איפה המדינה ואיפה החזון: הטראומה של צעירי ההתנתקות לא נגמרה גם עשור אחרי

 חלקם הסתגרו בחדרים שהוקצו להם, לא הצליחו ללמוד והתכנסו בתוך עצמם; חלקם בכו שבועות ארוכים; אצל אחרים יצר הגירוש תגובת נגד - נגד החוק, נגד המדינה, נגד הצבא - שהובילה לכך שאותם נערים שחלמו על הצטרפות לסיירות מובחרות, בחרו שלא להתגייס בכלל. כמה נערים כאלו בחרו לעלות לגבעות השומרון ולהצטרף לנוער הגבעות.

"גדלתי במציאות שבה העבודה עם הצבא הייתה יומיומית. הערצנו את הצבא, ובכל שבוע היינו מכינים עוגות לחיילים ששמרו על היישוב״, אומר חננאל נמיר מחוות גלעד, ״כשהגיע הצו הראשון היה ברור לי שאני הולך ליחידה מובחרת.

אבל אז נפלו עלינו פצמ׳׳רים, והצבא לא הגיב, ולאורך כל כיתה י״ב דיברו על הגירוש. הרגשנו שיורקים עלינו מכל הכיוונים. לאט־לאט הצבא הפך להיות קצת אויב".

את השנה שקדמה לגירוש מתאר נמיר כתהליך אלגנטי, אטי, רצוף נקודות של תקווה שהתבדו זו אחר זו. הוא מספר על התדהמה שבה היו שרויים הוא וחבריו מעצם העובדה שבאמת גירשו אותם מהבית בסופו של דבר ושהרסו את גוש קטיף. ״הייתה אופטימיות וכל הזמן אמרו 'זה לא יקרה'. אף אחד לא דיבר על מה יהיה אם כן יתרחש הגירוש. איפה היו אנשי החינוך? אופטימיות זה אחלה, אבל צריך להיות ערוכים לכל סיטואציה״.

"הרגשנו שיורקים עלינו מכל כיוון", צעירים מוחים נגד ההתנתקות בגני טל. צילום: יהודה לחיאני 

נמיר בחר לגור בחוות גלעד, מאחז לא מאושר בשומרון. הוא יודע שיש סכנה שיפנו אותו גם מביתו החדש, ואומר ״אם ירצו לגרש אותנו מפה, אקח את הילדים שלי ואדבר איתם על זה. אנחנו נרים את הראש ונשאל לאן אנחנו הולכים מפה. בגוש, עד הרגע שזה הגיע, לא דיברו על זה״.

״אחרי הגירוש, כשהייתי רואה שוטר הייתי בז לו״, מספר עו״ד איציק חזות, תושב המאחז אחיה שבצפון בנימין. ״לפני הגירוש הייתי מורעל על צה״ל, אבל בגירוש הבנתי שהצבא משחק תפקיד פוליטי ושהוא רחוק מהתפקיד שלו. הייתי בן 18 בגירוש. בסוף התגייסתי אבל הצבא שלי היה מחורבן. בהשבעה עמדתי בבושת פנים, ובשנייה ששחררו אותנו תפסתי את התיק וברחתי משם. בוא נגיד שלא הייתי החייל הכי ממושמע בצה״ל. מי שהתגייס מהשכבה שלי עבר את הצבא כמה שיותר מהר. אנשים יצאו לחופשות מיוחדות הביתה כי היו על סף התמוטטות רגשית״.

״ממסד שלם פצע אותנו״, טוען נמיר, ״יש לי חבר שמפחד משוטרים. זאת שריטה. כשפוצעים בן אדם, יש שתי אפשרויות: אם לא תטפל בזה, זה יזדהם ויכפיל את הכאב, שזה בעצם מה שהמדינה עשתה לנו. אבל גם אם תטפל בזה, תישאר צלקת״. 

בתקופה שלפני הגירוש פעלו בני הנוער ביחד: ארגנו הפגנות וחסימות כבישים, הבריחו שב״חים אל תוך הגוש כשנאסר על מי שאינו תושב המקום לשהות בו, ויצאו למסעות שכנוע בארץ. אבל ברגע הגירוש עצמו היו רוב הנערים והנערות בבתים שלהם, עם המשפחה הגרעינית. זה היה עוגן שהחזיק אותם ברגע הנורא ההוא. אבל הלכידות הזאת התמוססה מהר מאוד, כשכל אחד הועלה על אוטובוס אחר, נפרד מבני משפחתו. את הנסיעה ההיא באוטובוס מתארים הנערים כהתמוטטות רגשית נוראה.

