הבהלה לציון: האם העידוד להישגיות של הילדים משאיר אותם מאחור?

דוחק, תורים משתרכים והורים לחוצים ומיוזעים. כך נראה המרחב סביב כיתות שבהן מתקיימים מבחנים לאיתור מחוננים. אלו שעברו את המבחן בהצלחה ישתלבו במסגרות כמו "אופק" ו"שחקים" של המחלקה למחוננים של משרד החינוך, "נוער שוחר מדע" וכיתות מופ"ת, או בתוכניות קטנות יותר שפועלות במסגרת האוניברסיטאות והמדרשות למורים.

אך מה יעלה בגורלם של "משיגי יתר", כלומר ילדים שנדחפים בכוח ללימודים אינטנסיביים כדי לקבל ציונים גבוהים ולענות על הציפיות של ההורים? הספר "מעבר לגבול היכולת, משיגות יתר - מקורותיה והשלכותיה" מאת ד"ר ליאת פולוצקי (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מנסה להשיב על השאלות האלה. 

"השתייכתי לקבוצת התלמידים שעליהם נאמר שוב ושוב שאינם ממצים את עצמם והישגיהם הלימודיים נופלים בהרבה מיכולתם", היא מעידה על עצמה. "הורי מעולם לא התעניינו בציוני בית הספר. הם ראו להם למטרה לפתח ולעודד את היצירתיות והסקרנות הטבעית שלי, את אומץ הלב והאינדיווידואליות". לאחר השירות הצבאי למדה פולוצקי, כהגדרתה, "מכל הבא ליד": אמנות בבצלאל, הוראה בסמינר למורים ע"ש דוד ילין, תואר ראשון בחינוך ובתולדות האמנות, תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית ותואר דוקטור לפילוסופיה בחינוך באוניברסיטה העברית. בין לבין, גם למדה גישור וצניחה.

הסקרנות הזאת ליוותה אותה גם כשעבדה כמנהלת צוות איתור מחוננים עבור משרד החינוך. שם נתקלה בתלמידים שהיו מצטיינים בבית ספרם ולא עברו אפילו את השלב הראשון של איתור המחוננים, ומוריהם לא מצאו לנכון להכניסם לרשימת החריגים. זה כמובן לא עבר בשקט. "כמעט כל שנה התקשרו אלינו הורים זועמים ובפיהם טענה זהה: 'המחנכת שכחה להכניס את בני או בתי לרשימה'. הם לא יכלו להסכים לכך שילדם, שהוא תלמיד מצטיין, לא יוכל לגשת לבחינות, בעוד חברו לכיתה שהישגיו הלימודיים נמוכים יותר נמצא ברשימת המומלצים לבחינות. ברור מאליו שלא כל תלמיד מצטיין הוא אוטומטית תלמיד מחונן, כי התלמידים המחוננים מהווים אחוז קטן מתלמידי המחזור".

עם הזמן התברר לפולוצקי שתלמידים שהישגיהם הלימודיים גבוהים מיכולתם, "תלמידים משיגי יתר" על פי המונח שיצרה עבורם בעברית, מעולם לא נחקרו כשלעצמם. לכל היותר, הם שימשו כקבוצת ביקורת לתלמידים שהישגיהם הלימודיים נמוכים מיכולתם, כלומר "התלמידים משיגי החסר", שהם, ורק הם, הטרידו את המערכת החינוכית. אלא שמשיגי יתר, לפחות באופן תיאורטי, עלולים להימצא בבעיה לא פחותה מזו של תלמידים משיגי החסר, ופולוצקי החליטה לחקור את הנושא.

"העיסוק במשיגות יתר לוקה בבלבול אצל אנשי מקצוע רבים, בשל העובדה שאותו מונח, Overachiever, מתייחס לפחות לשלוש קבוצות של תלמידים: לתלמידים מצטיינים בלימודיהם יותר מתלמידים אחרים, לתלמידים מחוננים ולתלמידים שהישגיהם הלימודיים גבוהים ממה שנובא להם על סמך מבחני האינטליגנציה", היא מסבירה. "משיגות היתר איננה קשורה לרמת אינטליגנציה זו או אחרת, ותלמידים משיגי יתר יכולים להתפרס על פני כל דרגות היכולת". 

