טעיתי בגדול: המחלה שגרמה לאב להתפייס עם בתו שנישאה לפלסטיני

אורי אבוטבול מתעורר בסופי השבוע לקול קריאות המואזין בכפר הפלסטיני דאהרייה שבדרום הר חברון. הוא ניגש להכין לעצמו כוס קפה ופונה אל שובך היונים, מאכיל אותן, מתיישב על כיסא פלסטיק סמוך, ונהנה מהמייתן ומהשחר העולה.

אבוטבול, תושב אשדוד במקור, בן 51, גרוש ואב לחמישה ילדים. הוא מגיע בחודשים האחרונים מדי יום חמישי לדאהרייה, לבית משפחת חתנו הפלסטיני. במהלך השבוע הוא מתגורר בדירת עמידר בבאר שבע עם בתו אלינור ושלושת ילדיה, ובסופי השבוע הם מגיעים לבית משפחת בעלה, שעדיין אינו מורשה להיכנס לשטחי ישראל מאחר שטרם מלאו לו 35 שנה.

״עד לפני ארבעה חודשים עבדתי״, הוא מספר, ״שכרתי בית בגן יבנה. הכל היה ממש בסדר, עד שחליתי. התגלה אצלי סרטן במעיים, עברתי ניתוח וכבר כמעט חודשיים שאני בטיפולים כימותרפיים״.

אבוטבול, שגם סובל מהתקפי אפילפסיה תכופים, נזקק לטיפול צמוד. כשבתו אלינור הציעה את עזרתה הוא הסכים, ובכך סילק את משקעי העבר שהיו ביניהם מאז הכירה את בעלה, עימאד סעדה.

״המחלה של אבא איחדה אותנו״, אומרת בצער אלינור בת ה-25 בעודה מערסלת את בנה הפעוט. ״תמיד אמרתי לו שהוא לא בסדר. מגיל 10 אני בפנימיות, תמיד לבד. כשביקשתי ממנו שיבוא לבקר אותנו, הוא סירב, אבל אני שמחה שהוא כאן. אלוהים נתן לי הזדמנות להוכיח את עצמי מבחינת האמונה. כיום אני אישה מאמינה, ובאסלאם מה שחשוב אחרי בורא עולם זה ההורים״.

אבוטבול מודה שכעס מאוד על בתו הצעירה. ״כשדיברתי איתו (עם חתנו -י״ע) בפעם הראשונה הוא נשמע בסדר גמור, אבל אז לא ידעתי שהוא ערבי״, אומר אבוטבול. ״כשזה התגלה לי, כעסתי עליה שלא סיפרה את האמת. לחתונה שלהם, שהתקיימה בירדן, לא הלכתי. אבל בדיעבד, אחרי שהכרתי את המשפחה, בכיף הייתי משתתף בחתונה. בסופו של דבר זו הבת שלי״.

״פשוט פחדת״, אומרת לו אלינור בחיבה. ״לא פחדתי, חששתי״, מתקן אותה אביה, ״אין לי מושג ממה. אבל הייתה לי הפתעה של החיים. ביום שבאתי לכאן קיבלו אותי כל כך יפה, התעניינו בשלומי, מצאתי כאן אנשים טובים. אני מודה - טעיתי בגדול״.

עכשיו אבוטבול נהנה לבלות עם הנכדות הפלסטיניות שלו, שקוראות לו סבא בעברית, ממש כמו ילדי השכונה שמעולם לא פגשו קודם לכן גבר ישראלי.

״אורי הגיע אלינו על אפו ועל חמתו״, מחייך ריקו סעדה (58), אביו של עימאד, ״כשהיינו מדברים בטלפון הוא תמיד מצא תירוצים למה לא להגיע. בפעם הראשונה שהוא בא אורי הבין איך מתנהגים אליו כאן. לא רק אנחנו, המשפחה, אלא כל אנשי הכפר. לא פעם מגיעים אלינו אנשים מהשכונה, רואים כדורגל ומדברים על המשחק. מתייחסים אל אורי כאחד מאיתנו״.

