את עדיאל אלגי, האחראי על מרכז הצעירים בדימונה, פגשתי כבר לפני ארבע שנים. כבר אז הלהט שבו דיבר הפתיע אותי. בעוד שרבים מהצעירים בדרום מסתכלים על תל אביב והמרכז כעל הגביע הקדוש, הוא הגן על העיר בחירוף נפש.
דימונה חוגגת בימים אלה 60 שנה להיווסדה. סביר להניח שלא תגיעו אליה סתם כך לביקור נימוסים. מקסימום תעצרו לקפה בקניון שבכניסה בדרככם לאילת או תנופפו לשלום לכור הגרעיני. לכן זו הייתה הזדמנות טובה לפגוש שוב את אלגי ולשמוע אם שינה את דעתו. אלא שלא רק שאלגי לא שינה את דעתו, הוא אף הגיע מחוזק בשלושה פטריוטים עירוניים. “דימונה היא המקום הטוב בעולם”, הוא אומר כעת. “מה אני מחפש? מקום שתהיה לי בו אפשרות לפרנס את המשפחה, לתת לה בית, איכות חיים, ודימונה היא אחד המקומות היחידים שבהם צעירים מסוגלים להוביל שינוי אמיתי”. 
“ברחתי מדימונה ובמשך שבע שנים לא הייתי פה”, מספר שי בנישו, סטודנט בן 26, שיושב ליד אלגי. “טיילתי במעלה אדומים, חדרה, אשקלון. הייתי בצוות בידור בים המלח וכל פעם אמרתי: ‘לדימונה אני לא חוזר’, אבל השתנו כאן דברים. התחלתי לראות 

תעשייה, מקומות נפתחים. אמרתי: 'אפשר לנסות’. לא מזמן נהג מונית אסף אותי מתחנת הרכבת בהרצליה ושאל מאיפה אני, וכשעניתי ‘דימונה’, הסתובב ותפס את הראש. שאלתי: ‘אתה מכיר את העיר, היית בה פעם?’ התחלתי לספר על גני הילדים, על הדירות. במחיר של הבית שלו הוא שוכר פה אחלה וילה. הוא עכשיו מחפש השקעה באזור”.
 
