לומדים עיראקית בת"א: "רוצה לחזור לזהות שאותה מחק כור ההיתוך"

 

המורה זמירה שם־טוב ניצחה באמנות על החבורה, הכתיבה את הקצב בקורס שמתקיים ב״משולש - חלל לאמנות״ בתל אביב. נושא השיעור הפעם - ביקור אצל הרופא. פתגמים עפו באוויר, שיר ישן התנגן והרבה צחוק ונוסטלגיה. מה שנראה בהתחלה כאירוע שולי התברר מהר מאוד כאמירה חברתית נוקבת של דור ההמשך.

 

״זה עניין של זהות״, הסביר תומר חרוב, מחניכי הקורס. ״התעוררות של דור שלישי. התעוררות שבאה בגלל שלא כל כך נוח לנו בזהות הישראלית שניסו לד־חוף אותה לכור ההיתוך. ניסו ליצור זהות שבעצם לא באמת קיימת. ואת הזהות שכן קיימת - השפה שסבא וסבתא דיברו - מחקו, וזו הזהות שאליה אני רוצה לחזור. להגיד לעצמי שיש משהו שאני כן יכול להתחבר אליו, משהו שבא ממני״.

 

״בוודאי. להגיד: 'ההורים שלי התביישו, הנמיכו את הרדיו? אני לא אנמיך, אני רק אגביר'״.

 

אין כנראה אחד בקורס שלא מכיר את שירו של אלי אליהו ״מתחת לפני האדמה״, שמספר על אב ששומע מוזיקה בערבית בתוך החניון, אבל כשהוא יוצא לרחוב הוא ממהר להחליף לתחנה בעברית, כדי להיות כמו כולם. ושם-טוב, המורה שרק השנה יצאה לפנסיה ממערכת החינוך, מכירה היטב את הנושא. ״הגעתי ארצה בגיל 4 וחצי״, סיפרה. ״דיברתי עם ההורים ערבית ובשלב מסוים הפסקנו. דיברתי בר' וכשעברתי לבית הספר בהרצליה, משכונת מורשה, מחקתי מיד את הר' וטשטשתי את הזהות. היום אני מרגישה שאני לא מקנה לחבר׳ה האלה שפה כדי שישתמשו בה, אני מרגישה שאני מקנה להם עולם. זה השחרור. משחררים משהו שהיה עצור בתחנות הבושה״.

 

רעיון הקורס נולד אצל מאור זכריה, תלמיד מצטיין ויזם טרי. ״כבר 15 שנה זה נושא שאני יושב עליו ברמות שונות״, סיפר. ״סבתא של אמא שלי ידעה לדבר רק עיראקית והיא נפטרה כשהייתי בן 12. זה אוצר שאי אפשר היה לנצח אותו מבחינתי, והיא הייתה צלולה. כבר אז אמרתי שזה מוזר שאני לא יודע לדבר את השפה. כל הזמן התלוננתי ובסוף אמרו 'תפסיק לבכות, תקים קורס'. התקשרתי לעדנה, שהייתה המורה שלי לערבית בתיכון, והיא אמרה 'אני אביא לך את זמירה'״.

 

שם-טוב היא מורה ללשון וספרות עברית שבדיוק יצאה לגמלאות. ״בשלב הראשון אמרתי, מה לי ולזה?״, סיפרה. ״יצאתי לפנסיה בדיוק השנה ואחר כך, כשחשבתי על מאור, אמרתי שזה לא סתם, יש פה מעבר. זה סוג של שליחות״.

 

זכריה, שמתחזק את עמוד הפייסבוק "לומדים עיראקית מדוברת", פרסם בפייסבוק שנפתח קורס והפניות החלו להגיע מכל רחבי הרשת. ״אבא שלי נפטר לפני שנתיים ובאותו רגע הכל התחיל להתעורר״, מספר אייל אהרון. ״שמעתי מוזיקה, הייתי מדקלם את המילים מילה במילה ולא ידעתי מה הן אומרות. חיפשתי באינטרנט ויצא לי מאור. שאלתי אותו מתי מתחיל הקורס והוא ענה 'בעוד שלוש שעות'. הנעתי את האוטו והגעתי. זה חידד את כל הדברים הרדומים״.

 

לא רחוק ממנו ישבה דפנה שמש. ״אבי סיפר שכשסבתא שלי הייתה מבקרת בפנימייה הוא היה מתבייש אם היא הייתה מדברת איתו בערבית״, היא מספרת. ״אז במשך שנים הוא לא דיבר, ובכלל לא ידעתי שהוא יודע. עכשיו, כשאני מדברת איתו, הכל יוצא, וכשכל הדודות הולכות ונעלמות זו הזדמנות להספיק לדבר ולהכיר את מה שהיה. זה עולם שלם. הנה נסעתי עכשיו לרמת גן, לדודה חנינה, שוחחנו״.

