דרישת שלום מעזה: הסיפורים האנושיים מאחורי ההרס ברצועה

אבל משלוחי הסחורות, הפתיחה של מעבר ארז והשקט הם, בשלב הזה, מעט מאוד עבור תושבי הרצועה. ארגוני זכויות אדם שפועלים שם טוענים כי ההשתדלות הישראלית היא טיפה בים של עזה. מדובר באזור מוכה אסון, לדבריהם. שיעור האבטלה בשמיים, התעשייה עודנה הרוסה מפגעי הטילים, אלפי משפחות חסרות בית ותשתיות החיים, כמו העיניים, כבויות. 
 

ביקשנו מחמישה מתושבי הרצועה לדבר על החיים שלהם בשגרה החדשה שלאחר המלחמה האחרונה. הם עשו זאת בחפץ לב. אחד מהם אמר לנו: "הדיבור הוא הנכס האחרון שלנו שעדיין לא נפגע". שני הטיף: "מהר מאוד תגלו שאנחנו ואתם נשארנו לבד; לכל השאר מסביב - ובהם האחים שלנו והחברים שלכם - לא באמת אכפת או שהם לא יכולים לעזור". 
 

חלפו הימים שבהם אפשר היה לסגור את עזה כמו מזוודה שחורה ולשכוח ממנה. להחשיך אותה ולצפות שתשקוט 40 שנה. כשלו הניסיונות הנאיביים של ישראל לגלגל אותה חזרה לחיק מצרים. רצועת עזה תהיה פצצה מתקתקת גם כשתהיה נעולה מאחורי סורג ובריח. תסגור את השערים, יירו לעברך טילים. תקים ביצורים על הגבול, הם יחפרו מנהרות. תיצור רצועת ביטחון בגבולם, יפעלו נגדך מסיני. 
 

ההרס ברצועת עזה לאחר מבצע צוק איתן. צילום: רויטרס

שנה למלחמה הארוכה והקשה ביותר, והתמונה שעולה משם מסובכת, מורכבת ואינה מבשרת טובות. לא עבורנו, בוודאי לא עבורם. 

 חוסני נג'אר, בן 61, ג'באליה

“שנים עבדתי אצלכם. בשנות ה־70 ניהלתי את בית הקפה בכלבו שלום, בקומה התחתונה ליד הבנק הבינלאומי הראשון. איך שאתה נכנס מרחוב הרצל, מצד ימין. מ־74' עד 93', עד שנהיה בלגן והמצב התהפך. אני לא יודע איך עברו 19 שנים, זה כמו חלום.

הרווחתי טוב ונהניתי מהעבודה שלי. קראו לי עופר... היו לי חברים, במיוחד אנשי 'סוני', שהיה להם סניף ליד הקפה. את כולם הכרתי. דרור הרציקוביץ' ואחיו לוני, אבא ואמא שלהם, היו באים לשתות קפה אצלנו כל בוקר, וכמובן העובדים שלהם. הגיעו גם הרבה מעובדי הבנק. אני והבעלים, אליהו קטן, היינו כמו אחים. אבל אז התחילו אנשים מעזה לעשות בעיות אצלכם והממשלה הגבילה את הכניסה שלנו לישראל. באו אלינו לקפה שוטרים, ביקשו שנלך ולא נחזור. 
 

"היה טוב לא רק לי, אלא לכל האנשים שעבדו בישראל. 120 אלף מעזה עבדו בישראל. אני בזבזן, הכל הלך לי, אבל הרבה אנשים בנו בתים מהעבודה בישראל. יש לנו שתי ממשלות היום, לא דואגות לנו מספיק. אני לא יודע איך לבקש מכם, אבל אם תפתחו את הגבול, תהיה עזרה גדולה. אנשים פה במצב מאוד קשה. כולם רוצים להתפרנס. בעזה אין עבודה, ואם יש, אז מקבלים 30־40 שקל ליום. יש כאלה שמתים לעבוד אפילו בשכר הזה, אבל לא מוצאים. יש אלפים שלמדו באוניברסיטה ויושבים בבית או מסתובבים ברחוב. זה דור שלם שלא מכיר את ישראל ולא יודע עברית. רק מלחמות הוא יודע. לו הדרך הייתה פתוחה, הם היו עובדים בישראל. אבל כבר שמונה שנים יש פה סגר מוחלט. 
 

