שלוש נערות דקות בשמלות ערב שחורות ועקבים גבוהים נכנסו אל החניון הריק בתל אביב.

לא מחזה חריג בכרך גדול עם חיי לילה תוססים, אלא שהשעה הייתה שמונה וחצי בבוקר. טרקטורים שלא הפסיקו לטרטר ברקע ושמש אוגוסט קופחת שהכבידה על כולם הפכו את מראה הנערות החגיגיות לחריג עוד יותר בנוף העממי של רחוב יהודה הלוי בתל אביב. מוריס דיין, גבר נמרץ בכובע אוסטרלי רחב שוליים, ביקש את סליחת חבריו ופנה אליהן. "קודם כל פרנסה", הכריז. 
 
דיין הוא השומר של החניון, מגרש רחב ידיים בין רחוב יהודה הלוי ושדרות רוטשילד, לב אזור העסקים של תל אביב. שלוש הנערות שהסתודד עמן הן נציגות של חברת הנעליים 
 
"ניין ווסט", שערכה אירוע בבניין סמוך ונזקקה ל־120 מקומות חניה שמורים עבור באי האירוע. עד לפני כשבוע וחצי לא היה שום סיכוי שדיין יוכל לספק אפילו חצי מהמספר הזה. באזור מרכזי כמו זה חניונים מתמלאים מאליהם מהר ובלי בעיה. הוא, מצדו, רגיל לנתב נהגים אל החניות שלו החל בשעות הבוקר המוקדמות, הוא יודע שכבר בשעה תשע החניון יתמלא עד אפס מקום והוא יוכל לנוח עד שעות אחר הצהריים, אז הנהגים מתחילים לצאת מן המשרדים. שיא שני מגיע לרוב כמה שעות לאחר מכן, כאשר המוני המבלים מתחילים לזרום אל האזור.
 

אלא שעבודות הרכבת הקלה שהחלו מעבר לכביש משנים כעת את כל זה. כמות הנהגים שחונים אצלו ירדה דרמטית. דיין חושש שאולי לתמיד. "אנשים פוחדים להגיע", הוא מזדעק ומחווה בידו לעבר המגרש, שמכוניות בודדות עומדות בו בשעה שהיה אמור להיות עמוס. "בשעה כזאת ביום רגיל כבר אין איפה להיכנס, הנה שמונה וחצי עכשיו, אני רגיל לעבוד פול־טיים. תשע כבר אין עם מי לדבר, אתה לא יכול להכניס סיכה". דיין משתהה לרגע ומשקיף בעגמומיות אל עבר הטרקטורים שלא הפסיקו להרעיש מעבר לכביש: "לא פשוט מה שקורה פה, מכה־מכה זה".
 
"לא יצטרכו אותנו"
 
לא מעט כבר נכתב על בעלי עסקים לאורך תוואי העבודות של הרכבת הקלה בתל אביב. רבים ייפגעו, חלקם כבר נפגעים כעת. אפילו ועד מחאה הם הקימו, ניסיון נואש לבטל את רוע הגזרה מבחינתם, עבודות חפירה ובנייה אינטנסיביות שיימשכו לפחות שש שנים. רבים מבעלי העסקים הללו חוששים שהעבודות יביאו לפגיעה אנושה, אולי מכרעת, בפרנסתם. אלא שלפחות תיאורטית, כאשר היום המיוחל יפציע והרכבת סוף־סוף תיחנך, עסקים פורחים אמורים להיות מוקמים שוב לאורך התוואי. חניונים הם כבר סיפור אחר. "אי אפשר לדעת מה יהיה אחרי שהעבודות יסתיימו", הוא אומר. "אבל אם כבר עכשיו העבודה שלנו ירדה לחצי ביום טוב, אני יודע שזה רק ילך ויהיה גרוע יותר". 
 
"אתה רואה את הקטע הזה?" אומר מוני קאלו, שעובד במגרש סמוך, ומצביע על הרחוב הקטן שמחבר בין הצירים המרכזיים של יהודה הלוי ורוטשילד. "זה הקטע הכי בעייתי היום. פקקים איומים משעה ארבע אחר הצהריים, אז נהגים עושים קיצורים דרך החניון שלי. זה לא ייגמר".
 
סביבת הרחובות הזאת אינה מקרה פרטי. היא במידה רבה קדימון למה שאולי יקרה לכל מקום שאליו יגיעו הטרקטורים של הרכבת הקלה בשנים הקרובות. העובדה שהקמת הרכבת הקלה נועדה להחליף את כלי הרכב הופכת את כל זה למכת מוות של ממש עבור מגרשי החניה הקטנים הפזורים לאורך תוואי העבודות, גם אחרי שאלה יסתיימו.
 
באופן אירוני, דווקא הפתרון שמציעות הרשויות לרווחת הנהגים הוא כאב הראש של מגרשי החניה הקטנים הללו. הצרה מבחינתם הם חניוני "חנה וסע" שמציעה נת"ע (נתיבי תחבורה עירוניים) מטעם משרד התחבורה לנוחות כלי רכב שיתקשו להיכנס אל העיר – בתל ברוך, בקריית אריה בפתח תקווה, במצפה מודיעין, בפארק גני יהושע, בהרצליה ובראשון לציון. בעלי החניונים שפזורים לאורך התוואי חוששים שזה ינגוס נגיסה אכזרית בהכנסות שלהם, וכפועל יוצא בסיכוייהם להמשיך ולהחזיק את המגרשים הללו לאורך זמן. "אם לא יהיו נהגים, לא יצטרכו אותנו פה", דיין אומר. "אני אישית לא דואג, מקסימום אעבור למקום אחר". 


