מותה של מנהיגה: סיפורה של הנערה שסחפה את כל מי שהכירה

"נהוג לשבח אדם שהלך לעולמו, אבל במקרה של שירה באמת אין משהו אחר לומר פרט לסופרלטיבים. היא הייתה ילדה מדהימה", אמרה חברת המשפחה, נגה פריינטה־כרמי. חברת משפחה נוספת, יעל סגל־פדרו, המחישה: "בקיץ היא הלכה עם שתי חברות לבית חולים לשיקום ילדים. פשוט ביקשה להתנדב שם. זה אפיין אותה מאוד".

"הילדים ראו בה מנהיגה של הקבוצה", המשיכה פריינטה־כרמי. "אתן לך דוגמה", הוסיף צביאל, בעלה של נגה. "באחד הטיולים היא הציעה לילדים לשחק 'סמוך עלי', שזה משחק שבו הם נופלים אחורה והיא אמורה לתפוס אותם. גם אם היו חששות, היה ברור שעל שירה אפשר לסמוך. זו אחות גדולה ממש".

בנה של פריינטה־כרמי, עמרי, היה חבר קרוב של שירה. "ישבנו כמה חברים בצור הדסה", הוא שחזר את רגע הבשורה הקשה, "ואז חברה משותפת שמתנדבת במד"א קיבלה הודעה שמישהי נדקרה במצעד ושהשם שלה עדיין לא ידוע. אחרי זמן קצר היא התקשרה אלי ואמרה שזו שירה. חשבנו שזה לא רציני, לא דמיינו שזה ייגמר ככה. נסענו לבית החולים באותו הערב. היינו ליד חדרה שלושה ימים, עם המשפחה ועם החברים. ביום חמישי עוד היה נראה שיש תקווה, אבל היא התבדתה".
 

בהספד לחברתו הטובה, כתב עמרי:  "שירה,קשה לי לתפוס את הפתאומיות והזוועה שבמקרה. ייקח זמן עד שאתרגל לעובדה שאת איננה, את, שהיית נערה חכמה, חריפה, חברותית ומעניינת, כבר לא איתנו".

"רבות החוויות שחלקנו, שכללו טיולים, מסיבות, בילויים, ארוחות ועוד רשימה מגוונת. בכל אחת ואחת מחוויות אלו היית חלק משמעותי ותרמת בדרכך שלך. אם זה בשנינות שלך, ביצירתיות שלך ובכל דרך שמצאת לשפר את האווירה".

"חברותנו החלה כבר בגיל תשעה חודשים, במשפחתון של הדס. במהלך השנים גילינו תחומי עניין משותפים שקירבו אותנו ואת משפחותינו. טיילנו יחד, צחקנו יחד, נהנינו יחד במשך שנים".

"בשנים האחרונות התחלנו לתכנן איך ייראו הטיולים והמפגשים שלנו בשנים הבאות. חשבנו על הגיוס וסיפרת לי שאת להוטה להתגייס. דמיינו את העתיד והחלטנו שאחרי הצבא נמשיך את מסורת הטיולים והמפגשים. אנחנו, הילדים.

"טיולים, הרפתקאות, ארוחות משותפות, מפגשים, ישיבות סביב המדורה, פטפוטים אינסופיים על החיים, על ספרים שקראת ביומיים ועל נושאים נרחבים ושונים.

צעירים מדליקים נירות לזכרה של שירה. צילום: רויטרס

"כל אלה יהיו משונים בלעדייך. יהיה חלל חסר שלא יהיה ניתן למלא. חייך נקטעו בעקבות מעשה של שנאה תהומית, חשוכה וחסרת כל היגיון. היית חלק בחיי ותישארי חלק מחיי, ועם זאת תחסרי לי מאוד. אוהב אותך וזוכר אותך.   עמרי".
 

