שיפוליו המערביים של גוש עציון בואכה עמק האלה, בתוך היער העבות, שוכן יישוב קטן ומאוד מיוחד, גבעות שמו. בשלוש השנים האחרונות זהו יישוב משלב, שבו פועלת סדנת שילוב לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, החיים לצד תושבי היישוב.



סדנת השילוב קיימת כבר 18 שנה, אבל עד לפני שלוש שנים פעלה בקיבוץ ראש צורים הסמוך. ילדי הסדנה למדו בבית ספר משלב בשם “ראשית” לצד ילדים שאינם בעלי צרכים מיוחדים. כשבגרו הילדים וסיימו את המסגרת החינוכית הפורמלית, התגלה צורך במסגרת המשך.



כשילד בחינוך המיוחד מסיים את המסגרת הלימודית שלו, ניצבות מולו (או בפני הוריו) שתי אפשרויות: להישאר בבית או לגור בדירה של אוכלוסייה מיוחדת, בליווי של מדריך הדואג לצורכי המתגוררים בה. כך או כך, אותו צעיר מאבד את היתרונות של קהילה תומכת. “גבעות” עונה בדיוק על הצורך הזה.


“לא רצינו שהבוגרים שלנו יתפזרו”, אומרת תמר הקשר, 50, נשואה ואם לתשעה ילדים, שמנהלת את הסדנה. “עבדנו כל כך קשה כדי שהם יהיו חלק מקהילה מכילה ומקבלת ולא רצינו להוציא אותם ממנה”, היא אומרת. “יש כאן מרקם חיים המאפשר לאנשים עם קשיים נוירולוגיים ורגשיים לחיות כחלק מחברה ובעיקר עם תקווה”.



"הפחד או האמת"



תקווה היא המילה המרכזית בגבעות. היא זו המובילה את הצוות המסור לבנות עם החניכים סוג של חממה אוטופית, שבה הם עובדים, מתפקדים ותורמים לחברה. סדר היום הקפדני, שבו החניך עובד בחקלאות, בחוות הסוסים, בפינת החי, ברעיית בצאן ובחליבתו, ביערנות ובבנייה, מעניק לו משמעות.



בסדנה כ־80 חברים, ילדים וצעירים עד גיל 25, מתוכם 24 הגרים ביישוב לצד 35 משפחות. לכל חניך שגר בגבעות יש משפחה קולטת, ואיתה הוא סועד בשבת וחוגג חלק מהחגים. חברי הסדנה סובלים ממגוון בעיות, ובהן רמות שונות של פיגור הנובע מבעיות נפשיות או רגשיות. עם כל המורכבות והקושי, הצוות אינו מוותר להם. החניכים, בליווי המורים, הם אלו שהקימו את הגבעה, ובה בית קפה קטן, פרגולות מול הנוף עוצר הנשימה, טרסות ופינות חמד בתוך היער. במשך שלוש שנים, שלוש שעות ביום, מדי יום, עמלו החניכים עם מדריכים, סחבו אבנים ובנו בעץ. הם גם הקימו פינת חי לתפארת, שאותה הם מתחזקים ובה הם מדריכים קבוצות הבאות מרחבי גוש עציון.




צילום: באדיבות סדנת שילוב גבעות



בין הגורמים המממנים את הסדנה נמצאים משרד החינוך ומשרד הרווחה. כמו כן, הוקמה עמותת סדנת שילוב, המגייסת כסף מגורמים פרטיים ומשלימה את החוסרים התקציביים.



שתי דוקטרינות עיקריות מנחות את המטפלים באוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים: לפי האחת, עדיף שהאדם בעל הצורך המיוחד יחיה עם “אוכלוסיית השווים” שלו, כלומר עם אנשים שגם להם יש מוגבלויות. מה שעומד בבסיס התיאוריה הזאת הוא ניסיון למנוע מהמטופל את הקושי להתמודד עם הנורמה, כי החיים לצד אוכלוסייה רגילה עשויים לגרום לו להשוות את עצמו אליה, ולפיכך להיות מתוסכל תמידית.



מנגד, יש המאמינים שדווקא החיבור עם האוכלוסייה הרגילה ידרבן את המתקשים, ימשוך אותם למעלה ויעניק להם עניין בחיים. “אם מקבלים אותם ואוהבים אותם, זה נותן להם שמחה”, אומרת הקשר. “לא רואים פה אנשים מדוכאים. אנחנו מעבירים להם את המסר בדרך של מעשים, שהם מועילים לחברה. סדר היום שלהם, העבודה שלהם, המחויבויות שלהם - נותנים להם להבין שהם צריכים לתת ולא רק לקבל, כמו כל אדם. שהם לא ‘מטופלים’”.