״החתן שלי פלסטיני ואני גאה בו״, אומר אבוטבול, ״הוא מקלח אותי, מטפל בי ונמצא לידי ביום ובלילה. הבעיה שלי מורכבת והטיפול אינטנסיבי, אבל זה לא מפריע לו״.

לפני כחודשיים, בעת ששהה בכפר, עבר אבוטבול התקף אפילפטי חמור ונלקח לבית החולים. ״ריקו סיפר לרופאים שאני יהודי, אבל הרופאים לא התייחסו לזה. הם אמרו לו שהדת שלי לא משנה להם, והם מתייחסים לעובדה שאני אדם חולה שצריך טיפול״, הוא אומר בהתרגשות, ״קיבלתי מהם טיפול יוצא מן הכלל ויחס טוב וחם. הם דיברו איתי, סיפרו לי בדיחות וצחקנו יחד. בהתחלה חששתי, אבל אחרי שהכרתי אותם השתנתה תפיסת העולם שלי. אני מבין שלכל אדם יש את האישיות שלו ושיש אנשים טובים ורעים בשני הצדדים״.

כשאבוטבול אושפז לאחרונה לטיפולים כימותרפיים בבית החולים סורוקה בבאר שבע, התייצב סעדה ליד מיטתו בשעות הבוקר ולא מש ממנה עד הערב. ״הוא יותר מבן משפחה״, מעיד אבוטבול בחיבה. ״גם בכפר אנשים דואגים לי כל כך, אבל לעומת זאת, יש מקומות בישראל שכשאתה נופל על הרצפה עוברים לידך אנשים ולא מתייחסים, כאילו אתה לא קיים״.

לפי אבוטבול, רק כשאדם חי את הסכסוך הוא מבין איך הדברים נראים באמת. הוא עצמו חווה זאת בפעם הראשונה שבה עבר את מחסום מיתר בדרך לדאהרייה. ״החיילים שאלו אותי לאן אני הולך ואמרתי להם בגאווה שאני הולך לבת שלי שגרה בכפר״, הוא מספר. ״הם הסתכלו עלי בתמיהה כאילו נפלתי עליהם מהשמיים, אבל מאז הם הפסיקו לשאול אותי. לא הבנתי את עניין המחסומים עד שהתחלתי לעבור בהם, אני רואה מה הפלסטינים עוברים שם וזה ממש לא בסדר״.

על פי החוק, רק גברים בני 35 ומעלה ונשים בנות 25 ומעלה יכולים לבקש ממפקד האזור היתר כניסה לישראל ושהייה בה. הם יזכו בו רק אם אינם מהווים סיכון ביטחוני, על פי הערכות המודיעין. עימאד יוכל לבקש היתר זה רק בעוד שלוש שנים, כשיגיע לגיל.

״לקחתי אחריות על אבא שלי כי ידעתי שלא איאלץ להתמודד איתו לבד״, אומרת אלינור, ״המשפחה עוזרת לנו כמה שהיא יכולה, אבל אני מבקשת מהשלטונות אישור שהייה מיוחד עבור עימאד, שיוכל להיכנס לישראל ולגור איתנו בבאר שבע, יצא לעבודה, יביא פרנסה ויעזור לי בטיפול באבא״.

״אני מאמין שצריך לתת חופש גדול יותר לאנשים, שיצאו לעבוד ושיתפרנסו״, אומר אבוטבול, שדעתו על הסכסוך הישראלי־פלסטיני השתנתה באופן דרמטי ככל שלמד להכיר את הצד השני, ״אני בן אדם קטן, אבל אני מאמין שאם ייתנו לאנשים הרבה חופש ולא יתנהגו אליהם במחסומים כמו אל חיות, המצב יהיה הרבה יותר טוב. אם יותר אנשים יגיעו לבקר בכפרים הפלסטיניים הם יפסיקו להאמין לכל מה שאומרים בחדשות ויראו שחיים כאן אנשים כמונו״.