"יש לי חמישה בנים ושבע בנות. קבוצת כדורגל... הרוב התחתנו. בבית נשארו שלושה. אני מספר להם על התקופה ההיא. הבאתי להם חלב ודבש, קניתי להם בגדים מתל אביב. הייתה תקופה טובה, והם מקווים שהיא תחזור. 
 

"אני מבקש מהממשלה שלכם שתכניס פועלים בהדרגה, נגיד בהתחלה 20 אלף. יש כאן אנשים מבוגרים שעובדים מצוין. בני 30 ומעלה, העיקר שיתחילו. כולם ירצו לעבוד. זה כמו מנוע לרצועה. אם פועלים יעבדו אצלכם, ייכנס כסף, ואז בעל המכולת, הנהג, המוסך, כולם יתפרנסו. האבטלה כאן היא 60% לפחות. זה המספר הכי גבוה בעולם. אם הגבול היה פתוח, היו בורחים מזמן. לאירופה, לקנדה. זה לא חיים".

"מי שאומר לך שהמצב טוב יותר מאז המלחמה, משקר. בעיקר כי מעבר רפיח סגור. לפני המלחמה זה לא היה ככה, פתחו ארבע־חמש פעמים בחודש. היום פעם בשלושה־ארבעה חודשים. 
 

"הבתים שנהרסו, רובם לא נבנו. אלה שנהרסו כליל, אף אחד מבעליהם לא קיבל שקית אחת של מלט. מי שקיבל זה רק אלה שביתם ניזוק קלות. אח שלי למשל, שגר בג'באליה, הבית שלו נפגע מעט והוא קיבל מלט וחומרי בנייה. המדינות התורמות מימנו את זה. באו מהנדסים של אונר"א ובדקו כל סנטימטר. גם אחרי שהוא בנה, הם בדקו מה עשה. כל זה כדי שלא ילך מלט לחמאס. 

"אתה שומע בתקשורת שחמאס התחיל לשקם את המנהרות שנהרסו, הוא התחיל לשקם. וגם סיים. מהיכן המלט? הביאו, אני לא יודע מהיכן. אולי מהמצרים. כשאתה רוצה מלט, אתה מביא מתחת לאדמה. 

פלסטינים במעבר רפיח. צילום: רויטרס



"הקטארים בונים עיר חדשה בשם 'מַדִינַת חַמַד' ('עירו של חמד'), על שם אבי האמיר של קטאר. הלכתי לראות, ממש עיר שלמה עם אלפי יחידות דיור, בתי ספר, תחנת משטרה, מסגדים, מבני ציבור. חמד ביקר לפני כמה שנים בעזה והניח את אבן הפינה. המלט שמגיע לשם, חלקו הולך לחמאס. יש גם שוק שחור. אני למשל, רציתי לתקן כמה דברים בבית שלי, פניתי למישהו שקיבל מאונר"א, היה לו קצת מלט מיותר, אז הוא נתן לי. אבל זה בכמויות קטנות. טונה מלט שעולה 600 שקל, משלמים עליה היום 2,100 שקל.
 

"אחרי המלחמה שום דבר לא השתנה. הממשלה לא משלמת משכורות בצורה מסודרת לעובדיה. כל חודשיים מקבלים משהו חלקי. חשמל בא והולך כל שמונה שעות. כל יום אותו דבר. כולם מפעילים גנרטור. אתה הולך ברחובות, כל הזמן רעש גנרטורים. אומרים שרבים מתושבי עזה חירשים. 
 

"אתה הולך לשוק, יש שם מה שבא לך, אבל לאנשים אין כסף. הבשר התייקר, במיוחד ברמדאן. הדברים האחרים, כל אחד יכול לקנות אותם. קילו עגבניות מוכרים בשקל. גם הירקות מישראל זולים. שלושה ק"ג תפוחי אדמה בעשרה שקלים. קילו מנגו בחמישה שקלים. יש ענבים ירוקים משייח' עג'לין, ממש טובים, בארבעה שקלים. 

