הסיפור המרגש של האם הפונדקאית החרדית: "זה האושר הכי גדול"

אם אחרי קריאת שורות אלה חשתם כלפיה רחמים וחמלה, זה טבעי אבל חכו רגע. הציצו בסטטוס שלה בוואטסאפ. אולי זה דווקא יפתיע אתכם. "על הטוב ועל הרע תודה רבה", היא כותבת ומבהירה: "זה מה שאני באמת מאמינה בו. כל דבר שקורה לבן אדם זה לטובה. מה שרע עכשיו מביא את הטוב שאחר כך. הקשיים ישנם, אבל כשמסתכלים על חצי הכוס המלאה, הכל הרבה יותר קל". 
 

עיניה הכחולות מהפנטות. היא מזמינה שוקו עם קצפת, שיהיה מפנק ומתוק, ומסבירה למה בעצם החליטה להיחשף. "דרך הסיפור שלי אני יכולה להעצים נשים. נשים יכולות להבין כמה כוחות יש להן. גם כשעוברים משברים, צריך תמיד לדעת שהטווח הרחוק מחכה לך, את רק צריכה לרצות להגיע לדברים הטובים יותר ולתקן את העבר ואת הקיים". 
 

אפק מתגוררת במושב ליד בית שמש, ועובדת לפרנסתה בקייטרינג. היא גדלה בבית חרדי בירושלים עם שבעה אחים. בגיל 15 וחצי נכנסה להריון מידיד שלה. "לא ידעתי בכלל שככה נכנסים להריון", היא מספרת. "זה פשוט קרה, ורק בשבוע ה־16 גיליתי שאני בהריון. ידעתי שזה לא מקובל במגזר החרדי, אבל דברים קרו".
 

"הרגשתי שהעולם נופל. סיפרתי לרב של אבא שלי, והוא היה זה שסיפר לאבא שלי. אבא אמר שהוא לא מוכן שאגדל ילד מחוץ לנישואים. הוצעה האופציה למסור את הילד לאומנה בארץ עד שאתבגר. אבא שלי התנגד לכך, ואז עלה הרעיון לנסוע לחו"ל ולמסור שם את הילד שייוולד לאימוץ". 

מה הרגשת כשהוצע הרעיון הזה?

"קבעו לי, אף אחד לא שאל אותי. התעצבנתי, אמרתי שזה הריון שלי, שאני יכולה לנסוע לעיר רחוקה בארץ ולגדל אותו שם, אבל לא כל כך התייחסו לדעתי. ניסיתי לשכנע, לבכות, אבל זה לא עבד על אף אחד. אבא שלי החליט וזהו. מבחינתו, הדבר הכי נורא שיכול לקרות זה שהבת שלו הבכורה מביאה ילד מחוץ לנישואים, כשיש לו עוד בנות לשדך. יום אחד אבא שלי הופיע עם חבר שלו, אמר 'תארזי הכל, אנחנו נוסעים'. מצאתי עצמי בשדה התעופה, כשהם כבר סידרו מראש את העניינים דרך עורכי דין בחו"ל כדי שהכל יהיה חוקי. הם גם מצאו משפחה חרדית שתאמץ את הילד". 

להתנתק מעצמך

התנתקות רגשית. זה בעיקר מה שאפק זוכרת מרגעי הלידה שהתרחשה בארצות הברית. "הכניסו אותי לבית החולים ביום המשוער ללידה, נתנו לי זריקת זירוז וילדתי בן", היא מספרת. "המשפחה שהייתה אמורה לקבל את הילד שכרה בשבילי דולה כדי שתהיה איתי בלידה, והלידה עצמה עברה ממש בסדר".

"קיבלתי אותו לידיים וגם הלכתי לראות אותו בתינוקייה. אבל די מהר התנתקתי רגשית כדי להגן על עצמי. למחרת כבר לקחו לי אותו. לא כל כך נתנו לי את האופציה להיפרד ממנו. אבל בסופו של דבר אני כן יודעת מה עלה בגורלו ומי מגדל אותו. לפני שש שנים אפילו השגתי תמונות של הילד ועדות לכך שהכל בסדר איתו. הידיעה שטוב לו הקלה עלי. שם כנראה יותר טוב לו מבחינה כלכלית ממה שיכול היה להיות לו אצלי".

"אני בדרך כלל כותבת לו מכתב, שאני כמובן לא שולחת. במכתבים הראשונים זה היה לבקש ממנו סליחה על כך שלא יכולתי לגדל אותו, במכתבים האחרים כתבתי שאני מקווה שהוא בסדר, ובמכתבים האחרונים כתבתי שאני שמחה שטוב לו".

את מייחלת לפגוש אותו מתישהו?

