוקי, שילמתי הכל', ועכשיו בא מישהו ומתמודד עם המערכת ואומרים ש'הוא בטיפול, בהליך'". בליטי מספר ששלח מכתב לכל ראשי הערים בארץ בבקשה להגביר את האכיפה. "מתוך כל ראשי הערים רק עיריית חדרה הגיבה", הוא אומר. "הם כתבו שיש בעיר תשעה אולמות פעילים, חמישה ברישיון, שניים בהליך ושניים עם צו סגירה".
 
בהתאחדות האולמות זועקים על כך זמן רב, ובמאי אשתקד אף התקיים דיון בעניין בוועדת הפנים של הכנסת בנושא. בינת שוורץ, ראש מינהל התכנון במשרד הפנים, הבטיחה כי בתוך שלושה חודשים יגובש מסמך מדיניות שיגדיר את מעמדם של האולמות וגני האירועים. מאז עברה שנה ומסמך כזה לא פורסם.  ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "המסמך יצא בתקופה הקרובה".
 
בנוסף, באתר האינטרנט שלו מפרסם משרד הפנים באופן קבוע רשימה של גני אירועים הפועלים ללא רישיון ש"חלקם אף קיבלו מבתי המשפט צווי הריסה או סגירה". אלא שבמשרד הפנים טוענים כי "סיבות אלו אינן מונעות מבעלי הגנים להמשיך לקיים בהם אירועים, מדי ערב, להציע אותם ללקוחות חדשים, ואף לחתום חוזה עם זוגות, העומדים להינשא, ולדרוש מהם תשלום ראשוני לפני תאריך האירוע".
"בתי המשפט סלחנים"

עו"ד חביליו, יו"ר עמותת צחור לצדק, חופש, חינוך ורווחה בירושלים, אומר כי חוסר האכיפה נובע מ"שיקולים שונים של עיריות לתת לעסק לפעול ולאפשר לבעלי עסקים להפעיל את האולם כאשר במקביל בעלי האולם פועלים להשגת האישורים". הוא מסביר גם כי "הרשויות אף מצדיקות את זה בכך שיש עודף ביורוקרטיה וכפיצוי מאפשרים לעסק לפעול כשהוא מנסה להשיג רישיונות. צריך לצמצם את הביורוקרטיה, אבל זה לא סיבה לפעול הפוך". הסיבה השנייה, לדבריו, "היא שבתי המשפט בישראל סלחנים מדי. גם כשעיריות כבר פועלות, בתי המשפט דוחים צווי סגירה וצווי הריסה ובעצם מאפשרים לעסק לפעול ללא היתרים. 

"האחריות היא לא רק של הרשויות, אלא גם של בעלי האולמות שהם, בעבור רווח כספי, מלכתחילה נכנסים להרפתקה שהסיכוי להכשיר אותה הוא קלוש", אומר עו"ד חביליו. "אז בוודאי שבראש ובראשונה אדם שבונה בלי היתר בנייה הוא עבריין פלילי, אדם שפותח ללא טופס ארבע הוא עבריין פלילי ואדם שמפעיל עסק ללא רישיון הוא עבריין. אי אפשר להפחית מהעבריינות שלהם".

החוסר באכיפה מספקת מעודד את העבריינות. "היום בישראל עבריינות הבנייה ועבריינות רישוי עסקים ברוב המקרים משתלמת בגלל היעדר אכיפה ומשום שהרבה פעמים מכשירים את העבירה", אומר עו"ד חביליו. "כל פעם אחרי שקורה אסון יש עלייה מסוימת באכיפה, ואחרי תקופה מסוימת שוכחים את זה עד האסון הבא. תראה את התביעה של ורסאי, 14 שנה אחרי אמנם עוד אין פסיקה על האחריות, אבל חלק מהנתבעות הן עיריית ירושלים ומדינת ישראל שלא ביצעו אכיפה מספיקה". 

גם מבקר המדינה בדוחותיו התייחס לא פעם לנושא. כך לדוגמא בדוח מ־2007 על המועצה האזורית חוף הכרמל כותב המבקר כי ברחבי המועצה פועלים שמונה גני אירועים, בהם חמישה ללא רישיון עסק, ומתוכם ארבעה עם עבירות בנייה. אלא שהוועדה לתכנון ובנייה "פעלה לאכיפת הוראות חוק התכנון והבנייה על מפעיליהם של שני גנים אירועים בלבד, ופעולתה האמורה נעשתה באיחור. יו"ר הוועדה לא הוציא צווי הריסה וצווי הפסקת עבודה מנהליים נגד מפעילי אותם גנים, ונוסף על כך הוועדה לא הגישה בקשות להוצאת צווים שיפוטיים להפסקת השימוש החורג בגנים. עוד נמצא כי מנהל מקרקעי ישראל לא פעל להפסקת פעילותם של גני האירועים, אף שהגנים הוקמו ופעלו שלא לפי חוזי החכירה שנחתמו עם היישובים".

המבקר הוסיף עוד כי "בעת הביקורת פעלו חמישה משמונה גני האירועים ללא רישיון עסק, והמועצה לא אכפה את חוק רישוי עסקים על מפעיליהם. עקב היעדרם של הרישיונות והאישורים הנדרשים לא הובטחו ביטחונם, בטיחותם ובריאותם של המשתתפים באירועים".
"כולם פוחדים"

"אנחנו לא מתרגשים מזה שאין לנו רישיון", אומר ל"מעריב המגזין" בעל אולם הפועל ללא רישיון. "יש לך הכל. רק חסר לך איזה אישור קטן. לפעמים אתה מקבל את הסטירה, ואז הולך ומסדר את זה, אבל ביומיום מרוב שאתה עובד קשה אתה לא מתרגש. חברת ביטוח לא מבטחת אותך אם אין לך רישיון עסק,
בעיקר אחרי מה שהם חוו בתחום הזה, אבל גם פה יש לנו קומבינות כי זו מדינה של קומבינות". 

"אין מי שלא פוחד", אומר עו"ד איצקוביץ, "ומצד שני כולם רוצים לעבוד. אם הייתה להם אפשרות לרוץ ולקבל היתרים כולם היו שמחים כי בשעת צרה יש לזה משמעות קרדינלית, אף אחד לא רוצה לעמוד בנעליהם של אלו שהימרו לא נכון". 

"לגבי מה שקרה ביום שני השבוע, הכתובת הייתה על הקיר. המקרה הבא יקרה בתוך שנה־שנתיים, לא ניתן יהיה למנוע את זה אם לא יהיה מישהו שירים את הכפפה, אין לנו ביטחון שזה לא ייגמר בהרבה יותר הרוגים", אומר יו"ר ההתאחדות איציק טייב. "זה ענף שמגלגל 14 מיליארד שקל בשנה ומעסיק 65 אלף עובדים, ובלי כל נותני השירות הנלווים -  תקליטנים, מעצבים צלמים וכל השאר", אומר טייב. "אי אפשר להתעלם מהענף ולהשאיר אותו יתום בלי כתובת של משרד שמסוגל לטפל בבעיות היומיומיות. אף נהג אוטובוס ואף טייס לא מטיס 200 נוסעים בלי אישורים ורישיונות. אז למה בתחום הזה כן?" 
יו"ר ההתאחדות טייב מזכיר גם את האירוע שהתרחש לפני כחודשיים באולם בבאר שבע, כאשר תקרה שהייתה בשיפוצים קרסה. "אף אחד לא דיבר על זה", אומר טייב, "כי לא היו הרוגים".