הולך ונעלם: כיצד הפך ים המלח מפלא עולם לסביבה נכחדת?

לא קל לתושבי הקיבוץ להגיע לגראונד זירו הפרטי שלהם. יותר מדי זיכרונות רעים מסתובבים בשטח. מי שלא היה שם יתקשה לקלוט את ממדי השבר.

זה התחיל ב־1998 בחניון הלילה שהפעיל הקיבוץ, מקום שהיה מושך דרך קבע אלפי אנשים בסופי השבוע. אוהלים, מנגלים, פטריות עשן וריח קבבים היו אורחים קבועים.
 

את הבולען הראשון כיסו בחצץ, קיוו שהוא יחיד ובודד, אבל אז מנקה, שהסתובבה עם עגלה, נפלה לבור בעומק שלושה מטרים שנפער לרגליה. החניון נסגר במהירות, הושמו בו גדרות תיל וכבר 17 שנה אין יוצא ואין בא. 
 

חלפה שנה וגברי יצא לרסס במטע התמרים. עוד הוא הולך, ופתאום נעלם בתוך בולען. מתוך שטח של 150 דונם של מטעי הפרי הפופולרי, ל־100 אסור להיכנס גם היום. סכנה, בולענים.
 

ואז, בינואר שעבר, התגלה בולען על כביש 90. הוא נסגר ואיתו כל הגישה לחוף הסמוך, חוף עין גדי.  מזור, חבר קיבוץ משנת 1974, החנה את הרכב בכניסה לגשר שעובר מעל נחל ערוגות. ב־2005 הגשר התמוטט בעקבות שיטפון אדיר. ב־2009 נחנך לאחר שהושקעו בו 55 מיליון שקל. הוא נבנה לפי תקן מחמיר לאזור הסובל מתופעות טבע כאלו. היום הוא שומם מפעילות. 
 

מזור הראה לנו את השיפוע ואת הסדקים העבים באספלט שנוצרו כתוצאה משינויי הקרקע הקיצוניים. “הכל נהרס", הוא אומר, “כל זה יקרוס. מה שאתה רואה שם, לא תראה יותר. יש קו של בולענים. ואיפה שיש בולענים, יש קריסה. אתה חי באזור שממילא קשה לחיות בו. החום, התנאים הפיזיים ועכשיו יש פה כאוס נוראי, תופעה של סביבה שנהרסת. אתה חי בכאב לב תמידי, וכדאי שנדע שזה לא הטבע, אלא מעשה ידי האדם".

באמת כואב הלב. רק לפני ארבע שנים ים המלח התמודד על מקום של כבוד בין שבעת פלאי תבל. חוף עין גדי הוא החוף הציבורי היחיד באזור, כזה שלא גובים כסף בכניסה אליו. רק לאחרונה הושקעו בו 4.5 מיליון שקל בשבילי גישה ונגישות. יומיים לאחר ההשקה נראה כי ההשקעה ירדה לטמיון - הוצא צו הסגירה. כעת המקום נותר ערירי.

ממשיכים הלאה. תחנת הדלק שוממה, גם המסעדה. כמו אזור שפרצה בו מגיפה קטלנית. עברנו את גדר התיל החלודה ונכנסנו לחניון הלילה. עמודי התאורה עדיין תלויים באוויר, מבנים קורסים, אבל במרכז ניצב הבולען המאיים. קוטר ענק, כמו מכתש שנוצר לאחר הטלת פצצה רבת־עוצמה. אדיר, עצום ואכזר.

אילו היה ניתן, היו מפנים את ההריסות ומחזירים את המראה הטבעי, אבל אין אף חברת ביטוח שמוכנה לבטח את הפועלים מסכנת הבולענים. לכן השנים עוברות וגלי ההריסות עומדים כמו אנדרטה מדכאת לאזור שהיה פעם מרכז החיים.