"החתימו אותי על ויתור ואסור לי ליצור איתו קשר גם אחרי שיהיה בן 18. אבל אני אשמח אם הוא ייצור איתי קשר. ביומיום אין לי זמן להתגעגע אליו כי אני מאוד עסוקה, אבל כשאני חושבת עליו, בוודאי שאני מתגעגעת". 
 

אחרי הלידה אפק חזרה ארצה ו"אבא שלי החליט שצריך לחתן אותי דחוף כדי שלא אעשה עוד שטויות. התחלתי לצאת לשידוכים, ובגיל 17 התחתנתי. חודש אחר כך כבר הייתי בהריון. היה בי רצון עז למלא את החלל של ילד שנמסר לאימוץ".
 

הנישואים של אפק לא החזיקו מעמד זמן רב. "התגרשתי כבר בשבוע השמיני להריון", היא מספרת. "זו הייתה חתונה שלא באמת באה מרצון, אלא יותר מהלחץ של אבא שלי. רציתי לקבל את הגט מאוד מהר, אז המצאתי שבגדתי בבעלי למרות שזה לא היה נכון. בגיל 18 ילדתי את הבן שלי". 
 

אחרי תקופה מסוימת היא החלה לעבוד במקום עבודה שבו "נוצר קשר עם אחד העובדים שהיה נשוי", היא מספרת. "באותה תקופה הייתי חסרת עמוד שדרה, לא רציתי דברים מסוימים, אבל גם לא התנגדתי. לא ידעתי להגיד 'לא מתאים'. נכנסתי להריון, ילדתי בת. הילדה יודעת מי אביה, הוא משלם מזונות, אבל הם לא בקשר".  

בצהרי היום

אפק לא התייאשה וניסתה להתחיל פרק ב' בחייה, אבל לא תיארה לעצמה מה היא תצטרך לעבור בדרך. "בשנת 2008 הכירו לי גבר למטרת הקמת בית", היא מספרת. "שוחחנו טלפונית במשך כמעט שבועיים, והחלטנו להיפגש. בפגישה הוא פשוט אנס אותי. אונס לכל דבר ועניין. נכנס אלי הביתה, הלכתי לשנייה לחדר שלי, הוא בא אחרי, הפיל אותי על המיטה, הרים את החצאית, הזיז את התחתונים. אני צעקתי לו שיפסיק, ניסיתי לדחוף אותו. אבל הוא לא שמע, פשוט המשיך בשלו, חדר, גמר בחוץ, והלך מהבית. זה נמשך דקה ומשהו, ולא היה לי איתו שום קשר אחר כך". 

ומה עשית אחרי שהוא הלך?

"התעשתי, כי זה היה צהריים והייתי צריכה להוציא את הילדה מהגן. בעצם המשכתי בחיים שלי, סיננתי את זה, הדחקתי את מה שהיה, והחלטתי לעבור הלאה. אבל כמה שבועות אחרי המקרה גיליתי שאני בהריון. כשהבנתי שאני בהריון החלטתי לגשת למשטרה. הבנתי שהוא היה במעצר כמה ימים, הכחיש הכל, טען שזה היה בהסכמה. בסופו של דבר התיק נסגר". 

על אף שהיא מתנגדת לביצוע הפלות, הפעם הרגישה אחרת. "מראש היה לי ברור שאני עושה הפלה במקרה הזה ושאני לא יכולה לגדל ילד שנוצר מסיטואציה כזאת", היא מבהירה. "ניגשתי לוועדה להפסקת הריון, וסיפרתי להם את הסיפור. היה לי קשה עם ההפלה, אבל החלטתי שאני לא מסוגלת אחרת".

הדקות שבהן אפק המתינה לביצוע ההפלה היו בעצם אלו שבסופן החליטה להיות פונדקאית. "ישבתי בבית החולים", היא משחזרת, "ולפני הכניסה לצילום אולטרה־סאונד שמעתי במקרה שיחה של שני זוגות שישבו שם וששיתפו אחד את השני בקשיים להיכנס להריון. אחת הנשים זרקה שהאופציה הבאה שהיא בודקת זה פונדקאות".

 מה זה עשה לך לשמוע את השיחה הזו?

"הרגשתי נורא, היה לי אפילו סטרס, חשבתי איך אני מפילה עובר כשיש אנשים שלא יכולים להביא ילדים לעולם. ברגע זה בעצם החלטתי שאני אעשה תיקון להפלה הזאת ואעזור לאיזשהו זוג שמתקשה להביא ילדים לעולם. בהתחלה עשיתי הפלה עם כדורים שלא הצליחה, ואז הייתי צריכה לעבור גרידה. היה לי מאוד קשה באותה תקופה, היה המון בכי, סוג של דאון, היו הרבה הורמונים שהציפו אותי כל הזמן".