"היו לנו המון דברים משותפים", הוסיף עמרי. "ספרים, מוזיקה ובעלי חיים. היא הייתה ישירה, אמרה מה שהיה לה בראש. היא הייתה חברה טובה, אכפתית, רגישה. לא ישבה בשקט אם ראתה לידה משהו לא הוגן, תמיד פעלה. אינטליגנטית מאוד. החברים והמשפחה תמיד היו ראשונים עבורה. היא הייתה ילדה מעניינת, תמיד מצאת על מה לדבר איתה. היא גם הייתה מוכשרת מאוד במוזיקה, גם שרה וגם ניגנה".

גם ילדי משפחת קפלן, חברים טובים נוספים של המשפחה, הספידו את שירה.  "איך הכרנו? לא יודעים. זה תמיד היה ככה, כל החיים הייתה לנו שירה בנקי. כבר כשהיינו קטנים הבנו מי מכתיב את הכללים. העובדה שהיית בת שנתיים לא הפריעה לך להיות אחותנו הגדולה. דאגת לנו, הובלת אותנו, אפילו אם לא שמנו לב. כשגדלנו היה אפשר לראות שדבר לא השתנה, רק עוד מטר. נשארת אחותנו הגדולה, קול של היגיון ובגרות שתמיד הראו לנו את הדרך. כל הפגישות, בימים ובלילות, נקבעו בעיקר ביוזמתך. הקשר שלנו, החברים, היה אצלך בעדיפות ראשונה.
 

"אז לאחותנו הגדולה, מי שהיית ומה שעשית תמיד יהיו חלק מאיתנו. הבדיחות מסביב למדורה, עוגת חמאת הבוטנים והשוקולד, מגמת התיאטרון. אלה רק חלק קטן מהדברים שהשארת לנו ושלעולם נזכור.
 

"הלוחמנות למען הטוב, המנהיגות שהשפיעה עלינו מאוד, הרגישות והיכולת הלא מוסברת לראות את הטוב באנשים.

"אז תודה לך, שירה, שהיית שירה בנקי, שירה בנקי שלנו" (יואב, מתן ונעמה).

"הילדים הם לפחות חצי מהסיפור", הוסיפה סגל־פדרו. "גם הילדים הקטנים יותר הפכו עם השנים להיות האחים הצעירים של כל השכבה הבוגרת. ביום שישי האחרון נפגשנו כולנו בבית, נפרדנו ממשפחת חברים שעוזבת לשנה לסין. באיזשהו שלב קלטנו שכל הילדים, מגיל 4.5 ועד 18, יושבים בסלון, מדברים, צוחקים, משחקים. כבר כששירה ושכבת הגיל שלה היו ילדים קטנים אנחנו זוכרים אותם יושבים ומדברים. יש תמונה שנזכרתי בה אחרי האסון, שבה שירה והילדים יושבים במדבר, הם בני 4־3, ומנהלים שיחה ברומו של עולם".

חברה נוספת, ע', הוסיפה: "זה לא שהם לא משחקים במחשב. אבל בשונה מרבים מבני הנוער היום, הם עושים המון מעבר לכך. הרבה פעילויות חברתיות. שירה עשתה המון, למדה המון, כמו ספוג. הכל נקלט. דעתנית, מעניינת. לפעמים הייתה חלק מהשיחות של המבוגרים. לפני כמה חודשים המשפחה חגגה בר־מצווה לבן, תומר, ושירה ניהלה את כל התכנים של האירוע. היא לקחה שיר, גזרה אותו והתאימה אותו לאירוע, הקריאה, הייתה מדהימה. היה לה ביטחון והיא השרתה אותו על הסביבה".
 

"הקשר בין האחים במשפחת בנקי הוא מיוחד, אני מקנאה בו", הוסיפה סגל־פדרו. "היה שם משהו מחובר מאוד. זה בא לידי ביטוי באיך שהיא דיברה עם תומר, שחגג בר־מצווה. זה היה ממש מתוך חברות".
 

"היא כתבה ברמה גבוהה מאוד", הוסיפה ע', "נערה בת 16 עם יכולות כאלה. אמרתי לה שהיא הייתה מרגשת. זה גם הזיכרון הכי חזק שיש לי כרגע ממנה. זה כל הזמן חולף לי מול העיניים".
 