 

על השולחן צלחת עם סמבוסק. בשיעור אחר שם-טוב הביאה קומקום וזכריה הביא את הכוסות, וביחד שתו תה עיראקי מסורתי. אפילו השיעור על הביקור אצל הרופא הצליח לעורר הרבה זיכרונות. ״יותר מסיטואציה זה מזכיר הלך רוח״, הסביר תומר חרוב. ״שאלו אותי מה היא השפה הזו ועניתי 'חצי קללות, חצי תלונות'. הם אף פעם לא מרוצים. יש שלושה-ארבעה ביטויים לאיך אתה מרגיש רע״.

 

״זה להסביר לנו התנהגויות של מבוגרים שראינו מגיל אפס״, הוסיף זכריה, ״יש לי דודה שכל הזמן חולה, שלומה אף פעם לא היה טוב והיא חיה עדיין. הם כל הזמן מרירים. אתה רואה אותם הולכים ברחוב עם פרצוף חמוץ. זוג מבוגרים שבא לו למות כי היא אוכלת לו את הראש, לא מרוצה ממנו. הוא רק רוצה שתלך ואין אצלם להתגרש״.

 

 

הם לומדים עיראקית־יהודית שיהודי עיראק היו מדברים כשחיו שם. ״העיראקים המוסלמים לא הבינו את העיראקית היהודית, זה שונה לגמרי״, שם־טוב הסבירה. ״תדבר היום עם פלסטיני משהו בערבית העיראקית - והוא לא יבין. זה אוצר מילים שונה, שפה מאוד ציורית״.

 

יש עדיין מקומות שבהם תשמעו את אותה שפה שהולכת ונעלמת. בפרלמנטים של כיכר אורדע ברמת גן, בשוק התקווה, באור יהודה. ״כשהסרט 'מפריח היונים' הוצג לפני שנה וחצי בקולנוע הלכנו כל המשפחה״, סיפר חרוב. ״ישבנו בשורה האחרונה והייתה הפסקה בסרט. אלה מהשורה מלפנינו הסתכלו אחורה ואמרו 'אנחנו מכירים אתכם'. בסוף הסתבר שכל האולם היה עיראקים וכולם היו יחד באותה מעברה״. חרוב לומד ספרות ומאוד חשוב לו החיבור. ״המחקר שלי יעסוק בספרות של יוצאי עיראק, ואמרתי שאני צריך לדעת את השפה, למרות שזו לא השפה שבה כתבו״, הוא אומר. ״בכל זאת, זה חלק מהתרבות, מהווי החיים. זה לצבוע חזרה משהו שהולך ונעלם ואנחנו כן רוצים לאחוז בו״.

 

״למדתי גרמנית באוניברסיטה ויכול להיות שיום אחד אשתמש בה, אבל היתרון של העיראקית הוא שאני מגיע הביתה ויש עם מי לדבר. היום עיראקית יותר חשובה לי. לבוא לכאן כל יום שלישי ולהגיד אחר כך לאמא שלי את המילה הזו, להזכיר לה, זה נותן הרבה יותר מכל פרקטיקה ששפה יכולה לתת. אגב, היה לי מורה שמלמד ספרות ביידיש והוא אמר 'אתם רוצים לעשות כסף מספרות? תלכו ללמוד ספרות יידיש'״.

 

לא קשה להחזיר אותם לדיון ההוא, העדתי. חן ברחיים, שהגיעה עם אחותה נטע, סיפרה איך להוריה נתנו שמות עבריים כשעלו לארץ - את סבח הפכו לשחר ואת ז׳קלין ללינה. ״כל ההיסטוריה שלנו מחוברת לעולם של מזרח אירופה״, הסבירה דפנה שמש. ״יהודים שהגיעו ממקומות אחרים פחות שייכים לסיפור, כי מי שכתבו את ספרי ההיסטוריה היו אנשים ממזרח אירופה. זה המקום שבו אתה חוזר לדרוש את מקומך״.

 

זכריה היה אפילו יותר לוחמני: ״המשפחות שלנו חיו 400 שנה אצל הסולטן. יהודים שחיו תחת מגבלות, אבל חיו בסבבה. לא היה בלגן. חיו בארץ ערבית רחוק מארץ ישראל. ציונות, וזה הדבר הכי פוסט-ציוני שאי פעם יצא לי מהפה, בגדול, היא המצאה אשכנזית. הציונות הטריפה את האזור וכדי להגשים את עצמה היא הייתה צריכה למחוק את הקטע של יהודים וערבים כן יכולים לחיות ביחד. אבל הם חיו ביחד ולא לומדים על זה. אתה מכיר כל רחוב שהיה באיזה שטייטל, אבל לא יודע שהייתה קהילה יהודית מפוארת בבגדד או בדמשק״.

 

החבורה הזו לא פורצת דרך בתחום החזרה לעיראקית. כבר יש קבוצות ופורומים והעלאת תמונות ברשת מהמולדת, כשאפילו עיראקים מוסלמים מעלים שם פריימים עדכניים.

 

בר-חיים מספרת שכשארצות הברית נכנסה לעיראק, הייתה לה תקווה שהנה היא עוד מעט תעשה טיול שורשים. ואילו אבא של דפנה אמר שבבחירות הבאות הם יצביעו. גאווה עיראקית.