״האוטובוס לקח אותנו למלון בירושלים ומאותו הרגע נמחק לי הזיכרון״, משחזר נמיר, ״אני לא זוכר שהגענו, לא זוכר שעליתי לחדר. קמתי בבוקר בחדר במלון ולא ידעתי מה לחשוב, התלבטתי מה חלום ומה מציאות. אולי כל השנים בגוש קטיף היו חלום ועכשיו זו המציאות? או אולי אני בגוש וחולם שאני במלון בירושלים? הייתה לי תחושה קשה שקרה משהו משמעותי מאוד, והעדפתי לא לחשוב על זה״.

את השבועות הראשונים שלאחר הגירוש מתארים הנערים שהפכו לגברים כזמן של חציית גבולות, של פריקת עול. ההרגשה שמדינת ישראל לקחה את כל היקר והמוכר להם, ועשתה זאת על פי חוק, גרמה להם לבוז לחוק ולעבור עליו. מדינת ישראל כגוף ריבוני הפסיקה להתקיים בתפיסתו של הנוער הפוסט־ טראומטי הזה, וסממני השלטון שלה הפכו למקור לבוז.

הדבר התבטא באי ציות לחוקים, אפילו לחוקי תנועה. דוחות חנייה באלפי שקלים הם עדות אחת מני רבות למצב הנפשי של הנהגים הצעירים. הם לא עמדו כשהושמע ההמנון, הרגישו זרות כשראו את דגל ישראל, שהיה קדוש בעיניהם קודם לכן, וחלקם אינם חוגגים את יום העצמאות עד היום, עשר שנים אחרי.

״אחרי הגירוש לא רציתי לשמוע על שום דבר שקשור למדינה, לא ראיתי את החוק בעיניים״, מספר א', חייל שעומד לסיים את שירותו הסדיר, ״אבל הכעס על המערכת התחיל עוד לפני זה. הייתי בן 15 בגירוש, ובגיל 14 נעצרתי בפעם הראשונה בחסימת כביש במחאה על התוכנית המתגבשת. כבר אז החלטתי שאני לא חלק מהחוק ומהמדינה. גדלנו ב׳ממלכתיות' (תפיסת המדינה על פי תורתו של הרב קוק, הרואה במדינת ישראל, במוסדותיה, בסמליה ובכוחותיה דבר קדוש - ק״א), ואז השבר הרבה יותר גדול״.

גם א' מדגיש את העובדה שאיש לא הכין אותם לאפשרות של גירוש, ומעלה תהייה אם זה היה מכוון כדי שהמאבק שלהם יהיה נחוש פחות. ״כשהחיילים נכנסו ליישובים הייתי בהלם לגמרי״, הוא מתאר, ״לא התכוננתי לזה. לפני הגירוש היינו ברחובות, כל החבר'ה, אבל ברגע עצמו כל אחד היה בבית שלו. אני הייתי על הגג של הבית שלנו, וכל המשפחה הייתה בבית. ניסינו לדבר עם הקצינים, וכשזה לא הצליח גררו אותי בכוח מהגג.

״זרקו אותנו במלון בירושלים, בנפרד מההורים. כעסנו נורא. אז עלינו כמה חבר'ה מהגוש לעמונה. היה לי טוב שם כי הרגשתי סוג של נקמה. עבורי פחות היה חשוב אם יהרסו את הבתים או לא, אלא להראות שאנחנו לא פראיירים. היינו אוטומטית נגד הצבא, נגד החוק. הרגשנו שבכל מה שקשור למדינה, אנחנו לא חלק מזה. בכל אירוע שבו היה חיכוך עם כוחות הביטחון היינו שם, תופסים את הפינה הקיצונית יותר נגד המערכת״.

א' מספר שהחוויות הקשות של הגירוש התעצמו משום שעבר אותן בגיל ההתבגרות. אחרי תקופת מה במלון בירושלים עבר גם הוא לגור בחוות גלעד בשומרון, ובגיל 18 הגיעו כוחות הביטחון להרוס את ביתו שוב.

״כשהעירו אותי באמצע הלילה, אותם אנשים לובשי שחורים, הייתה לי הרגשה שהמערכת רודפת אותי. זה מהדהד לגמרי את הגירוש מגוש קטיף. מה גם שבחוות גלעד ההרס היה הרבה יותר אלים, אפילו ירו עלינו כדורי גומי״. מאז הגירוש הוא צבר תיקים פליליים במשטרה בעקבות עימותים עם כוחות הביטחון. כל התיקים, ללא הרשעות, נסגרו, ובימים אלו הוא פועל למחיקתם.