“אנשים זוכרים את ים המלח ההוא, אבל לך תגיד להם שהמפלס ירד ב־25 מטר ויורד ביותר ממטר בשנה", אומר מזור בעצב, “אין עוד מקום הכי נמוך בעולם, אבל במסגרת הזנחת הפריפריה, ים המלח הוא הפריפריה של הפריפריה. כביש מחורבן ומסוכן שעוברות בו מעל מיליון מכוניות בשנה. רק הבעיה שאתם חיים במדינת תל אביב, רחוקים, מנותקים, מה לכם ולבולענים?".
 

עד לפני 30 שנה לא הכירו גם שם את התופעה. הים נראה כמו ים, אבל אז החלו לרוקן אותו בקצב. למפעלי ים המלח בצד הישראלי והירדני יש חלק גדול בכך, אבל גם לסגירת סכר דגניה, שלא מעביר את מי הירדן לירדנים ששואבים את נחל ארנון ומעיינות שמימיהם מוסטים לירושלים ולשטחים. ירידת המפלס מגבירה את תופעת הבולענים.
 

שלט אזהרה מבולענים בים המלח. צילום: אריאל בשור

איך נוצר בולען? מתחת לפני הקרקע ישנה שכבת מלח מוצקה. כשהים נסוג, מחלחלים מתחת מי תהום, ולא חסרים כאלה בסביבה. כשמי התהום פוגשים את המלח הם ממיסים אותו ונוצר חלל שאליו האדמה קורסת.
 

בהתחלה היה צריך לפענח את התופעה. הבולען הראשון נפער בסוף שנות ה־80, לא רחוק מאזור המלונות. קבוצת גיאולוגים קבעה שהתופעה כנראה קשורה לירידת המפלס, אבל גם לאזור הספציפי. לא צפו התפשטות.
 

אלי רז, חבר עין גדי, גיאולוג במקצועו, השבית את השמחה המוקדמת. “טענתי שירידת מפלס היא בכל מקום וזו כנראה הולכת להיות תופעה לאורך החופים", הוא מספר, “ביום שניבאתי רצו לסקול אותי, כולל החברים הכי טובים בקיבוץ. פרסונה נון גרטה. החברה האנושית לא אוהבת לקבל בשורות רעות ואנשים מוציאים את הזעם על המבשר. אבל מה לעשות, ציפיתי לקטסטרופה. היה לי ברור שהשינוי הגדול באיזונים לא יעבור בשקט. אז התנפלו ואמרו שאהרוג את התיירות".
 

במשך תקופה מסוימת רז בחר להיות בצד, אבל המשיך לבדוק את התופעה המדאיגה. כשהגיע למסקנות, החליט שהוא מפסיק לשתוק והתראיין לכתבה בטלוויזיה, דבר שעלה לו בבירור במזכירות הקיבוץ. כך ייעשה למי שלא מקבל את דין התנועה.

"רצו לסקול אותי". אלי רז

אבל אנשים החלו ליפול לבורות שנוצרו. החדרנית, החברה של השומר בחניון הלילה, הייתה הראשונה. אחרי זה גברי במטע התמרים, כמו שמספר יורם (צ'רלי) צורי, מראשוני הקיבוץ, בשפתו הציורית. “גברי התחיל לצעוק מתוך הבולען ‘הצילו, הלפ'. למזלו, עמדה בתחנת האוטובוס תיירת צעירה מאוסטרליה שלחצה לה השלפוחית. היא הלכה לתמרים, התיישבה ושמעה ‘הלפ, הלפ'. 27 שנים היא עושה פיפי ופעם ראשונה שהפיפי צועק לעזרה. גברי אמר לה ‘לכי לחניון להזעיק עזרה'. חשבו שהיא משוגעת. בקיצור, בא החילוץ, לקחו צינור, שמו גלגלת והעלו את גברי מהבור".
 

אפילו על רז לא פסחו הבולענים. בערב סוכות, שנת 2003, הוא לקח ג'יפ ונסע לבדוק בולען שלא הכיר. לפתע אבק, מהומה. הוא מצא עצמו בתחתית הבור. במשך 12 שעות ישב בפנים וכבר כתב צוואה על נייר טואלט שהיה לו בתיק. החליט למי הוא מחלק את התקציב וגם ניסה לתאר את התסריטים האופטימיים לחילוצו.
 