עבודות הרכבת הקלה בתחנת אלנבי. צילום: אבלום ששוני
 
אלא שלא כולם נהנים מהפריווילגיה הזאת. "אנשים ילכו לחניות מחוץ לעיר ולא יבואו לפה יותר", אומר ש', עולה חדש מחבר העמים העובד כשומר בחניון לא רחוק מזה של דיין, שמחשש למשרתו ביקש לא להיחשף. ש' הוא כבר בגיל העמידה, עובד בשכר מינימום במגרש מכוניות של איש עסקים שבידיו חניונים רבים בגוש דן. אם עבודות החפירה של הרכבת הקלה יחסלו את המגרש של ש', הבעלים יפסיד כסף, אך סביר שלא ירד מנכסיו. ש' לעומת זאת יאבד את מקור הפרנסה היחיד שלו. "אתה חושב שהוא ייקח אותי למקום אחר? הוא לא ייקח", הוא אומר. "בכל חניון יש לו כבר מישהו קבוע שעובד שם, הוא לא יוציא מישהו אחר בשבילי. אני אהיה ברחוב". באשר לעתיד המגרש ביום שאחרי שהפטישים ידממו הוא לא אופטימי. "בטח שזה ישפיע, לגיטימי שזה ישפיע", הוא אומר. "זה ישפיע בגדול".
כמו אצל דיין ואצל קאלו, גם במגרש החניה של ש' השפעת עבודות החפירה הייתה מיידית – היקף העבודה צלל בן לילה. "עוד לא התחילו וזה כבר פגע בחניון שלי", הוא אומר ומתבונן סביב. "הנה, תראה איך זה ריק". בשעת הבוקר המאוחרת הזאת ארבע מכוניות בלבד חונות בקצה המגרש שלו: "לפני שהתחילו העבודות, היית בא בתשע, החניון כבר היה מלא. עכשיו לאנשים אין איך להתקדם לכאן, אתה יודע כמה סיבובים הם צריכים לעשות בשביל להגיע לכאן? השם ישמור".
 
"קונגו דופק בראש"
 
כמעט חודש עבר מיום ש־26 בעלי עסקים הגישו צו מניעה נגד משרד הפנים, עיריית תל אביב ועיריית רמת גן בגין העבודות. לפי שעה, דבר לא קרה. לא שמישהו ציפה שהפרויקט כולו יבוטל, רק תקווה עמומה שהם יצמצמו את מה שהגדירו "מטרדים שייגרמו לבעלי העסקים במהלך העבודות". כמעט כל העסקים החתומים על הצו ההוא היו חנויות ומסעדות פרטיות שאינן חלק מרשת. רובם סמוכים או צמודים לתחנות שעתידות להיבנות ברחובות קרליבך ואלנבי בתל אביב, אלה שאתר הבנייה הענקי שאמור להופיע להם מול העיניים יבריח את הלקוחות למקומות אחרים ויצניח את המכירות שלהם. ואם מבחינת העסקים חוסר הנגישות יוצר מצב בעייתי, מבחינת החניונים הוא השטן בכבודו ובעצמו. "כל הרעיון שלנו זה שמכונית תוכל להגיע לפה", אומר ש' במרירות. "אם היא לא יכולה לבוא לפה, אין בכלל לקוח".
 
לפי שעה לא שונו הנתיבים המובילים לחניונים השונים, אלא שכבר עתה מתברר שאין זה משנה. "אתה רואה, לא שינו את הכבישים אלינו עדיין. הכל פתוח רגיל", דיין אומר. "ובכל זאת לא באים. התקשורת והשמועות הבריחו את האנשים מפה, אמרו להם 'חסימות', 'פקקים', 'עכברושים' – עד היום אפילו ג'וק קטן לא ראיתי".
 
אצל קאלו המצב בעייתי מכיוון אחר. אליו נהגים דווקא מגיעים, אבל רק כדי לחלוף דרך המגרש שלו כקיצור דרך לעקוף את הפקקים. "אנשים אומרים לי, 'למה אתה לא פותח מהצד השני'", הוא אומר. "אבל אז יתחיל בכלל להיות מעבר חופשי, כל מי שירצה לחתוך יעשה את זה משם". עוד הוא מדבר, ג'יפ עירוני חלף במהירות דרך המגרש שלו ונעלם.
 
מנגד כל העת הטרקטורים של נת"ע משטחים ברעש אדיר חלקת אדמה, הכנה לשלב השני והעמוק יותר של עבודות החפירה. "עכשיו זה עוד כלום", דיין מגחך. "אתמול הורידו פה איזה קיר, כל היום הקונגו שלהם דפק לי בראש".
 
כביש הכניסה אליו מרחוב יהודה הלוי נגיש מאוד ודומם מאוד. "הגישה אלי לא השתנתה בכלל, ואנשים כבר לא נכנסים", הוא אומר. "עוד מעט יורידו את גשר מעריב, ואז באמת נהיה בבעיה".