הפסיכולוג רונן יעקבסון מבין את התחושות של הנוער המגורש, אך רואה בכך רמז למשהו עמוק הרבה יותר: ״לא כל ילד שמחליטים להעביר אותו דירה חווה את זה כאסון״, הוא אומר, ״אבל כאן היה שבר, ואלה תוצאות הגיוניות של השבר הזה״.

והוא מסביר: ״למדינה ולחוק יש השפעות פסיכולוגיות עמוקות. זה בונה את היציבות של העולם ואת התחושה שהעולם הוגן, שיש מוסר ושאפשר לסמוך על המבוגרים. במקרה הזה הנוער לא מבטא רק את השבר שלו, אלא גם את השבר של ההורים שלו, את השבר העמוק של המשפחות. המבוגרים מסוגלים להתייצב, אבל בקרב נוער המגבש את דרכו, הטלטלה היא עצומה.

״התחושה בקרב ההארד־קור בימין הייתה שלא ספרו אותם, שנחצה קו שאסור היה לחצות. אבל לעומת ההורים, שלהם הייתה אחריות שלא לפרק את הברית הישראלית, אצל הנוער זה לא עבד כך, והם ביטאו ביתר עוצמה את השבר האמיתי שחוו הוריהם״.

דורון גלבוע, רכז נוער לשעבר בנווה דקלים וכיום מנחה סדנאות ומרצה על גוש קטיף, מצביע על העובדה שהנוער שבו אנו עוסקים הוא מיעוט. ״למה? כי זאת המנטליות של אנשי 'כאפות'. תמיד השלטון קדוש, תמיד הממלכה בראש. אצלנו, הדתיים, אין לגיטימציה להתנהגות כזאת. כולם צברו מטענים ורובם לא פרקו אותם. לחלק, המטען הזה מפריע בחיי היומיום. היישובים החדשים של המפונים הם מחנות פליטים. אף על פי שהם בנו בתים יפים מאוד, הם לא משוקמים נפשית״.

בסופו של דבר, כל הנערים המרדנים ופורעי החוק, לכאורה, שדיברנו איתם חזרו לתלם. כולם שירתו בצבא, חלקם הלכו לתפקידים פיקודיים. יש אחד שהוא סטודנט לקרימינולוגיה. זה לא ממוסס את ה״בגידה בעקרונות העם היהודי״, כפי שכתב נמיר לבקו״ם. הם לא סולחים ולא שוכחים. אבל הם מבוגרים יותר, יש להם משפחה ובית. וכשהם ראו את החברים שלהם הולכים למלחמות ומגינים על ארץ ישראל, הבינו שהם רוצים להיות חלק מזה.

במבצע צוק איתן נלחם א' באזור אל־בורייג' שבצפון הרצועה, במקום שבו שכן היישוב נצרים. הוא נזכר איך תשע שנים קודם לכן הוצא משם בכוח ובכעס, ועכשיו הוא יוצא משם כחייל הלובש את מדיו בגאווה. ״הכל היה מוכר: הריח של הים, הדקלים הגבוהים. הרגשתי את הבית. זה היה מאוד קשה. אני מסכן את עצמי בלחימה בטרור שידענו שיבוא, אבל אני לוחם למען עם ישראל ולמען ארץ ישראל״.

חזות לא מצליח לראות נקודת אור בסיפור הגירוש, ״זה כמו מישהי שנאנסה. מה, ייצא לה לראות משהו טוב מהטראומה? אבל ברור לי שנחזור. עם ישראל חיכה 2,000 שנה לחזור לארץ ישראל, ותושבי גוש עציון חיכו 19 שנה לחזור לגוש. גם אנחנו נחזור, אין לי ספק״.

איכשהו נמיר מצליח לראות טוב בכל התהליך שעבר: ״אני מאמין שמה שקורה הוא לטובה, וגם ברע יש נחמה גדולה. הגירוש זה סוג של 'ריסטרט', שלא מאפשר לנו להישאר בקיבעון. אני מרגיש שיש שינוי גדול בתודעה. אם ממשלת ישראל הצליחה לקחת 50 אלף חיילים ולגרש אותנו, כנראה שיש איזה דיסטנס בתוכנו. את זה צריך לתקן, ואת זה אנחנו מתקנים״.