“אמרתי לחבר'ה שאני לוקח ג'יפ של הצוות, אבל רק לזמן קצר", הוא סיפר כשנפגשנו, “הייתי אופטימי. אמרתי שהם בטח יצטרכו את הרכב ואז יחפשו אותי. הם שינו את התוכניות ורק בערב נזכרו לבדוק אם הג'יפ הגיע. לכן החילוץ התעכב. יצא לי לראות לפחות שלוש פעמים איך בולען נפער. אומנם לא מתחת לרגליים, אבל קרוב. תופעה מרשימה ומפחידה".

אומרים שבסביבות ים המלח יש כבר 5,000 בולענים. מאות חברים חדשים מצטרפים מדי שנה. יש קטנים, אבל יש גם בקוטר 30 מטר ובעומק דומה. יש בורות מרהיבים שהתמלאו במים, ויש מי שמנבא שבעתיד עוד תתפתח תיירות בולענים מכניסה. 

בינתיים זו צרה רצינית, ולא רק בעין גדי, גם בקיבוץ מצפה שלם הקטן שנמצא צפונית לשם. שם לא מצליחים אפילו ללקק את הפצעים. ביום הראשון של שנת 2015 קיבל חוף מינרל, מקור ההכנסה העיקרי של היישוב, צו סגירה בגלל בולען ענק שנפער במגרש החניה. מאז המקום מגודר. הבולען השני כבר הצליח לבלוע מספר מבנים.
 

בקיבוץ נאנחים מייאוש. רק בשנה שעברה החוף סיים ברווח של ארבעה מיליון שקלים וסיפק עבודה ל־20 איש. “הבולענים הם מעשה ידי אדם, בגללם הטבע נוקם בנו", אומר דוידי מרום, יו"ר דירקטוריון הקיבוץ, “זה משבר ממשי. אנשים גדלו עם החוף, האמינו בו. מעבר למקור פרנסה, זה הדגל, יחד עם מפעל ‘אהבה'. אז תאר לך שהיו מורידים מחר את המשכורת שלך ב־30%, איך היית מגיב? זה חוסר אונים".

מה המדינה עושה?

“המדינה כרגע מדברת ולא עושה. אנחנו עם עצמנו. מקווים שיימצאו עבורנו אמצעי ייצור חלופיים. אנחנו מדברים על צמיחה ולא על עזיבת המקום. מקווים שהמצב זמני. זה הרי לא משהו שיצרנו, אלא קיבלנו 'מתנה' מאחרים".

לפני פחות מחודש נערכה ישיבה בוועדת הפנים של הכנסת בנושא הבולענים והמצוקה המתפתחת. מרום היה שם וגם מזור מעין גדי וחברי כנסת מכובדים, שלחלקם אין מושג בנושא, כמו לרובנו.

למשל, רחל עזריה ממפלגת כולנו מצוטטת בפרוטוקול הישיבה. “יש פה תופעה ארוכת טווח, שגם הולכת ומואצת ופוגעת בצורה משמעותית בחבל ארץ ספציפי", אמרה לנוכחים, “אם זה היה קורה בחבל ארץ מרכזי יותר ופחות פריפריאלי, אז בוודאי שהיו מיד מוצאים פתרונות למנוע את תופעת הבולענים. וזה שאנחנו פה, אנחנו יודעים למה - ירידת מפלס ים המלח. כלומר, אין הפתעות, אנחנו יודעים איך זה התגלגל. אשמח אם ננהל דיון על אחריות המדינה ואיך אנחנו גורמים לזה שלא תהיה האצה בבולענים. אני מבינה שעכשיו יש רצון לעסוק במתן פתרונות ספציפיים, אבל אנחנו נמצא את עצמנו בעוד שנה־שנתיים בדיוק באותו מקום, באותן בעיות, אם לא נחפש פתרונות עומק. וכידוע, כל מה שאדם מקלקל הוא גם יכול לתקן".
 

