"מבחינתי, היה שווה לאבד עין": המפקד שהסתיר את הפציעה והמשיך להלחם

בשעות הבוקר המוקדמות של 17 ביולי 2014 הגיחו המחבלים מהקרקע כשהם מצוידים ברובים, ברימונים ובפצצות מרגמה, אלא שתוכניתם נכשלה. כמה שניות אחר כך הם תועדו רצים בבהלה אל הפתח, לאחר שהתגלו על ידי תצפיתנים.

בתום קרב קצר, שכלל את הפגזת חור היציאה של המנהרה, התברר כי חיילי צה"ל הצליחו לפגוע בחלק מחברי החוליה, אולם אחדים מהם הצליחו להיבלע בחזרה במחילה. מאותו רגע הפכה המנהרה ליעד של הפלוגה המסייעת בגדוד הצנחנים 101. במשך יומיים תרו ברפיח אחר הכניסה הראשית שלה בניסיון להשמידה. כשמצאו את פתח הכניסה הראשי, הצליחו המחבלים לפגוע באחד החיילים בטרם חוסלו. במהלך המצוד אחריהם נפגע המ"פ דביר דיימונד בפניו ובידו. עינו יצאה ממקומה ומדיו התמלאו בנחילי דם.
 

המ"פ, שלא רצה להדאיג את חייליו או לפגוע במשימה, משך את כיפתו מתוך הקסדה והסתיר את הפציעה. הוא המשיך להילחם לצד חייליו במשך שעה, והמטיר במכשיר הקשר פקודות מבצע על אף שעינו האחת התעוורה ובשנייה הייתה ראייתו מעורפלת. רק בסיום האירוע הרשה לעצמו דיימונד להתיישב על הקרקע וביקש מים. הוא פונה לבית החולים סורוקה במצב בינוני, ובמשך שעות ארוכות עמלו המנתחים על העין הפגועה עד שהצליחו להחזירה למקומה ולשוות לה מראה אסתטי. חודשיים לאחר הפציעה כבר חבש המ"פ הפצוע את ספסלי האוניברסיטה העברית, ולאחרונה הועלה לדרגת רס"ן. עם סיום לימודיו יחזור דיימונד לחטיבת הצנחנים וישמש כסמג"ד. 
 

"יש תקדים ללוחמים שאיבדו עין ואין שום סיבה שהפציעה תפגע ביכולות הלחימה שלי. מהר מאוד לומדים להסתדר ולחיות במרחב החדש. גם ממשה דיין לא נמנעה האפשרות לשמש כרמטכ"ל וכשר ביטחון אף על פי שהייתה לו רק עין אחת. זה לא קל, ועברתי תקופת הסתגלות ארוכה, אבל לא ויתרתי על כלום, גם לא על הנהיגה. אני לא הטיפוס שיחפור בפילוסופיה של איבוד עין או אכנע למגבלות. מבחינתי היה שווה לאבד עין בשביל ההגנה על המדינה". 

הדבר הראשון הבולט ברס"ן דיימונד (29) הוא חיתוך דיבורו הצבאי כל כך. מילים וביטויים כמו "משימה", "חתירה למגע" ו"ביצוע פקודות" קולחים מפיו ברצף מהיר ונאמרים בחדות. אחר כך קל להבחין גם באהבה הבלתי מסויגת למדינה ולצה"ל, שלידה המושג "מורעל" נתפס כמעין תכונת פרווה חיוורת. 
 

דיימונד ידע תמיד כי יתגייס ליחידה קרבית, אולם לא תכנן לצאת לקצונה או להמשיך לקריירה צבאית. הוא קיווה לסיים שירות בן שלוש שנים ולחזור לבקעה וליישוב מחולה, שבו גדל, כדי לסייע להוריו החקלאים. את הפרק הצבאי החל דיימונד בשנת 2006, כשהיה כבן 20, ולאחר שסיים שנתיים בישיבה ובמכינה הקדם־צבאית חומש. הוא עשה את כל המסלול בגדוד 101, עד שהפך לפני כשנה למפקד הפלוגה המסייעת, המתמחה בסיורים, בהפעלת נשק כבד ובאמצעי תצפית. 
 