"אחרי האונס הייתי ב'מרכז תמר' לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. קיבלתי טיפול פסיכולוגי ארוך שעזר לי להתגבר על כל הכאב, על כל התקופות בחיים שלי. הכל עובד ואפשר לי להתקדם. שם גם למדתי לעמוד על שלי ולהציב גבולות. גם כעסים שהיו לי על אבא שלי עובדו ועברו בעזרת הטיפול. היום אני בקשר טוב עם ההורים שלי. היום הכל בסדר".

מקרה יוצא דופן

אחרי ההפלה אפק פנתה ל"מרכז להורות באמצעות פונדקאות" והציעה עצמה בתור פונדקאית. "הרגשתי שאני חייבת להיכנס להריון בצורה רצונית, להביא ילד לעולם, לתת אותו לזוג שמתקשה, ועל ידי זה לעשות סוג של סגירת מעגל, לעשות תיקון להפלה שעשיתי", היא מספרת. "ואכן עשיתי תיקון וילדתי בת לזוג הורים שלא הצליחו בכך".

אני משערת שהיה לצעד שלך גם מניע כספי.

"קיבלתי 112 אלף שקל, ועוד תשלום על הוצאות שהיו לי. יחד עם ההוצאות הסכום הגיע לכ־150 אלף שקל. הכסף בוודאי עזר לי, אבל זאת לא הייתה הסיבה שבגללה פניתי לפונדקאות". 

את דבריה מאששות מינה יולזרי ועדה אטיאס, שמנהלות את המרכז להורות באמצעות פונדקאות שהוקם בשנת 1996. "המקרה של אילה הוא יוצא דופן, כי המרכיב העיקרי אצלה לא היה הכסף כמו אצל רוב הנשים הפונות כיום לפונדקאות", הן מספרות. "לכסף אומנם גם הייתה משמעות, אבל היה עניין רגשי שגבר אצלה על השיקולים הכלכליים.

אילה הייתה פונדקאית מדהימה, כל כך ממושמעת, כל כך קשובה לזוג, והיא נתנה להם תחושה שכאילו ההריון הזה קורה אצלם. סיפור הפונדקאות שלה בכלל היה נס, כי זה היה זוג מבוגר, לקראת שנות ה־50 לחייו. האישה חלתה בעברה בסרטן ולפני הטיפולים שאבו והקפיאו לה בסך הכל ביצית אחת, ומהביצית המופרית היחידה הזאת נולדה ילדה. בזכות הנס הזה אילה עברה חוויה רגשית וסגרה מעגלים ברמה הפסיכולוגית. 
 

"זו הפעם הראשונה שהיא עברה משהו כל כך גדול ומשמעותי שנעשה מבחירה שלה. בעבר אילה בעצם נפרדה מפרי בטנה מבלי שקיבלה הכנה פסיכולוגית מתאימה. גם ההחלטה שלה לעבור הפלה בעקבות האונס הייתה מתוך הרצון שלא יכפו עליה משהו שקשור לילודה. הפונדקאות אפשרה לה לעשות פרידה מילד בהחלטה ברורה מההתחלה ועד הסוף. הפעם היא העבירה ילד שגדל אצלה ברחם למישהו אחר מתוך רצון ובאופן מודע". 
 

יולזרי ואטיאס מוסיפות כי "מגיעות אלינו למרכז 70־100 נשים בשנה, אבל רובן או לא מתאימות לקריטריונים, או שיש כאלה שפונות ונרתעות פתאום. תמיד יש חוסר של פונדקאיות בישראל. הפרופיל האולטימטיבי לפונדקאית אלה נשים חזקות, אינטליגנטיות ורגישות. נשים שפחות אכפת להן ממה שהסביבה אומרת, נשים שהחוויה ההורית שלהן היא חוויה מאוד טובה ומכאן גם יכולה להתפתח אצלן אמפתיה כלפי זוגות שלא יכולים להביא ילדים לעולם".  

את הרגע שבו אפק נכנסה להריון במסגרת הפונדקאות היא לא יכולה לשכוח. "הייתי אז בת 27, נפגשתי עם הזוג, היה חיבור די מיידי, ומביצית יחידה ואחרונה שהייתה לזוג נקלטתי. זה היה בעצם הסיכוי האחרון שלהם להפוך להורים. זה היה אושר שאין דברים כאלה. ההורים פשוט צרחו מאושר בטלפון. הרגשתי מדהים. להעניק חיים זו ההרגשה הכי מדהימה שיכולה להיות". 

איך הסברת את ההריון לילדים שלך?

