בחודש מאי 2006 אהוד אולמרט המריא לוושינגטון לביקור ממלכתי רשמי, והביקור בא לו בזמן. אולמרט, שאך זה מכבר נכנס לנעלי ראש הממשלה, יכול היה להתאוורר לשעה קלה מן האוויר החנוק שהותיר בישראל הפינוי של יישובי חבל עזה וצפון השומרון פחות משנה קודם לכן. אלא שזה רדף אותו גם אל מעבר לים.
"פגשתי את אולמרט בכניסה לבית הלבן", נזכר ד"ר חיים ויצמן, כיום מרצה בבית הספר למינהל ומדיניות ציבורית במרכז הבינתחומי הרצליה, אז עוד מתנדב בשגרירות ישראל בוושינגטון. "אולמרט ניגש אלי ושאל מי אני. אמרתי לו שאני כותב דוקטורט על ההתנתקות, והעיניים שלו נפתחו לרווחה! הוא אמר לי שהוא מאוד רוצה לקרוא את זה".
עוד באותו ערב ויצמן ניסח תקציר, עמוד אחד בלבד, ובו חמש המלצות. בראשן - קריאה להעמיד בראש סדר העדיפויות את הסיוע למפונים. "ההמלצה הראשונה שכתבתי לו הייתה שהשיקום של המפונים זה האינטרס העליון והאישי שלו והוא חייב לקחת את זה על עצמו", מספר ד"ר ויצמן. "ושהוא חייב למנות מישהו שידווח ישירות אליו על הביצוע".

האם מסקנותיו אומצו? ד"ר ויצמן אולי לא ידע לעולם, שכן חודש וחצי לאחר מכן נטרפו כל הקלפים. מלחמת לבנון השנייה פרצה והטיפול במפוני תוכנית ההתנתקות צנח אל תחתית סדר העדיפויות הלאומי. "אני משוכנע עד היום שאם לא הייתה מלחמת לבנון, ואם אולמרט היה נשאר ראש ממשלה, הוא היה מבצע את תוכנית ההתכנסות (לפינוי ההתנחלויות בגדה, ע"ר)", טוען ד"ר ויצמן, "אבל כדי לבצע את זה הוא היה צריך להשלים את הפיצויים לשיקום של המפונים מעזה וצפון השומרון. גם אריק שרון ידע שזה תנאי להמשך, ולהערכתי לשרון הייתה כוונה להמשיך בפינויים".
בחודש ספטמבר של אותה השנה חשו הממונים על הסדרת הפיצויים בשינוי היחס אליהם. צוות של מנהלת סל"ע - סיוע למתיישבי עזה וצפון השומרון - זו שהוקמה מראש כדי להסדיר את הפיצויים, הגיע לפגישה בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה. הם יצאו במפח נפש. ביומן הפעילות ביטא הצוות "תחושה מסוימת של חוסר אונים ותסכול". מבחינתם, כך הם כתבו, היה ברור ש"משרדי הממשלה הורידו מראש העדיפויות את הטיפול" במפונים.
"חטפו מכה קשה"
קשה לשרטט רצף תחנות כרונולוגי בתולדות חלוקת כספי הפיצויים למפוני ההתנתקות. אפילו בין המפונים עצמם קשה למתוח קו אחיד כזה. "אני לא מוצא שום קורלציה, למשל, בין אלה שהקדימו להתפנות וניהלו משא ומתן ארוך עם המדינה לבין קבלת פיצויים מהירה יותר", אומר בכיר לשעבר במנהלת תנופה, זו שהחליפה את מנהלת סל"ע. "יש כאלה שחיכו עד לשעה האחרונה כדי להתפנות ונמצאים במצב טוב יותר מהמקדימים. אין חוקיות פה".
ואכן, יש שקיבלו פיצויים על רכושם בחודשים הראשונים לאחר הפינוי, ויש שנסחבים עם זה עד היום ועדיין גרים בקראווילות – כ־340 משפחות למעשה, 180 מתוכן טרם החלו בהליך בנייה. גם כאן הסיבות מגוונות: החל בקהילות שהתעקשו להישאר יחד עד שתוקם תשתית ראויה, ייקח כמה שייקח; דרך תביעות משפטיות שנדחו ועורערו ושוב נדחו ונפתחו מחדש; ועד כספי פיצויים שלא טופלו נכון. וכן, היו גם שנות הסחבת הארוכות מצד משרדי הממשלה השונים שעסקו במלאכה. גרירת רגליים שהלכה והואטה עוד ועוד ככל שמראות ההתנתקות הלכו והתרחקו מן התודעה הישראלית. "במבט של חכם לאחר מעשה אני יכול לומר היום כי לוח הזמנים שהצד הפוליטי 'זרק' על הצד המקצועי היה בדיעבד אפילו פושע בעיני", אומר היום הבכיר לשעבר.