"היה בה שילוב קסום, ילדה עם אינטלקט ומשהו עמוק, מורכב", סיפרה סגל־פדרו. "היא אהבה מוזיקה קלאסית, אף על פי שאף אחד מאיתנו לא היה בעניין. היא נהגה ללכת עם סבא וסבתא שלה אחת לחודשיים לקונצרט של הפילהרמונית. פגשתי בבית החולים אמא ששירה עשתה לבנה בייביסיטר.

"היא אמרה לנו 'לא ראיתי דבר כזה. נערה שמגיעה אלי הביתה לשמור על הילד שלי עם ספר, והיא יושבת וקוראת ספר. לא רואה 'אקס פקטור' או משהו אחר בטלוויזיה, פשוט יושבת וקוראת ספר. מצד אחד, היה לה את הצד הזה, שנראה חננה, אבל מצד שני היו לה חיים מלאים. היא הייתה יוצאת למסיבות במרכז ירושלים ופוגשת את החבר'ה שלה, שרה בהרכב שהקימה. כשהיא הייתה נכנסת, הרגשת שיש מישהי עם נוכחות, עם אכפתיות - לא יכולת לפספס אותה".

"הייתה לה תקשורת מופלאה עם המבוגרים", הוסיף צביאל, "היא התעניינה מאוד בהיסטוריה, במזרח התיכון, שורשיות מופלאה".

"אין, אין מקום לכאב שכזה, ילדה, נערה מדהימה ומיוחדת, בכל רגע שבו פגשנו בך, מיום היוולדך, התמלאנו בהתפעלות, בהערכה, באהבה ובהתרגשות. ממלאה בנוכחותך, ברגישותך, בסקרנותך, בחוכמתך וביופייך".

"מיום חמישי רק חולפות לנו תמונות: חיבוק בסרבל תינוקות ושירים במועדון בובי זמר, ילדים סביבך ליד מדורה בטיולים, מנגינה על פסנתר, קינוחים מעולים".
 

"ערכים, חיוכים, בגרות, בת־מצווה... בר־מצווה... תמונות של אחות גדולה מחבקת, צוחקת ודואגת, ועוד ועוד ועוד... חיים!!! לא, לא ייתכן שחיוכך נדם. שירולה, נמשיך לחשוב כמוך, בדרך של סובלנות ואהבה בכלל ושל האחר בפרט. כן, הותרת לנו כיוון אמיתי בלכתך". (מתוך ההספד של משפחת קפלן).
 

חברי המשפחה מתארים את שירה כאחת שאהבה לחוות את החיים. הרפתקנית לצד אחריות גדולה. "אני זוכרת אותה כבר בגיל 6 עושה סנפלינג. כולם מסתכלים עליה מלמטה בהשתאות. בטיולים היא תמיד הייתה הראשונה לקפוץ למים, גם אם הם קרים", סיפרה פריינטה־כרמי. "היא הייתה מתרגשת וחוששת אבל לא מוותרת. לא לקחה סיכונים מיותרים", מוסיף צביאל.

כחלק מהערכיות, כפי שמספרות חברות המשפחה, הפכה בנקי הצעירה לצמחונית. "זה קרה בשנתיים–שלוש האחרונות. היא אף הטיפה נגד הסבל של בעלי החיים וסחפה את בנותי לצמחונות", סיפרה פריינטה־כרמי.

"כשהיינו נפגשים לארוחות, שירה תמיד הייתה עושה או מכינה משהו. פעם קינוח גלידת תות, פעם תבשיל. היה לה המון עניין באוכל, בעצמאות במטבח", סיפרה פריינטה־כרמי. צביאל הוסיף: "היא תמיד לקחה אחריות, גם במקום הזה. אצלה הידע וההעדפות היו מושרשים מאוד. ביום רביעי באו לבית לנחם בעלי באסטות ובתי קפה בשוק. הם הביאו את מה שהיא אהבה לאכול. היא יצרה רושם שלא היה ניתן לשכוח אותו. בכל יום שישי הייתה עם הוריה בשוק, מאז היותה פעוטה".