"סיפרתי להם סיפור על תרנגולת חולה שיש לה בעיה בבטן, שלא יכולה לדגור על הביצים שלה ולכן החברה שלה דוגרת בשבילה על הביצים כדי שיצאו אפרוחים. אבל האפרוחים הם לא של התרנגולת. הילדים הבינו לגמרי שזה לא תינוק שיישאר אצלנו בבית. הלידה הייתה קצרה ומושלמת, האמא הייתה איתי בפנים, והיא זאת שקיבלה את הילדה לידיים שלה. כיום אני נמצאת בקשר עם הזוג הזה בחגים, והילדים שלי גם מכירים את הילדה". 

והרגע שבו מסרת את הילדה לא הזכיר את הרגע ההוא בארצות הברית שבו לקחו לך את בנך?

"לא. במקרה הזה מסרתי את הילדה בתכנון מראש, בידיעה ברורה ומרצון. הרגשתי אושר רב שאני מוסרת אותה. היית צריכה לראות את האבא. הוא בכה בקול ממש כמו ילד מרוב התרגשות". 
 

"אני לא רואה בזה ניצול, אני חושבת שאישה שעושה את זה מבחירה, אם בגלל שהיא זקוקה לכסף, או בגלל סיבה אחרת, היא לא מנוצלת. אותי לא ניצלו. אני נתתי את הדבר הכי מדהים שיש למי שאין לו. לכל אישה יש זכות להיות אמא, זה האושר הכי גדול. אין סיבה שמישהי שלא יכולה לעשות זאת בגופה, לא תהיה אמא. לנשים שמתלבטות וחושבות להיות פונדקאיות, אני יכולה לומר שאם הן מרגישות שהן מספיק חזקות לעבור את זה מבחינה פיזית ונפשית, אז זו התחושה הכי מדהימה שיש. זו נתינה טוטאלית". 

פרק ג'

כששואלים את אפק עם אילו מהחוויות שעברה בחיים היה לה הכי קשה להתמודד, היא לא זקוקה אפילו לדקה כדי לחשוב על התשובה. "עם האונס", היא יורה מיד. "זה משהו שלא הבנתי למה זה קרה לי. לא הצלחתי לקלוט. האונס היה לי אפילו יותר קשה מאשר למסור את הילד הראשון לאימוץ".

תגידי, מה הסוד שלך להתגברות על מצבים קשים?

"אני בן אדם מאמין, שמח באופי שלו. אני גם כנראה מאוד חזקה באופי שלי. אני לא נשברת. אף אחד לא יכול לשבור אותי. כל דבר רע מקדם אותי גם לטוב. הגרוש שלי תמיד היה אומר לי 'אצלך הכל פאן, פאן'. אני פשוט מעדיפה לראות בקשיים עוד אתגר בדרך".

אין ספק שאת עוף מוזר בחברה החרדית.

"את הדת מזמן לקחתי למקום שלי, ואני לא רוצה להיכנס לשום נישה קיימת. כיום אני שומרת שבת ושומרת כשרות. אין לי מושג ולא מעניין אותי מה חושבים עלי. ההורים שלי מקבלים אותי וזה מה שחשוב. בזמנו הייתה לאמא שלי שכנה שאמרה לה שהיא לא צריכה לקבל את הילדה שלי שנולדה מחוץ לנישואים. אז אמא שלי אמרה שהכל בידי שמיים, והשכנה ענתה לה שלא הכל בידי שמיים. ואז אני פניתי לאותה שכנה ואמרתי לה ש'הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, ויראת שמיים אין לך'".

חודשיים אחרי הלידה הפונדקאית אפק הכירה את מי שהפך לבעלה השני. לזוג נולדו שני ילדים, ולפני כשנה הם התגרשו. "ב־2013 פתחתי עסק לקייטרינג ומסעדה בבית שמש", היא מספרת. "העסק לא צלח בכלל, נכנסנו לחובות מאוד גדולים, זה הציף הרבה בעיות שהיו בינינו, והתגרשנו. עשיתי הליך של פשיטת רגל, וכיום אני נאבקת מדי יום כדי לצוף עם הראש מעל המים. אני גרה בשכירות, עובדת מקסימום שעות שאני יכולה, נעזרת בקצבה של השלמת הכנסה מהביטוח הלאומי ומקבלת מזונות. יש את הימים שאין לי כסף להיכנס לסופר, אבל חיים, ממשיכים הלאה. אני לוקחת מההורים קצת, גם חברים עוזרים".

"כן, אבל אני כבר לא בקריטריונים, כי לפי החוק בארץ פונדקאית יכולה לעבור לפני תהליך הפונדקאות מקסימום שלוש לידות, ואני עברתי כבר שש. אבל לא היה אכפת לי לעשות פונדקאות נוספת בחו"ל ולכסות את החובות של העסק שלי". 

יש לך מחשבות על פרק ג'?

"יש לי מחשבות על זוגיות, לא על חתונה, ובטח לא על ילדים. אני את הבאסטה סגרתי. אני רוצה להתחיל לחיות".