אי אפשר למנוע את תופעת הבולענים. את זה הבהיר ח"כ בני בגין מהליכוד, גיאולוג ששוחה היטב בחומר וגם נכח בדיון. השבוע הוא הבהיר: “הבולענים ימשיכו להיות עוד עשרות שנים, ויותר מזה. אי אפשר לחסל אותם. כל מי שמנסה להבין את הבעיה הפיזיקלית, הביולוגית, יבין את זה מיד. אם מישהו חשב שבהזרמת מים ייעלמו הבולענים, אז תפקידי להעמיד אותו על האמת והעובדות".
 

ח"כ בגין אמר באותו דיון בוועדת הפנים כי “אם מישהו מצפה לשיקום של מבנים שנפגעו באזור בולענים, לפי הבנתי זו ציפיית שווא. אין טעם להקצות תקציב לשיקום. זה צער גדול, הנזק הוא גדול, אבל מאזור כזה צריך לברוח".

"מאזור כזה צריך לברוח". בגין. צילום: פלאש 90 

אתי בירן, המנהלת את הקהילה במצפה שלם, שאלה את ח"כ בגין אם הם צריכים להתפנות. אחר צעק מהיציע “לברוח", אבל בגין הבהיר השבוע את כוונותיו. “לא אמרתי שצריך לפנות את היישובים", הוא מסביר,“אני אומר שאין שום טעם לטפל במבנים באזור שהוא מוכה בולענים. לא דמגוגיה ולא קשקושים. צריך פתרון לבעיה במציאת מקורות תעסוקה חלופיים, בעידוד ממשלת ישראל. אם מישהו חושב שהמדינה צריכה לדאוג שימשיכו לבנות, או לטעת מטעי תמרים, או להחזיק בית הארחה באזור, לזה אני קורא אשליה. חבל על הזמן והכסף".
 

באותו דיון בוועדת הפנים ישב גם שמעון דניאל, מנכ"ל החברה הממשלתית להגנת ים המלח. בצד הדרומי, אזור המלונות, החברה מצאה פתרון למקום היחיד שבו המפלס עולה כתוצאה מקציר המלח בבריכה התעשייתית. מוקמים שם אמצעי מיגון מפני הצפת המלונות הסמוכים לקו החוף וישנה גם תוכנית לעצירת עליית המפלס.
 

דניאל הסביר שיש החלטת ממשלה שהחברה יכולה לעסוק גם בנושא הבולענים, אבל בתנאי שיבקשו ממנה. יו"ר הוועדה, ח"כ דוד אמסלם, שאל: “אז לא עשיתם כלום?" דניאל ענה “כי לא ביקשו מאיתנו".
 

דניאל אמר השבוע: “לא נכנסנו לזה כי לא קיבלנו הזמנות עבודה. מה שאנחנו כן עושים, זה בשוליים. ביקשו מאיתנו להכין הצעה לתוכנית עבודה, וגם לזה אני לא יודע אם יהיה תקציב. מההתחלה אמרנו שאי אפשר לפתור את בעיית הבולענים, אבל ניתן ליצור מערכת שתסייע לחיות בסביבה כזו, לקבל החלטות". 

מה זאת אומרת?
“אין לי תשובות מוחלטות. זה לפתח מתודולוגיות הנדסיות. קבלת החלטות. אם יש מבנה, מה עושים איתו? איך ניתן להגן עליו נקודתית, שקיבוץ לא ייתקע? לא נכון להגיד שזו גזירת שמיים".
 

במהלך הישיבה בוועדת הפנים נאנח לא פעם דב ליטבינוף, יו"ר המועצה האזורית תמר, שבה נמצא קיבוץ עין גדי. “זו תחושת דז'ה וו, כאילו אני נמצא בדיון שהתחיל ב־2003 ואחרי זה ב־2007", הוא אמר לנוכחים, “בפרוטוקול מ־2009, בוועדה לביקורת המדינה, נאמרו אותם דברים, אבל שום דבר לא נעשה".