ההחלטה לצאת לקורס קצינים הייתה מקרית והתקבלה באיחור. בסוף 2007 שהה דיימונד בפעילות מבצעית בצפון עם עוד כמה לוחמים. הם סיירו לאורך גדר הגבול כאשר הבחינו בניסיון חדירה מכיוון לבנון. לא רחוק מהכוח הצה"לי טיילו כמה אזרחים, ודיימונד הבין כי התקרית עלולה להסתיים באסון כבד. הוא לקח פיקוד מלא על האירוע והורה לחיילים להשיב אש אל מקורות הירי, תוך הכוונת הכוחות שהגיעו לסיוע. למחרת הבין כי מצא את הייעוד שלו והחליט להישאר בצה"ל. ביום העצמאות 2008 קיבל את תעודת "מצטיין הנשיא" בנימוק שפעילותו המהירה בגבול היוותה דוגמה ומופת לצה"ל, וכן הצילה חיי רבים. 
 

ללחימה בצוק איתן הגיע דיימונד עם סיום הסריקות אחר הנערים החטופים, גיל־עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל ז"ל. במשך שלושה שבועות שהתה הפלוגה בצאלים, עד לכניסה הקרקעית לעזה. בליל חמישי, 17 ביולי, עמדה הפלוגה של דיימונד ככוח הצנחנים הראשון הנכנס מכיוון גזרת רפיח. רגע לפני שנפתח השער, הוא סובב את ראשו לאחור והביט בחייליו. 
 

"ראיתי פנים שאני מכיר כל כך טוב, שפתאום קיבלו הבעה רצינית וחדורת שליחות", הוא מתאר, "חשבתי לעצמי שבשביל המוטיבציה שהפגינו הלוחמים שווה היה לא לצאת הביתה תקופה כל כך ארוכה ולא לראות את שני הילדים הקטנים שלי. ידעתי שהחיילים מבינים שלא מדובר בעוד אימון, שהכניסה לעזה היא הדבר האמיתי. החלטתי שלא חוזרים לישראל עד שלא מבצעים את המשימה עד תומה, תוך מקסימום ביטחון לכוחותינו". 

"לא חשבתי על זה. היה לי טוב עם המשימה ועם המקום שבו אני נמצא. לא פיללתי למלחמה, אבל שמחתי שאני מוכן לקראתה. הרי שליחות היא הסיבה שבגללה אני נמצא בצבא. יש איום על ביטחון המדינה, ואני, כמפקד, פועל לשמירה על העם יחד עם הלוחמים שלי". 
 

תפקידה של הפלוגה המסייעת היה להתקדם לכיוון מתחם המסגדים בשכונת מועמר ולאתר מנהרות תת־קרקעיות המובילות לישראל, במיוחד זו שהתגלתה באותו בוקר בין קיבוץ סופה למעבר כרם שלום. במשך כמה שעות, ותוך כדי חיפוי וירי, גמאו הלוחמים את שני הקילומטרים שהפרידו בינם לבין פאתי השכונה, כשלפניהם כוחות שריון ומעליהם מרחפים מסוקי צה"ל. הם חצו שטחי חול, שדות ופרדסים עד להופעת ראשוני הבתים. באוויר עמד ריח כבד של אבק שריפה. בין היריות התכופות נשמעו נביחות של כלבים. 
 

דביר דאימנט בשטח. צילום: אלבום פרטי
 

הפלוגה המסייעת פרשה מהכוח הרחב ופנתה לכיוון המסגדים. "האזור הוא כפרי ומלוכלך, וראינו מזבלות מסביב", מתאר דיימונד, "זיהיתי שמדובר באזור מורכב וקשה ללחימה כי הוא לא היה אחיד. חלקו היה שדות, חלק אחר בנוי. התמקמנו באחד הבתים ומצאנו שם דגלים של חמאס ותמונות של שאהידים. ממולנו היה בניין, שידענו מראש שהוא ממולכד. באותו לילה הוצאתי כוחות מהמבנה כדי שיחפרו שוחות וסוללות הגנה יחד עם הדחפורים. בחמש וחצי בבוקר היינו מוכנים לכל תרחיש". 