"היה חשוב לה לעשות, אבל עשייה עם תוכן, עם מוסר, למען האחר, למען המדינה. כבר בגיל צעיר הוריה לקחו אותה לעצרות לזכרו של יצחק רבין ז"ל (ראש הממשלה שנרצח ב־1995, עוד בטרם נולדה שירה). היא גדלה על ערכים של סובלנות, של מעורבות ושל אכפתיות", הוסיפה ע', "וזו גם המורשת שהאירה לנו. לגלות יותר סובלנות".
 

מחנך כיתתה של שירה נדב חרובי כתב בהספד: "בחזרה מבית החולים עשיתי מה שכל מורה היה עושה - חיטטתי בעבודות שהספקת לכתוב לי בשנה האחרונה. מצאתי את החיבור הבא, שכותרתו: 'הדינמיקה של הרוע'. התבקשת לענות על השאלה "כיצד מונעים רוע במערכת הבית ספרית וכיצד מונעים מאנשים להיות מפלצות?". אני מקווה שאת כמה מן ההצעות שלך נשמע כולנו וגם אלה שממונים על ביטחוננו. הנה, למשל, הסעיף השני בתשובה שלך:

"'יצירת מערכת חוקים ברורה שלא ניתנת לפרשנות, ואכיפה שלה, עוזרות להעברת גבול אישי ברור יותר ואוניברסלי יותר. קל יותר להימנע ממקרה של ניצול כוח כשיש מוסכמה חברתית ברורה שמעוגנת בחוק'. 
 

"והנה הסעיף השלישי: 'יש להתייחס לכל התחלה של מקרה כזה במלוא הרצינות משום שבשני הניסויים שהוצגו בהרצאה אפשר לראות כי התחלה מאקט קטן והסלמה הדרגתית עלולות להביא למצב קיצוני ומסוכן'.
 

"אבל את הסעיף הרביעי אני מרגיש שכתבת גם על עצמך: 'יש לחנך ולהנחיל את דמות הגיבור כפי שזימברדו מציג אותה; אדם רגיל שלא צריך להקדיש את כל חייו למען הטוב, אך בסיטואציות מסוימות הוא יעשה את הדבר המוסרי ביותר כשכל השאר לא יעזו, לא יוכלו, או לא ירצו לעשותו'".
 

"תרומת האיברים של שירה מייצגת את הערכים של אורי ומיקה, אך גם את של שירה עצמה. ברור לכולנו, חברים ומשפחה, שזה המשך ישיר למשנתה ולערכיה של נתינה, של עזרה לזולת, של לראות בכל אדם את האדם שבו, באשר הוא", סיכמה סגל־פדרו.

גדי, אח של מיקה, דוד של שירה, ספד לה: "שירה היקרה שלנו נרצחה רק מפני שבאה להזדהות עם אנשים אחרים, עם חברים. אותנו לימדו בשיעורי התנ"ך 'ואהבת לרעך כמוך'. אותנו לימדו 'לא תרצח'. באותם שיעורים למדנו לאהוב אדם באשר הוא אדם.
 

היהדות שלנו אומרת שכל אחד נבחן על פי מעשיו. ולא משנה אם הוא יהודי או מוסלמי, בהיר או כהה, גבוה או נמוך, ג'ינג'י או שחרחר, הומו או סטרייט. אנחנו חונכנו כך ונמשיך לחנך כך את ילדינו. זו היהדות האמיתית.
 

איבדנו את שירה היקרה. הבת, האחות, הנכדה, האחיינית, בת הדודה, החברה. כולנו מכירים את האיכויות המיוחדות שלה. כישרונית בצורה יוצאת דופן בנגינה בפסנתר, חייכנית וצוחקת, טובת לב, עושה צעדים ראשונים בתחום המשחק, מתנדבת במקלט לנשים מוכות, ובעיקר אוהבת אדם.
 

שירה היפהפייה, בחיים ובתמונות, שלא אהבה שאני מצלם אותה. אנו מתנחמים רק בכך שזכינו ליהנות כמעט 16 שנים משירה. זה לא מעט זמן, אבל זה בהחלט לא מספיק".