ליטבינוף כבר 11 שנה יו"ר המועצה האזורית, המשתרעת על פני שטח עצום, שעה וחצי נסיעה מקצה לקצה, שבעה יישובים, 1,350 תושבים בלבד. “לא רק הציבור לא יודע מה קורה אצלנו, גם נבחריו", לא היה קשה לשמוע את המרירות בקולו, “אני יושב בוועדה ומגיעה חברת כנסת חדשה ומה שהיא אומרת תלוש מהמציאות. העוזר הפרלמנטרי אסף בשבילה קצת חומר, אז היא יורה את מה שהיא יודעת ורצה לוועדה הבאה".
 

לליטבינוף לא רק צרות ים המלח על הראש, הוא גם היה מעצורי הפרשה בכיכובה של סגנית השר פאינה קירשנבאום. שאלתי אותו איך הוא מתמודד עם שתי הצרות האלה. “אני מתפקד כרגיל", הוא ענה, “המחויבות שלי למקום ולאזור גורמת לי לשים את מה שעברתי בצד. זו הייתה טראומה ואני מקווה שהנושא ייסגר ואצא מזה כמו שצריך. אני מאמין שעשיתי את הדברים בצורה נכונה וחוקית".

מקום המגורים שלכם בסכנה ממשית?

“עין גדי לא בסכנה מיידית, אבל אם המדינה רוצה אופק התיישבותי באזור, היא חייבת לתת סיוע גם בקליטה של תושבים חדשים. אם לא יהיה סיוע, תהיה סכנה. המצב כאן לא ילך וישתפר. הים ימשיך לרדת ואני לא כל כך אופטימי. נראה כאן תופעות נוספות שלא יודעים עליהן כיום. קריסות קרקע, חיבור של מספר בולענים לבולען עצום, תשתיות שיכולות להיפגע".
 

על הסכנות האלה לומד ליטבינוף מאלי רז, חבר קיבוצו, שפעם, כאמור, נחשב לנביא זעם והיום על פיו יישק דבר. בגיל 75 רז יושב במשרדו ועובר על נתונים ששולח הלוויין האיטלקי. בעזרת קולגה מהמכון הגיאולוגי הם מנסים להבין היכן ייפערו בולענים חדשים.
 

“היום אומרים שצדקתי עד הנבואה הקשה הבאה", הוא מכין את כולם, “יכול להיות שאני לא איש שיודע להגיד את הדברים בצורה קלה, אבל כל התחזיות שלי התאמתו, עד האחרונה שבהן. הנה העתק גיאולוגי שלא רואים על פני השטח, אבל מיפיתי ב־83'. הוא משפיע על תפוצת הבולענים. השתמשתי בו כמכשיר חיזוי שעבד נכון. עד סוף 2012, מתוך 113 בולענים שהופיעו בעין גדי, 111 היו בתוך הרצועה הזאת".

רז עובד, רעב כמו טירון. הוא הגיע לעין גדי ב־73' ומאז הוא ממפה את הסביבה, שעליה הוא משוגע. אבל כנראה שזה הסוף. המועצה האזורית הודיעה לו שנגמר התקציב לפרויקט הבולענים המיוחד שהם מפעילים.
 

“הסיפור קשה וכואב", רז אומר, “הבולענים מתרבים וכמות העבודה שאתה צריך להשקיע היא פי כמה. זה קשה פיזית ואף אחד לא מוכן לבטח אותי. אני עושה את זה כי אף אחד אחר לא יעשה. עכשיו פתרו את הבעיה כשאמרו שבאוקטובר התקציב ייגמר. אני חושב שזה אידיוטי, אבל זה תופס אותי בזמן המתאים. זה לא אני שעזבתי, זה הם שהחליטו. תודה, אבל כדאי שיבינו שהבולענים עדיין כאן".