עם זאת ניתן לסמן תקופות של גאות ושל שפל. הראשונה שבהן מתחילה בחודשים שקדמו לאוגוסט 2005, חודש הפינוי. ראש הממשלה דאז אריאל שרון, שהיה נחוש להוציא את ההתנתקות לפועל, גיהץ בבולדוזריות אופיינית כל מכשול שעלול היה לסכל את תוכניתו. אלא שזה בא על חשבון רגישות לניואנסים שהמציאות בפועל הכתיבה. "היה החלק הקבוע של הפיצויים, שאומר 'הבית שלך שווה איקס – אתה מקבל ככה וככה'", מספר אליאור (שם בדוי), שפונה עם משפחתו מהיישוב גני טל שברצועת עזה. "זה יחסית היה מסודר. קיבלנו את הכסף שמגיע לנו והכל היה בסדר שם. הבעיות התחילו בחלקים שמשתנים מאדם לאדם".
ד"ר ויצמן מסכים. "כאשר חוקקו את חוק 'פינוי פיצוי' (היסוד החוקתי להסדרת כספי הפיצויים למפונים - ע"ר), המחשבה הייתה שהפיצוי יהיה בכסף וכל אחד ידאג לעצמו", הוא אומר. "אבל אז הכניסו שני סעיפים שדיברו על העברת קהילות, כלומר יישובים כגוף אחד, והעברת מוסדות, שזה ישיבות למשל. כי התברר שהמפונים רצו לעבור כקהילות, ושרון, שבעיניו היה חשוב להסיר כל מכשול מהיישום של ההתנתקות, הפך בסופו של דבר בעצם את הסעיפים האלה ללבו של החוק. אז הקימו את מנהלת סל"ע, אבל לא היה לה מספיק כוח. זאת אומרת שמבחינה בירוקרטית לא הקימו גוף שיכול לקבל החלטות, להעביר תקציבים וכו', המנהלת הייתה תלוי לחלוטין במשרד ראש הממשלה, משרד האוצר ואחרים".
למנהלת סל"ע לא ניתנו גם די אמצעים לגייס צוות עובדים גדול דיו לטפל בכל הפניות, מה שהגביר את העומס והאריך את הטיפול. "ומצד שני", ממשיך ד"ר ויצמן, "לא היה שיתוף פעולה של המתיישבים שהיו אמורים להיות מפונים. אנשי המנהלת רצו עוד לפני ההתנתקות לדבר עם המפונים לעתיד על היום שאחרי, אבל המפונים לא הסכימו לדבר, לפחות לא באופן פורמלי". 
אצל אליאור ומשפחתו, למשל, התסבוכת התעוררה כאשר עלתה שאלת פינוי קברי בני משפחה מהדיונות של גוש קטיף. "הגיעו להסכם שכל מי קבור לו מישהו בגוש מקבל 15,000 שקל פיצויים", הוא מספר. "רוב האנשים חתמו ובאמת קיבלו את הסכום, אבל אני אמרתי שזו בדיחה ולא הסכמתי לחתום על זה".
אליאור ומשפחתו נגררים בהליכים משפטיים מול המדינה עד היום. כמוהו תלויים היום כ־1,250 תיקי תביעות פיצויים פתוחים. כך קרה, למשל, למי שקיבלו אומנם את הפיצויים המגיעים להם על המשק ועל הבית, אולם נפגעה יכולתם להשתקם מקצועית, בשל גילם למשל. "אנשים קיבלו מכה נפשית קשה ביותר", מסביר הבכיר לשעבר בתנופה, "כך שגם אם קיבלו את הכסף, זה לא פתר להם את כל הבעיות. תחשוב למשל על חקלאי בן 55 שהיה לו משק משגשג בנצר חזני, ועכשיו צריך להקים אחד חדש. משק זה לא משהו שאתה מקים בגיל כזה".
מקרים פרטניים ברזולוציות גבוהות החלו לזרום אל המנהלת – אנשים שקיבלו חלקת אדמה שאינה מתאימה לזריעה וקצירה, למשל, או קרקע שהתבררה כאתר ארכיאולוגי. בכל אלה היה עליה לטפל, ולא תמיד יכלה. 1,000 תיקי תביעה נוספים שכבר הגיעו לסיכום שמעולם לא מומש רק מקשים על התמונה.