בגבעות לא משתמשים בטרמינולוגיה של “תרפיה” או של “טיפול”. “בעלי הצרכים המיוחדים התרגלו לזה שמטפלים בהם”, מסבירה הקשר. “אנחנו אמרנו: ‘סליחה! קומו ותתחילו לעשות משהו עם עצמכם, בשביל העתיד שלכם’. לכן יש ביישוב גבעות דרישות ומסגרת ברורה. העבודה קשה ומאתגרת כל אדם, לא כל שכן בעל קושי. אנחנו הופכים אותם לסוג של לוחמים. אנחנו רוצים שיילחמו”.



אבל למרות כל הנאמר לעיל, לא הכל פשוט וזורם ביישוב משלב כמו גבעות. חלקים מהאוכלוסייה המשולבת סבלו בעבר מהטרדות מיניות או מפגיעות פיזיות. מצבם הנוכחי, והחשש שהם מועדים יותר לפגוע באחרים בשל פגיעות העבר בהם, לא אחת עוררו פחדים בקרב משפחות החיות ביישוב, שציידו את ילדיהן בהוראות ברורות לקראת המפגש היומי עם חברי הסדנה: אסור להיכנס לבתים שלהם לבד, אסור ללכת איתם לבד, צריך להישמר. צוות הסדנה מודע למורכבות הזאת, מצמיד לחברי הסדנה מדריך ומקפיד שהם לעולם לא יסתובבו ברחבי הכפר לבד. לא פעם העובדה שמדובר ביישוב משלב גרמה למשפחות שהביעו עניין להיקלט בו לסגת מבקשתן. “ביישוב הקודם שגרנו בו, שאין בו סדנה משלבת, היו הרבה יותר פגיעות מיניות מאשר כאן”, מרגיעה הקשר כעת. “כאן הנושא המיני מדובר ומושגח. אנחנו רגילים לפחד מאנשים השונים מאיתנו. אנחנו לא מבינים שהם הרבה יותר בטוחים. אני גדלתי בקיבוץ, בבית ילדים. אין להשוות את הסכנה שם לביטחון פה”.




צילום: באדיבות סדנאת שילוב גבעות



יתרה מזו, הקשר דורשת התבוננות אחרת על העולם: “השאלה היא מה מוביל אותנו בחיים, מה נר לרגלינו, הפחד או האמת. הסטיגמות שלנו, כחברה, כולאות אותנו. פה בגבעות אנחנו מגדלים את הילדים שלנו באופן כזה שלא יפחדו מאנשים בעלי צרכים מיוחדים. הם לומדים שהם לא אנשים מזיקים”.


מיניות, אהבה וכמיהה לזוגיות ולמשפחה הן סוגיות שעולות רבות בקרב חברי הסדנה ומתסכלות אותם, כמו גם את חברי הצוות. “הרבה פעמים הם שואלים אותי: מתי אני אתחתן?”, מספרת הקשר. “מתי יהיו לי ילדים? ואני יודעת שיש מעטים מתוכם המתאימים לזוגיות, וקרוב לוודאי שלרובם לא תהיה משפחה לעולם. לאלו המתאימים, אולי, ליצור משפחה, יש לנו תוכנית והכוונה ותיווך בצעדים הראשונים של הזוגיות”.



“רואים בו בית"



צד נוסף בסיפור המורכב של ילדים ואנשים בעלי צרכים מיוחדים הוא משפחות המטופלים. אחד הדברים המרכזיים שמטרידים את ההורים הוא החשש: מה יקרה לילד שלי אחרי שאעבור מן העולם? מי ידאג לו ויעניק לו את הטיפול שלו הוא זקוק? הסדנה המשלבת בגבעות מנסה לתת מענה גם לחשש הזה. הילדים לאט־לאט מתרגלים למקום בזכות השהות המרובה והעמל היומיומי והם כבר רואים בו בית. אם הם ירצו – כך הוא יישאר. אין לשהותם במקום הגבלת זמן. הם מוזמנים לגור בו עד יומם האחרון.



הדרישה היחידה מאנשים שבאים לגור בגבעות היא “מאור פנים”. “אני רוצה שהילדים שלי, הפרטיים ואלו של הסדנה, יגדלו למציאות שקודם כל אומרים בה ‘כן’ ולא ‘לא’. גישה הרבה פחות ביקורתית”, אומרת הקשר. “התשתית של העבודה בסדנה היא ‘עין טובה’, כלומר לראות את הטוב בכל אחד. יש כאלה שהגישה הזאת טבעית להם, ויש כאלה שצריכים להתאמן. בישיבות צוות אנחנו מתרגלים ‘עין טובה’. אנחנו עוברים בדמיון שלנו אחד־אחד ואומרים לו משהו טוב שאנחנו רואים בו. תרגול כזה מביא אותי לבדוק את עצמי מול האנשים ולהתנהג אליהם אחרת לגמרי. אני מרגישה שהלכנו חזק מדי לצד האינדיווידואלי. הערכים של ערבות הדדית יכולים להציל את עצמנו מעצמנו”.