לטענת פולוצקי, "התחרותיות הקשה והמרוץ אחר סממנים חיצוניים כמו ציוני בית ספר וכסף היא בדיוק הרעה החולה של החברה הישראלית. כאשר בתי ספר מתוגמלים לפי מספר בוגריהם שהצליחו במבחני הבגרות וכאשר הורים חושבים שההצלחה במבחני בית ספר היא קנה המידה להצטיינות באופן כללי - הם טועים ובגדול. כאשר תלמיד משקיע את מרב מאמציו במטרה צרה אחת – לימוד לקראת הבחינות - ולא מרחיב את השכלתו מעבר לכך גם בתחומים שאינם קשורים למבחני בית הספר, הנזק החמור ביותר הוא הצרת אופקיו במקום הרחבת אופקיו – הוא אינו יכול להתפתח בתחומים אחרים, וההתמקדות שלו רק בציוני בית הספר שוברת את הסיכוי שלו למיצוי כלל הפוטנציאל שלו".

"מורה בבית הספר מודד את עצמו ואת הצלחתו כמורה לפי הצלחת תלמידיו. לכן תלמיד לא מצליח וגרוע מכך, תלמיד מוכשר שאינו מצליח כמצופה ממנו, הוא תעודת עניות למורה. מכאן קצרה הדרך לעשות אין סוף מחקרים שיחפשו וימצאו סיבות אחרות לכישלון התלמיד, וסיבות אלו יורידו את האחריות מהמורים ומהמערכת החינוכית. לעומת זאת, תלמיד מצליח בלימודיו כמוהו כטפיחה על שכמו של מורהו".

"מעבר להצרת אופקיו של התלמיד, ההערכה העצמית נקשרת אצל התלמיד באופן הדוק לציונים, וכך כישלונות לימודיים יתורגמו אצל התלמיד לפגיעה בהערכה העצמית".

ויש גם הוויתור או ההזנחה של קשרים חברתיים עם בני גילם, שעלולים להתבטא גם בעתיד בקושי במיומנויות חברתיות ויצירת קשרים. "דפוסים אלה, ובמיוחד אי היכולת להתמודד עם כישלונות והיעדר יכולת לפנות לחברים במצבי מצוקה, עלולים במקרים קיצוניים יותר להתבטא בתופעות נוספות וחמורות יותר. לדוגמה, תחושת אובדן השליטה על הציונים כאשר המסגרת הלימודית החדשה קשה במיוחד עלולה לבוא יד ביד עם ניסיונות להיאחז בשליטה על אספקטים אחרים של החיים, כגון הפרעות אכילה", אומרת פולוצקי. "כמו כן, כישלונות הפוגעים בהערכה העצמית עלולים לרפות את ידיו של התלמיד ולתרום לתחושות דיכאון, אשר מטבען נוטות ללבות את עצמן ולהוביל במקרים קיצוניים לתגובות הרסניות".

"זה בעייתי. אנחנו לא צריכים לשאוף למדיניות משיגת יתר הדומה לזו של המדינות במזרח הרחוק הנמצאות בראש רשימת ההישגים הבינלאומיים של תלמידיהן כמו סין, סינגפור ודרום קוריאה, שם במכוון המדינה יוצרת במו ידיה תלמידים משיגי יתר אומללים הלומדים כל היום ללא התחשבות בבריאותם הנפשית וברווחתם. להפך, אנחנו צריכים לקחת דוגמה מהחינוך הפיני שמגיע כמעט לאותן תוצאות במבחנים בינלאומיים בדרך נינוחה יותר ומתאימה יותר לארצנו. מערכת החינוך הפינית איננה מתגמלת על הצלחה במבחנים, היא איננה מעודדת תחרותיות וחתירה להגיע למקום הראשון. לעומת זאת היא מדגישה הבנת עמוקה של החומר, חדשנות ועצמאות של התלמידים והמורים, הטלת ספק וסקרנות של התלמידים ורצונם ללמוד בלי שום לחץ מבחוץ, ולכן אין זה מפתיע שדווקא התלמידים הפינים מצליחים במבחנים בינלאומיים; הלימוד לגביהם הוא הנאה צרופה".