"למה חגגו כאן ניצחון? כי ישראל הכריזה מלחמה שבה היא גומרת את חמאס. כל האוכלוסייה כאן מבינה שאם היא עומדת 51 ימים מול ישראל, זה ניצחון. אבל ברמת המחיה, אין שיפור. הבעיות רק גברו. 

"במלחמה היה קשה מאוד. כל הילדים כאן היו בטראומה. היה קשה לראות אותם פוחדים תחת ההפצצה. כשהם חזרו לבית הספר, עשו להם טיפול פסיכולוגי חודש שלם. הילד הקטן שלי בן 3 וחצי. עד היום אם הוא שומע בום - הוא אומר לי 'מטוסים'. אבל למרות הכל, ברוך השם, הילדה שלי, בכיתה ב', היא תלמידה מצטיינת, למרות המלחמה. יש לי שלושה ילדים, ואשתי בת 31, אבל אני לא רוצה עוד ילדים, כדי שנוכל לתת להם חינוך טוב. 
 

"הרצון הכי גדול שלנו הוא לחיות חיים נורמליים. אין לנו כאלה. אף אחד לא רוצה להיכנס למלחמה. גם אלה מחמאס, תשאל אותם אם הם רוצים מלחמה, הם יגידו 'לא'. אנשים רוצים לחיות וישראל צריכה להתחשב בזה. אני אומר לך, אם ישראל תיתן קצת חופש, הכל יהיה בסדר. כי לבנאדם יהיה מה להפסיד. מי שיש לו מה להפסיד, יחשוב פעמיים. ישראל לפעמים עושה את המלחמה בשביל אחרים. בשביל לרצות את אבו מאזן ואת א־סיסי, ואני לא יודע את מי. בסוף אנחנו ואתם באותה סירה. 
 

"מה הכי חשוב לכם? ביטחון. זה חמאס יכול לספק לכם. לוחם, אחרי עשר שנים שהוא נח, תגיד לו - בוא להילחם, הוא לא ירצה. בתקופה של עשר שנים דברים יקרו. עזה תיבנה. 
 

"הסכם שלום עם הפלסטינים (הרשות) לעולם לא יהיה. ממשלת ישראל לא מעוניינת, ואבו מאזן יש לו הרבה דרישות. אז צריך להסתכל על המצב הקיים ולחפש משהו משותף. אצלכם זה הודנה עם ביטחון למתיישבים שקרובים לעזה, ואצלנו הסרת סגר ותנאי חיים כמו שיש בכל העולם. אתם לא משלמים דבר, ואנחנו לא מוותרים על כלום. זה לא כמו אבו מאזן. לכם תהיה זכות תגובה אם יקרה משהו. כל העולם מדבר על זה, אבל אין אחד שמקבל את זה על עצמו. אין מתווך חזק שמקובל על חמאס או ישראל. ברגע שיימצא מתווך חזק, הכל יסתדר. 
 

"אתם צריכים להבין מה המלחמה לימדה את שני הצדדים. חמאס לא יכול לשחרר את פלסטין דרך עזה, וישראל לא יכולה להכניע את חמאס בלי לשלם מחיר כבד".

"אני יצואן של ירקות ופירות. לוקח מהחקלאים שלנו, שולח לישראל, לגדה או לסעודיה. בסעודיה אוהבים את העגבניות שלנו. רק השנה שלחתי אליהם יותר מ־1,000 טונות עגבניות. המשלוח יוצא מכרם שלום, מגיע לגשר אלנבי וממשיך לירדן. משם במשאיות קירור לג'דה או לריאד. כל הסיפור ארבעה ימים. 

"אין מה לדבר, המצב היום הרבה יותר טוב משנה שעברה. אז הייתה מלחמה ושום דבר לא יצא. ישראל קונה מהחקלאים של עזה עגבניות וחצילים. אנחנו מבקשים מישראל שיאפשרו לנו לייצא את כל הירקות. יש לנו גם תפוחי אדמה, בטטות, פלפלים חריפים, פלפלים אדומים, יש לנו הכל ובמחירים טובים מאוד. אתם מביאים מירדן ומטורקיה, לא חבל? 