"העין פשוט נשפכה החוצה"

כשעלה האור בחן דיימונד את השכונה המופגזת. בניינים הרוסים הקיפו את האזור, מחלקם עלה עשן אפור. בין עיי החורבות סיירו לוחמים כשלצדם דחפורי די־9. המ"פ ביקש מהחיילים לנצור את הירי והקשיב לשקט. בעודו חושב על המחבלים המסתתרים מתחת לקרקע, הגיחה לפתע מאחד הבניינים אישה לבושת שחורים. הלוחמים קראו לעברה בערבית, אולם היא לא השיבה. מרחוק הבחינו שאינה ממולכדת וסימנו לה לפנות לכיוון הנגדי. 
 

בצהריים שלטו חיילי הפלוגה בחלקה המערבי של השכונה. הם התקדמו בית אחר בית, טיהרו אותם, התבצרו לדקות ספורות והמשיכו הלאה עד שהגיעו למסגדים. הכוח תר אחר מנהרות תוך שימוש בעזרים אלקטרוניים. הפתח הראשון נמצא בחממה סמוכה, מוסתר ביריעות ניילון ובברזלים, ומסביבו צמחייה שנועדה להסוואה. לאחר פיצוץ המחילה התברר לדיימונד המאוכזב מעט כי מדובר במנהרה לוגיסטית, שהכילה מזון, מים ומקום לינה. 
 

ב־19 ביולי, יום שבת, התגלתה המנהרה המבוקשת. הבוקר החל עם היערכות לקראת פיצוצו של הבית הממולכד שבמרכז השכונה. הלוחמים של דיימונד הקיפו את המתחם וחיכו לסיום עבודת כוחות ההנדסה. אחר הצהריים התרומם הבית באוויר, והלבנים נחתו על הארץ בקול ריסוק אדיר. 
 

"האדמה ממש רעדה בעת הפיצוץ", מספר דיימונד, "נשארתי במקומי והעברתי תדריך לכוח שלי, בעוד שמפקד הצוות, שחר, פנה עם המחלקה שלו ימינה כדי להמשיך בסריקות. היה שקט אחרי הרעש החזק, אולם רק מאוחר יותר התברר לנו שהפיצוץ הוביל לשינוי תמונת המצב בשכונה. המחבלים שהיו בתוך המנהרה כנראה נבהלו והחליטו לצאת החוצה.

פתאום שחר עלה בקשר ואמר שהוא מזהה בור קטן, כנראה פתח אוורור. אמרתי לו שיסגור חזק את הפתח, כי אני עושה את דרכי אליו. תוך כדי תנועה אני שומע יריות ושחר מודיע לי שהם נתקלו במחבלים. אחר כך התברר שהם יצאו מפתח אחר, בתוך חושה, והצליחו לפגוע בבניה רובל, שצעד לקראת סוף הטור. הגעתי אליהם כמה דקות אחר כך וראיתי את בניה שוכב בצד. הבחנתי שיש לו פגיעה ביד והפרמדיק טיפל בו. בניה היה ללא הכרה אבל הפנים שלו נראו שלוות. נגעתי בו, ליטפתי לו את הלחי כדי לראות אם הוא מגיב, אבל בניה לא זז. קיוויתי שהפציעה שלו לא אנושה, אבל לצערי הוא נפטר". 

"לפחות אחד מהם חוסל באותו רגע על ידי החייל איתמר גורן, שקיבל צל"ש אלוף אחרי המלחמה. הוא רץ לעבר המחבלים מיוזמתו, ירה עליהם וזרק רימונים. תיארנו לעצמנו שהמחבל הראשון היה ממולכד כי הוא התפוצץ ברעש גדול. עלתה ממנו פטרייה של עשן. היו המון יריות מסביב, והבנתי שהמחבלים תכננו להתפוצץ על החיילים ולאחר מכן לחטוף גופה או פצוע. איתמר הציל את בניה במובן מסוים, והציל גם את החברים שלו. היה יכול להיות לנו אירוע בסגנון הדר גולדין ז"ל". 
 

"את בניה ובני משפחתו הכרתי באופן אישי. הוא היה מצחיק, שטותניק ואהוב על כולם. באותו רגע אתה חושב רק על האירוע. יש לי עוד לוחמים וכולם כמו הילדים שלי. הוריתי ללוחמים להסתער על חושה נוספת כי תיארתי לעצמי שהמחבלים שלא נפגעו יחפשו שם מסתור. האזור הפך למלכודת אש והתקדמנו אל הצריפון תוך כדי ירי וזריקת רימונים. פתאום היה פיצוץ גדול והדף חזק. נחבטתי בפנים ולא ראיתי כלום. הרגשתי רק את הדם נוזל על הפנים שלי. עין ימין פשוט נשפכה החוצה ובעין שמאל ראיתי מטושטש. שאלתי את הקשר לידי אם יש לי משהו בפנים, אבל היה כבר ערב, והוא אמר שרואים רק דם. החלטתי לא לומר כלום לחיילים ומשכתי את הכיפה מהקסדה, כך שתכסה את העין". 