תלמידים בסינגפור. צילום: רויטרס
 

ההורה כאמור הוא גורם לוחץ ומלחיץ במקרים רבים, הדוחף את ילדו למסגרות של הישגיות יתר, בלי להיות ער להשלכות שיהיו לכך על הילד. אלא שיש גם מי שמהססים וחוששים שאולי לא זו המסגרת שתיטיב עם ילדם. "כשאמרו לי שהבת שלי מחוננת, בית הספר והיועצת הציגו בפני שמחוננים הם ילדים בעלי בידוד חברתי, כאלה שיש פער בין הרמה השכלית לקושי הרגשי שלהם, שהם משועממים בכיתה", מספרת א', אם לבת מחוננת בת 9 מחולון. "הדגם הזה לא התאים לבת שלי, ולכן היה לי קושי לקבל את זה שהיא מחוננת. השיקול למה לא לשלוח אותה לכיתת מחוננים היה גם חוסר הרצון שלי לעשות את השינוי שכרוך בעזיבת החברים. גם לא רציתי ליצור לה סטיגמה. יש שמות נרדפים למחוננים, שהם לא חיוביים: חנונים, מוזרים, חריגים. חששתי גם מההישגיות, התחרותיות. הילדה היא לא טיפוס תחרותי, ופחדתי שזה יהפוך אותה לכזו. גם העובדה שמפמפמים לילד כל הזמן כמה הוא מוצלח וטוב - זה מגדיל לו את האגו, ושמעתי שהילדים האלה עשויים להפוך למפלצות אגו בעתיד. אני לא רוצה שהיא תהפוך לכזו, שתחשוב שהיא טובה יותר מהאנשים שסביבה".

"לצד הדחיפה להישגיות, יש גם כאלה שבוחרים להאט ולהעניק דגש על התהליך", אומרת רוית גוטמן, מנחת הורים בכירה במכון אדלר. "במהלך הסדנאות הרבות שאני מעבירה אני נפגשת עם הורים רבים שבוחרים במודע לאפשר לילד להתנסות, לחוות טעויות ולהסיק מסקנות. הורים אלו סבורים כי הפעלת לחץ יוצרת בסופו של דבר תוצאות הפוכות לצד אווירה לא נעימה בבית, הכוללת שקרים, הסתרות וחוסר הנאה ממערכת היחסים עם אותו אדם. המוטו שלי ושל ההורים הוא שהציון כלל אינו חשוב. מי יזכור איזה ציון היה לו בכיתה ד' באנגלית? אבל את החוויה שההורה שלי רב איתי על שיעורים, צועק עלי כשאני לא מבין, ומתאכזב ממבחן שהתאמצתי עבורו וקיבלתי בו 'רק' 80 - זו חוויה שתיצרב היטב בזיכרון ושעלולה להשפיע על היחסים לטווח הארוך".

"לא תמיד הורים מודעים לכך שהם רואים בילדם שלוחה של עצמם, ורוצים להגשים דרכו שאיפות שהיו להם ושהם לא הצליחו להגשימן", אומרת פולוצקי. "כאשר אין פער והשאיפות הבלתי ריאליות הופכות לציפיות, ונלווים לכך סטנדרטים בלתי אפשריים, ההורים צריכים לשאול את עצמם: 'האומנם הילד שלי יכול לממש את שאיפותי בלא מאמץ מוגזם, או שהציפיות שלי ממנו הן בלתי מציאותיות ועולות לו במאמץ וויתור על תחומים אחרים, שחשובים לא פחות?'".

לטענת פולוצקי, "כאשר ההורה מקבל את העובדה שלילדיו יש פרספקטיבה אחרת על העולם, שהיא שונה משלו, זהו מצב בריא. אבל כאשר ההורים כופים את רצונם ומצפים מילדם להגשים את חלומותיהם, יש כאן בעיה. לכן לפעמים כדאי לשתף מישהו מבחוץ, כמו יועצת בית הספר היכולה לעזור להורים".

בכתיבת המחקר ובפרסומו בספר, מסכמת פולוצקי, יש לא פחות משליחות. "אני אומרת לכל איש חינוך ולכל הורה: אנא הרשה לתלמידי בית ספר ליהנות מילדותם, ללמוד בהנאה, לפתח תחומים רבים ולמצוא את עצמם ואת התחום שבו הם מצטיינים תוך כדי הלימוד, והפסק להכניס להם לראש שרק ההצלחה במבחני בית ספר היא הערובה לחיים מאושרים ומלאי עניין בעתיד".