אמא שלי אובחנה לפני שלוש שנים כחולת סכיזופרניה פרנואידית, לאחר שלקתה בהתקף פסיכוטי קשה שארך תשעה חודשים. נוסף על הטרדות חוזרות ונשנות מצדה על כך שאדם ספציפי רוצה להזיק לה, ראינו אותה מתפוררת - היא הפסיקה לאכול ולישון, ירדה מאוד במשקל, לא יצאה מהבית וחיה בטינופת ובבלגן שלא ידענו שיכולים להתקיים.
בסופו של דבר היא אושפזה בכפייה באחד מבתי החולים במרכז הארץ ומאז היא נמצאת במעקב פסיכיאטרי. עד כה, אמא שלי הייתה מבקרת אצל הפסיכיאטרית שלה אחת לשבועיים בממוצע. הפסיכיאטרית הייתה בערך האדם היחיד מבין אנשי המקצוע שניסו לעזור לה שאמא הייתה מוכנה לתקשר איתו. עם הזמן, אותה פסיכיאטרית הצליח לשכנע את אמא שלי, שסירבה לטיפול בכל תוקף, לקבל עזרה מביטוח לאומי ולהצטרף לאחת מהקבוצות שקיימות במרפאה, ושמתכנסות פעמיים בשבוע. אלו היו הפעמים היחידות שבהן אמי יצאה מהבית.
לפני כמה חודשים סיימה הפסיכיאטרית שלה את עבודתה במרפאה ויצאה לפנסיה. בחודשים האלו הידרדר מצבה של אמי מאוד - היא משוכנעת שאינה יכולה ללכת והיא הפסיקה ללכת לקבוצה שלה ולצאת מהבית. לקחו חודשיים לקופת החולים לקבוע לנו תור לרופא חדש. כשהגענו לפגישה איתו, הוא הודיע לנו שעם תחילת הרפורמה בבריאות הנפש ייווצר עומס כבד על קופות החולים ואמא לא תוכל לראות רופא יותר מפעם בחודשיים. מיותר לציין שהאפקטיביות דלה מאוד, ומעקב בתדירות מועטה כזאת אינו רחוק מהיעדר מעקב כלל. כמו כן נודע לנו כי בשל העומס על הקבוצות במרפאת אשפוז יום יהיה קשה מאוד להחזיר אותה לקבוצה הטיפולית.
הרופא רשם לאמא כדור נוסף נגד חרדה ושלח אותנו לדרכנו. אני בספק אם זה יעזור ועד כמה. סביר להניח שבשל המעקב בעל התדירות הנמוכה תאבד אמא שוב את התקשורת שלה עם העולם החיצוני, למעט בשעות המעטות שהיא מקבלת מביטוח לאומי. נראה כי הרפורמה בבריאות הנפש פשוט מוסיפה עוד עומס על העומס הבלתי נסבל גם ככה בקופות החולים, והופכת את ההתמודדות של אמא שלי ושלנו כבני משפחה לקשה הרבה יותר. לא ברור לנו כיצד אותה רפורמה אמורה להקל על הטיפול במתמודדים, שכן המידע שקיבלנו מקופת החולים מציג תמונה שונה לחלוטין.