"בשלב הזה לא כאב לי כלום, כנראה בגלל הדבקות במשימה והאדרנלין. ראיתי שגם היד מלאה ברסיסים ונתתי לקשר את הנשק שלי כדי שביד אחת אוכל להחזיק את הכיפה וביד השנייה לתת הוראות בקשר". 

"הכרתי את השטח מהיומיים הקודמים והבנתי את המרחב שבו אנחנו נמצאים. מבחינתי, יש משימה וצריך לבצע אותה ויהי מה. רק מאוחר יותר אמרתי למג"ד שנפגעתי בעיניים, והוא שאל אותי את אותה שאלה". 

"רק לפנות בוקר, אחרי שהרגנו ארבעה מחבלים, וכאשר הבנתי שגילינו את המנהרה שחיפשנו". 

דיימונד לא עיכל בתחילה את הפגיעה שחווה. הוא היה בטוח כי לאחר ניתוח של 11 שעות לא תהיה שום מניעה לחזרתו לעזה. סביבו היו עשרות בני משפחה, חברים ותושבים ישראלים שהגיעו לבקר את הפצועים. "למי יש זמן לחשוב על פציעה או להתרכז בעצמך כשכל העולם נמצא סביבך מהבוקר עד הלילה?", מחייך דיימונד, "בית החולים נראה כמו מוזיאון ישראל. אנשים באים, עוצרים, מסתכלים, כאילו אתה תמונה. הרגשתי שייך לכולם ולא לעצמי".

"לא התעסקתי בזה עד שהגעתי הביתה. הרופאים אומנם אמרו לי שלא אראה בעין, כי עצב הראייה נהרס, אבל צריך לקחת בחשבון שהטכנולוגיה מתפתחת. אני מאמין שיש סיכוי שבעתיד אשוב לראות". 

"בתי הללי לא התקרבה אלי בבית החולים כי לא זיהתה אותי. הבן, מתן ישראל, חזר יום אחד מהגן עם ציור של המשפחה וראיתי שהוא צייר אותי עם עין אחת". 

איך הייתה ההסתגלות לשדה ראייה צר יותר?

"בהתחלה נתקעתי בכל מיני חפצים ולא הייתה לי יציבות, בגלל שתפיסת המרחב השתנתה. לא תמיד ראיתי אם יש קיר או רהיט, והלכתי תקופת מה עם קביים. ביקרו אותי לוחמים לשעבר שאיבדו עין, ביניהם ח"כ עפר שלח, והיה ברור לי שאפשר לחיות ככה. זו פגיעה שלא תגרום לשום חוסר בחיים שלי.

התעלמתי ממבקרים דיכאוניים שיעצו לי להוציא קודם כל אחוזי נכות, וחשבתי קדימה. רציתי לחזור לצבא ולכשירות, וזו הסיבה שסירבתי לדחות את לימודי התואר הראשון בתנ"ך והיסטוריה. היום אני רץ, מתאמן, נוהג וקורא תורה. למדתי כמו טירון לירות בעין שמאל ונשארו רק עוד שני דברים שלא הספקתי, והם לצנוח ולשחות. גם אותם אעשה בקרוב". 

"ממש לא. אני אדם מאושר שאוהב את הצבא ונהנה לחנך חיילים. השקעתי המון בשיקום שלי וקיבלתי החלטה שהעין החסרה לא תפריע לי. כדי לתפוס את הסביבה כמו שצריך אני מזיז את הראש לצדדים. אחד המג"דים בגולני מתפקד בלי עין אחת ואני מתכוון לשוחח איתו לפני שאסיים את הלימודים ואחזור לחטיבה". 

"כל דבר אני לוקח יותר בסיכון ונזהר על העין התקינה. במהלך הלחימה בצוק איתן קיבלתי יותר כלים ותובנות מדוע להמשיך בצבא, ואני אמשיך כל עוד ירצו אותי".