"גבינה שווייצרית מחוררת"
גם במנהלת תנופה מסמנים את שורשי הסחבת בחודשים שקדמו להתנתקות, דווקא משום שאלה היו ימים של מהלכי בזק. "בפינוי ימית עברו ארבע שנים בין ההחלטה על הפינוי לבין ביצוע, וכאן פחות משנה", אומר הבכיר לשעבר במנהלת. "מי שהוטלה עליו משימת הפיצויים, קיבל עליו משימה שאי אפשר היה להצליח בה".
דברים דומים אמר בראיון גם עו"ד יוסי פוקס, יושב ראש הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, שמטפל בעניינם של רבים מהמפונים. "חוק ההתנתקות היה גבינה שווייצרית מחוררת". הבכיר לשעבר במנהלת מוסיף: "הכל נעשה בכזה חיפזון, שמשרדי הממשלה נאלצו ללמוד תוך כדי תנועה איך לעבוד ולהתייעל".
כך קרה שכספי הפיצויים גדלו ותיקונים רבים בחוק נעשו לאורך השנים, ככל שצצו היבטים שבמהומת החיפזון לקברניטי ההתנתקות לא היה זמן או יכולת לצפות.
ההשפעה על המפונים הייתה מיידית. "המדינה שלחה מפונים לבתי מלון באמצע הלילה", נזכר עובד לשעבר במנהלת סל"ע. "ובבית המלון אומרים להם, 'לא יודעים עליכם, לא קיבלנו שום הזמנות'".
המעבר למגורים פחות זמניים – הקראווילות – לא סימנו את סוף המסכת. "אני לא מכיר אדם אחד שגר בקראווילה פחות מחמש שנים", אומר אליאור. הוא עצמו עבר למבנה קבע אחרי שבע שנים שבהן סבל מקירות לוהטים בקיץ, וגג דולף בחורף. ומצבו עוד נחשב טוב יחסית לאחרים.
בחודש יוני 2010 אלפי סיפורי הסחבת של משפחות המפונים הצטרפו לתמונה אחת נוקבת ועגומה. ועדת חקירה ממלכתית, בראשות השופט לשעבר אליהו מצא, אישרה את מה שהמפונים חשו על בשרם כבר חמש שנים. "בין ההכרזות של ממשלת ישראל ובין המציאות נתגלה פער של ממש", נכתב בין היתר בדו"ח שפרסמה ועדת מצא. "רוח הדברים שנאמרו באשר לחשיבות ודחיפות הסיוע למפונים לא חלחלה לכל הדרגים (...) עם חלוף הזמן נשתכחה חשיבות הטיפול במפונים ודחיפותו".
המסקנה הייתה ברורה: את האורוות יש לנקות, ומהר. "הייתה ועדת חקירה, השתנו דברים והתקדמו", אומר עובד לשעבר במנהלת תנופה שהוקמה תחת מנהלת סל"ע בעקבות פרסום הדוח, "השתנו גם מנהלי המנהלת, עכשיו דברים זורמים הרבה יותר מהר".


"הנושא היה קרוב מאוד לליבו". אריאל. צילום: פלאש 90
 
זה נכון בעיקר מאז חודש מרץ 2013, אז נכנס שר הבינוי והשיכון לשעבר אורי אריאל, מראשי הבית היהודי, לתפקידו. "הנושא היה קרוב מאוד ללבו", אומר גורם במנהלת. לדבריו, הם כבר הספיקו לטפל ב־90% מן התלונות, ובכל יום ערימת התביעות על שולחנם הולכת ומצטמקת. ואולם גם שם יודעים כי המנהלת תיסגר בסוף השנה הנוכחית לפני שכל התיקים ייסגרו. "יישארו לנו עוד עשרות רבות של מקרים, אבל זה לא שעוזבים להם את היד", מסביר איש המנהלת, "תוקם ועדה מיוחדת, ככל הנראה תחת משרד החקלאות, אולי גם החטיבה להתיישבות תיקח חלק. עובדים על זה בימים אלה".
אבל לא כולם אופטימים - בין אם זה על סמך ניסיון אישי מר, או על סמך ניסיון קולקטיבי. "בממשלה הזאת, ובעצם בכל הממשלות אחרי אולמרט, אין עניין להמשיך את התהליך הזה של יציאה מהשטחים", מעריך ד"ר ויצמן. "למתנחלים בוודאי שאין שום אינטרס להמשיך את ההתנתקות, אלא לצרוב את הטראומה הלאומית בתודעה של כולנו. יוצא שבפועל לאף אחד אין אינטרס אמיתי לשקם את המפונים".