אבי בוחבוט, בן 25, סטודנט לחינוך גופני שמשמש כבכיר באגודת הסטודנטים במכללה שבה הוא לומד, אף פעם לא חשב לעזוב. “אני בטוח שאשאר”, הוא מבהיר. “אני כל הזמן חושב מה אעשה כדי שעוד אנשים יחשבו כמוני. תמיד חלמתי להיות עורך דין, אבל כשבא הפיצוץ הגדול בענף חיפשתי דבר אחר. הציעו לי לעבוד במפעלי ים המלח, משכורת התחלתית של 12 אלף שקל, אבל קלטתי שכסף זה לא הכל והחלטתי שאני רוצה להיות מורה. לגדל פה את הדור הצעיר. לשנות כאן כמה שאפשר. אחד היתרונות הגדולים פה הוא שעד שכר מסוים לא משלמים מס הכנסה. יש לי שני בני דודים שעובדים במפעלי ים המלח, אחד גר בדימונה, השני בבאר שבע. אותה משכורת ברוטו, רק שאחד מביא הביתה 11 אלף שקל והשני 9,000 שקל. לא צריך להגיד לך שאין פה חניה בתשלום. חינוך, שכירות, אני אמנה 20 דברים למה כן כדאי לחיות בדימונה. אם אתה נוסע בתוך תל אביב במשך 40 דקות למקום העבודה, אז אתה יכול לנסוע מפה לבאר שבע ולחסוך 100 אלף שקל בשנה”.
“הידע שייך לכל”
למרות זאת, דימונה היא לא גן של שושנים. עיר עם פחות מ־40 אלף תושבים, שבה שיעור דורשי העבודה גבוה במיוחד. היא מדורגת במקום הרביעי מתוך עשר בדירוג החברתי־כלכלי. “יש פה אולי פחות אפשרויות מאלה שמרכז הארץ יכול להציע, אבל כאן יש הזדמנויות”, אומרת מורן בוגנים־מנחם, בת 30, שמשמשת רכזת מעורבות חברתית ותרבות פנאי במרכז הצעירים בעיר. “הזדמנויות ליצור את האפשרויות בשביל חבר’ה צעירים שרוצים להיות יזמים ורוצים לעשות כסף. יש פה מרחב הזדמנויות מטורף לתיירות, לעסקים קטנים שאין וצריך שיהיו פה”.
אלגי יודע שדימונה נבנתה כעיר שינה למפעלים הסמוכים. הוא מספר איך נבחר המיקום בלבו של שומקום. עלו מים המלח וכשהרגישו שהטמפרטורה קצת יותר נוחה, השאירו את החפצים. “מה יעזור שאני אכעס עכשיו על המדינה?” הוא שואל. “סבא שלי ז”ל גר בעיר ספקס בתוניסיה, על חוף הים. כשהגיע, אמר: ‘לא אכפת לי איפה, רק שיהיה ים’, ירד מהאוטובוס, שאל: ‘איפה הים?’ אמרו לו. הלך, חזר אחרי חמש שעות כשבדרך קנה דגים בחנות ואמר: ‘זה מה יש’. גידל משפחה לתפארת. אני לא במקום הזה. אני אומר: ‘אם אין ים, אני אביא את הים’. זה ההבדל. הידע שייך לכל ולא רק לעשירים. דיברו בהתחלה על מפעלים. זו חשיבה לא נכונה. אני לא רוצה מפעלים, בטח לא לואו־טק. צריך לחשוב על אזורי תעשייה חכמים, נקיים ולא מפעלי טקסטיל. צריך להשקיע קודם  בדור הצעיר - בתרבות, השכלה, איכות חיים ואחרי זה בתעשייה ובתעסוקה. זה חייב לבוא ביחד. כששלמה להט עשה את המהפך בתל אביב, איפה הוא התחיל? בתרבות. היכן ראש עיריית ירושלים מתחיל את המהפכה? בתרבות. הם הבינו שאם יהיו צעירים חזקים, הם יביאו את התעשייה”.
“אם אני עובד עם ספקים לשנה הבאה, אני אעדיף לתת פרנסה לתושבי האזור, אפילו שהמחיר יהיה יותר יקר מהספק התל אביבי”, אומר בוחבוט. “זו נקודת המחשבה שלי”. 
 
בנישו אמור לנהל סניף של קופיקס שצפוי להיפתח בעיר. הוא מודה שיש חששות במקום כמו דימונה כשזה מגיע לצעדים אמיצים. “משהו קצת מפחיד בלפתוח פה עסק", הוא אומר. "הקהל הדימונאי לפעמים מגיע למצב שאין לו כסף לצאת. עסקים נפתחים ונסגרים על ימין ועל שמאל. לא יודע איך לאנשים יש עדיין ביצים להתחיל מחדש”. 

