בלב שבור: הזכרונות שלי ממשפחתה של שירה בנקי ז"ל

השבוע השתלט על הוואטסאפ שלי שיח סביב כתבה שכתבתי בעבר, ואחריה הרשת הוצפה. אסביר: לפני כשלוש שנים התבקשתי מעורך מוסף "סופשבוע" להגיש כתבה על משפחות חילוניות שבוחרות להביא יותר מארבעה ילדים. אותי זה הצחיק. אני עצמי גדלתי במשפחה בת חמישה ילדים. העיסוק בחילוני-דתי מעולם לא היה על השולחן. אנחנו יהודים. אבא שומר שבת, אמא לא. אז מה. לא שאני לא יכולה להבין את הדרישה ההיא, הרי למשחק הדמוגרפי פה בארץ יש כללים ברורים
. 

אז יצאתי לחריש עמוק בחיפוש אחר משפחות גדולות, פעם קראו לזה "מרובות ילדים", אחר כך "ברוכות ילדים", והיום לא קוראים לזה בכלל. הכי הרבה מפטירים "אלה עם הג'יפ וההרבה ילדים". 
 

חבר טוב סיפר לי על משפחה מקסימה שנוהגת לצאת מדי שישי בבוקר לשוק מחנה יהודה, לערוך קניות, לקנח עם אספרסו ובריוש, ואז לפזר את הילדים בין מסגרות החינוך. משפחה כזו, שנטועה עמוק בקרקע הישראלית. שאוהבת את מה שהיא חיה כאן ופועלת לתיקון מה שהיא פחות אוהבת. דיברתי עם אבי המשפחה ביום שישי, שהיה יום עמוס במיוחד. 
 

הוא, עו"ד עצמאי. הכיר את רעייתו, גם היא עו"ד, בפקולטה למשפטים בהר הצופים, והשניים עלו על המסלול הישן והטוב: חתונה, ילדים, משפחה. "לא דיברנו על כמה ילדים נביא לעולם, אבל היה ברור שיהיה לנו יותר מאחד. שלושה – שזה הסטנדרט המקובל אצל כולם ¬¬– היה ברור, והרביעי היה סוג של אופציה", אמר לי. "כל הקלישאות נכונות על ילדים. בסופו של דבר הם הדבר הכי חשוב לנו, קל וחומר הבריאות שלהם, כמו שסבתא אומרת. עד שאתה נהיה הורה בעצמך, אתה לא מבין את זה. אין לי שום דבר לחדש בנושא. הרבה ילדים זה הרבה שמחה, צחוקים, אושר וזהו. תיקון: זה גם הרבה טרחה, הרבה עבודה וכאבי לב ואכזבות, פחדים וחששות". 
 

אני מכירה את הדיבור הזה, של אנשים שמסתכלים מהצד ואומרים בעיניים קרועות מתימהון: "אבל מאיפה יש להם?" הכוונה כמובן לכסף. אז שאלתי. התשובה הייתה: "אני לא חושב שמישהו מאיתנו הוא עבד לעבודה. אנחנו עובדים קשה, מתמרנים, מגבים אחד את השני ויודעים לחתוך מהעבודה כשצריך, ולהשתמש בבייביסיטרים כשצריך. שנינו עובדים קרוב לבית יחסית ומסוגלים לתמרן ביחד. הכל ביחד". 
 

ואז אורי בנקי, שדיבר בכזו אהבה על רעייתו מיקה ועל ארבעת ילדיהם: שירה, שהייתה בת 12 אז, תומר שהיה בן 10, אלה שהייתה בת 5.5 ועדי שהייתה בת 16 חודשים, אמר לי משהו שלעולם, אבל לעולם לא אצליח לשכוח, כי זה השיעור הכי מזעזע שמישהו בעולם הזה יכול לקבל. השיעור על עלות מול תועלת. השיעור על רע מול טוב. על מוסרי ובלתי מוסרי.
 

"אנחנו לא עושים את זה בשם העניין הדמוגרפי וזו לא תחרות. אפשר להתמודד אך ורק באיכות. איכות זה לגדל אזרחים טובים, ילדים שיביאו אושר לעצמם ולסביבתם". 
 

 אני קוראת את הדברים שאמר לי ולא מסוגלת או רוצה לעכל. פשוט לא. אני מסתכלת על דגל הגאווה שמונף בתיכון שליד האוניברסיטה, התיכון שלי, עם הירצחה של שירה בנקי, הילדה שלהם, הבכורה, האהובה, הנהדרת, ולא מצליחה להבין איזה מין קלקול נהיה פה. איך יצור חי אחד, רוצח ילדה רכה והחיים של משפחה אחת נפלאה לעולם לא יחזרו להיות כמו שהיו פעם.