"הבעיה היא שיש לנו מגבלות של מכסות ושל ימים. מותר להוציא משלוחים רק שלושה ימים בשבוע. ראשון, שלישי וחמישי. למה לא כל יום כמו שישראל מכניסה אלינו פירות כל יום? עזה היא שוק רציני מאוד לפירות מישראל. כל יום נכנסות אלינו 20־30 טונות.

"אומרים לנו: 'אתם יכולים להכניס רק 250 טונות עגבניות בחודש ו־55 טונות חצילים'. אבל אנחנו גומרים לשלוח את זה בשבועיים. ביום שישי הקרוב (היום) נסיים את המכסה לישראל, ושבועיים לא נשלח כלום. ככה היה בחודש שעבר. שבועיים עבדנו, שבועיים ישבנו. 

"עזה היום מוצפת בעגבניות. זה בגללכם. הישראלים אמרו לנו: 'יש לנו שנת שמיטה, תגדלו הרבה עגבניות'. באמת שתלנו הרבה זרעים של עגבניות, אבל ישראל החליטה על הגבלות. בגלל זה המחיר אצלנו מאוד נמוך והחקלאים אכלו אותה. היום מוכרים ב־15 שקל קרטון שיש בו 12 ק"ג". 

"בעזה יש הכל בצמצום. יש פחות דלק, פחות מים, פחות חשמל, פחות תרופות, פחות כסף. הכל נמצא באופן חלקי, ולעתים אינו נמצא בכלל. אבל מה שהכי מפריע לי אישית זה שהאדם מחוק ומעורער. הטילים שלכם הרסו אותנו מבפנים.
 

"יש הרבה עניים ומספרם עולה מדי יום. שכבה שלמה הפכה להיות כזו רק אחרי המלחמה האחרונה. יש כאלה שגרים בקרוונים כי נהרס להם הבית בהפצצות. עד עכשיו לא נעשה דבר בנוגע לשיקום עזה. הממשלה לא מצליחה. מי שמנהל את העניינים זה חמאס, ואני באופן אישי לא סומכת עליהם. 

"בתקופה האחרונה רואים יותר נוכחות של הזרם הסלפי ויש להם השפעה על האזרחים. יש צעירים רבים שמצטרפים אליהם, בעיקר בעקבות הלחץ של חמאס עליהם. ההתחזקות שלהם מדאיגה את חמאס, והוא יוצא נגדם, לפעמים גם בכוח, במיוחד נגד האגפים הג'יהאדיסטיים שלהם. אלה מהווים סכנה לרגיעה בין חמאס לישראל בכך שהם יורים טילים. 
 

"האנשים בעזה קוראים לטילים האלה 'טילי דווקא' כי הסלפים יורים אותם כדי להעניש את חמאס. אבל האזרחים מודאגים מהסימנים הראשוניים להופעת דאע"ש ברצועה. 

"אלפים כבר עזבו מאז המלחמה ואחרים רוצים לעזוב. חלק בצורה חוקית, דרך מעבר רפיח, ואחרים פשוט דרך מנהרה. משלמים למבריח מצרי בערך 2,000 שקל לאדם, ובורחים. אני מכירה משפחה שלמה שברחה ושילמה 11 אלף שקל. יש כאלה שניצלו את הרצון של אנשים לברוח, הקימו סוכנויות נסיעות, לקחו מהאנשים כסף והבטיחו להם עזרה, אבל לא נתנו עזרה ולא כסף. 

"יש אצלנו מחלוקת לגבי ההתנהגות של מצרים. יש כאלה שאומרים שזכותה לשמור על ביטחונה ולכן היא סוגרת את מעבר רפיח. אבל יש החושבים כי מצרים מענישה עם שלם בכך שהיא מונעת ממנו תנועה. אבל לעומת מצרים, האנשים חושבים שישראל היא הסיבה לכל מה שקורה לנו". 