מימין: בוחבוט, אלגי, בוגנים־מנחם ובנישו. צילום: אריאל בשור
 
בשבתות, למשל, כמעט כל העסקים סגורים בגלל האופי המסורתי של העיר. חלק מהנוכחים מודים שכצעירים זה מפריע, אבל זה מה יש. מי שניסה לפתוח, שילם את המחיר.
אלגי מבהיר מיד שהעיר מסרבת להרים ידיים בנושא תרבות הפנאי. לא מזמן נפתח באזור התעשייה פאב שהפך להצלחה גדולה. בנוסף, יש תכנון להקים אזור בילויים שייתן מענה לביקוש. “כל הזמן יש אצלנו שינויים”, אלגי מדגיש. “לפני שמונה שנים, אם היית סטודנט ורצית להגיע לאוניברסיטה בבאר שבע, זו הייתה משימה בלתי אפשרית. לא היה קו עירוני. היית הולך 45 דקות ברגל עד האוטובוס, ואז עוד שעתיים וחצי עד שהגעת לאוניברסיטה. אוטומטית חשבת על שכירת דירה מחוץ לעיר. במשך שנים ניסיתי להילחם, ושום דבר לא קרה עד שבאו חבר’ה צעירים והובילו מאבק. למדו מה קורה בעולם, הכינו טיעונים, אספו 5,000 חתימות. יום אחד קיבלו טלפון מהנהלת אגד. כל הדרישות התקבלו. יש היום בדימונה שלושה קווים חדשים, כשנסיעה בעיר עולה 2.80 שקלים. התחנות שופצו ומוקמו בהתאם לצרכים. יש קו שמגיע לאוניברסיטה ועוצר בבית החולים ובאזור התעשייה. לא עושים שום דבר בלעדינו”.
“לא מרימים ידיים”
לדברי אלגי, הנתונים מעידים על הגירה חיובית לעיר. “28% מאוכלוסיית דימונה הם צעירים, 10,504 איש בטווח הגילים 18־35”, הוא אומר. “אני אולי הגורם היחיד שסופר כמה באים, הולכים, כמה מתו או נולדו ברבעון, ואנחנו נמצאים בהגירה חיובית. זה לא דבר שהיה. הייתה פה ירידה מטורפת, ועכשיו יש עלייה”.
אלגי מספר שהצעירים מנסים לסחוף לשינוי התדמיתי. צלמת חיפאית שעברה לגור במקום סיפרה שכשעשתה חיפוש בגוגל, מיד עלו תמונות מהכור הגרעיני. כתוצאה מכך, החליטו ליזום בעיר תחרות צילומים של היבטים שונים שלה. בתום התחרות הופצו התמונות ברשת כדי לרענן את התדמית הדימונאית כלפי חוץ.
הנוף הדימונאי עדיין מורכב מבתי רכבת ישנים ומתקלפים של פעם ומרכזים חסרי חן, אבל יש גם שינוי. שכונות חדשות עם וילות יוקרתיות ובריכות שחייה לידן, מחירי נדל”ן שעשויים להגיע לכמה מיליוני שקלים.
“אם אשאל כל בן אדם שני בתל אביב, אין מצב שהוא ידע שבדימונה יש תרבות או פיתוח”, משוכנע בוחבוט. “אנשים לא עוצרים אצלנו סתם ככה. זה מקום נידח, עיירת פיתוח. זה אי שם רחוק”.
אתה לא מקנא בתושבי תל אביב?
“תמיד האמנתי בעיר, ולא משנה לי ששם יש יותר עבודה ומקומות בילוי. אפשר להביא את זה גם לפה. אני לא מוכן לעזוב, לא מרים ידיים”.
“אני היפראקטיבי ויש לי אנרגיות בשמיים”, אומר גם אלגי. “לשים פרארי כמוני בתל אביב זה לתקוע אותה בסוף העולם. גרתי בארצות הברית בפנסקולה, עיר קטנה בצפון־מערב פלורידה. חור של 60 אלף תושבים. במונחים אמריקאיים זה כמו ירוחם. חמישה בתי חולים, אוניברסיטה, בסיס חיל ים ענק, נמל תעופה, רכבת, ועם כל זה החברה הכי טובה שלי, חוקרת סרטן, הייתה נוסעת כל יום שעה לעבודה באלבמה. שאלתי: ‘לורי, למה את עושה את זה?’ היא ענתה משפט שחקוק לי בראש: ‘אתה לא מחרבן במקום שאתה אוכל’. העיר הגדולה מספקת זיהום אוויר, לחץ. העיר הקטנה נותנת איכות חיים אמיתית”.