"אני עובד בארגון הבריאות העולמי. בעבודה שלי אני רואה הכל. יש כאן הרבה אנשים שמתקשים לממן את ארוחת הערב ורק מחכים לצדקה. אתמול פגשתי אנשים מבית חאנון, מקום שעבר ימים קשים מאוד במלחמה. הרבה בתים שם ניזוקו. אחד מהם סיפר לי שיש לו בבית 15 נפשות, עשרה ילדים ונשות חלק מהילדים. כולם גרים בקרוון אחד, והם חיים על אוכל של ארגוני הסעד הבינלאומיים. תאר לך מה זה לחיות בקרוון צפוף במהלך חודש חם, כשבנוסף יש להם חשמל שמונה שעות ואחר כך הפסקת זרם של שמונה שעות. זו דוגמה לעשרות אם לא לאלפי אנשים.

"יש בעיה עם מצב המים ברצועה. אנשים לא מקבלים כמויות נורמליות בברז כמו שמקובל בכל העולם. ממוצע הצריכה העולמי הוא 100־150 ליטר ליום לצריכה כוללת. בעזה הממוצע שמתקבל הוא כמעט 70 ליטר ביום. גם איכות המים ירודה. 98% של מקורות המים בעזה אינם טובים לצריכת בני אדם. רמת המליחות שלהם גבוהה מאוד. הטעם אינו טוב, אי אפשר לשתות אותם, ולכן קונים מים ממקורות אחרים, שעברו טיפול אוסמוטי.

יש מעט מפעלים כאלה בעזה והם עוברים בין הבתים עם מכלים ומחלקים. אני למשל קונה כל שבוע בין 500 לאלף ליטר. זה עולה בערך פי עשרה מהמחיר שמשלמים לעירייה. 

"ככה מתנהלים החיים. אתה מחכה למשאית המים, אתה מחכה לחשמל ואתה מחכה לכסף שיגיע. רוב העיסוק היומיומי שלנו מתרכז בדברים האלה. איך היה החשמל אצלך היום? באילו סוללות אתה מפעיל את האינטרנט? האנשים הפכו להיות חשמלאים, מומחי מים, מומחים פוליטיים. אנשים בעזה לא שואלים את עצמם שאלות שתל אביבים שואלים, כמו: איזה סרט טוב ראית לאחרונה? גם טלוויזיה בקושי רואים כי זרם החשמל לא סדיר. 
 

"חיי היומיום הפכו להיות אחרים. חיים של אסירים בכלא גדול. כבר תשע שנים אנחנו בסגר. אי אפשר לנסוע להתפלל בירושלים, לא לצאת לנופש, לא לצאת לעשות כסף בחו"ל. החיים הפכו לכלא. 
 

"כל שנה נולדים בעזה כ־50 אלף ילדים. מראשית הסגר ב־2006 נולדו כ־400 אלף. הגדול שבהם גילו 9. זה דור שלם. הם עברו בתשע השנים האלה שלוש מלחמות, מצוקה כלכלית והם לא רואים עולם. לפי דעתי, זה משפיע על בריאות נפשם ועל התודעה הכללית. הם לא יודעים מיהו האחר, מהי ישראל. הם רואים את אבא שלהם, שהיה אדם יצרני שמביא אוכל הביתה, יושב מתוסכל בבית. יש כאן 1,100 בתי ספר, מהם 250 של אונר"א. הילדים מחכים לשנת הלימודים, אבל לא בטוח שהיא תיפתח כי אפילו אונר"א במצב כלכלי קשה, ואולי פתיחת השנה תידחה. 
 

"אישה אחת משג'אעייה ישבה מול ההריסות של ביתה ואמרה לנו 'אתם באים במכוניות של האו"ם, רק מסתכלים, אבל את התקווה שלנו אנחנו מחפשים בשמיים". אם אתה מסתכל על האנשים בעיניים, אלה לא אותן עיניים שראיתי לפני עשר או 15 שנה. אתה רואה שם עייפות וחוסר תקווה. 
 

"לאזרח הפשוט קשה מאוד לשנות את המצב שלו. יותר מ־20 שנה אחרי אוסלו, המצב שלנו קשה ממה שהיה לפני ההסכם. עלינו לפעול מהר כדי להתגבר על החיים האלה. צריך לתת לאנשים הרגשה של חיים נורמליים. להראות לדור הצעיר שיש להם תקווה. תקווה עבורם היא גם תקווה לחיי שכנות טובים איתכם".