כשתחל מחר שנת הלימודים, שוב יתייצבו בראש המחנה מקצועות המתמטיקה, הפיזיקה ולימודי התנ"ך, ואיפשהו הרחק מאחור, ישתרכו להם שני שיעורי החינוך הגופני השבועיים. 
"החינוך הגופני לא מקבל את המקום הראוי לו בבית הספר", מאשר פרופ' רוני לידור, שמכהן כראש המכללה האקדמית בווינגייט וכיו"ר ועדת מקצוע החינוך הגופני של משרד החינוך. "החינוך הגופני הוא אחד השיעורים הראשונים שמבטלים בשביל אירוע או חזרה לטקס. הרבה יותר קל לוותר עליו מאשר על אנגלית או מתמטיקה. ממחקרים אנחנו יודעים שהמקצוע נתפס כפחות יוקרתי, ובנקודה זו לצערי הרב לא חלה פריצת דרך בשני העשורים האחרונים".
ברוב בתי הספר שיעור החינוך הגופני הוא לא זה שהכרנו לפני 20־30 שנה. אם פעם היו מטפחים מקצועות כמו אתלטיקה ומשחקי כדור, כיום הדגש הוא על פעילות גופנית בסיסית. העיקר שהתלמידים יעזבו לכמה דקות את המחשב ואת האייפד וישרפו קצת קלוריות.

"ב־45 דקות ברוטו, פעמיים בשבוע, אתה יכול לתת כלים בסיסיים וידע, אבל אתה לא יכול לטפח כושר גופני", מסביר ד"ר ישראל הררי, שבמשך 30 שנה לימד במכללה בווינגייט ובתפקידו האחרון שימש שם כאחראי על ההכשרה להוראה בבתי הספר. "היום, כשהעולם החדש ממוחשב ומתוקשב, תפקידו של המורה לספורט משמעותי יותר. הוא צריך לתת את הידע וההבנה מה הילד צריך לעשות כדי להפוך לצרכן של פעילות גופנית. היינו מצפים ששיעור הפעילים באוכלוסייה יהיה גבוה הרבה יותר וששיעור הלוקים במחלות שנובעות מחוסר פעילות גופנית והשמנת יתר - ילך ויקטן".
נשאר על הנייר
בעוד בישראל שיעורי החינוך הגופני עדיין נחשבים חובה, בארצות הברית היו כמה מדינות שהוציאו את השיעורים מתוכניות הלימודים והפכו אותם לשיעורי רשות אחר הצהריים, אך לבסוף החזירו אותם למערכת בעקבות עלייה בהשמנת יתר בקרב ילדים. "שיעור ההשמנה עלה, ואחת הסיבות, לפי מחקרים, הייתה שהילד היה פחות פעיל", טוען פרופ' לידור. "הוא לא היה פעיל בבית והוא גם לא פעיל בבית הספר. ביטלו לו את השיעורים והפכו אותם לרשות, ולרבים לא בא לרוץ ולהתאמן". 
 "ביחס לעולם אנחנו באיזשהו מקום באמצע", מסביר ד"ר הררי, "אבל אני לא מאמין שזה מקומנו הטבעי. למשל במדינה קטנה כמו פינלנד שיעורי החינוך הגופני הם בין הטובים בעולם, כמו כל החינוך שלה. גודל המדינה לא מצביע על איכות ההוראה. מה שקובע הוא מה עושים. בין השנים 1995־2005 התקדמנו משמעותית מבחינת שיעורי החינוך הגופני, והיום אנחנו דורכים במקום".
 
ועדיין, לדברי פרופ' לידור, מצבה של ישראל טוב בהשוואה למצבן של מדינות אחרות. "מדינת ישראל עושה עבודה טובה בכך שהיא שומרת על המקצוע כמקצוע ליבה", הוא אומר. "מבחינת היקף השעות הנלמד - שעתיים חובה מכיתה א' - אנחנו בסדר בהשוואה למדינות אחרות. גם מבחינת מספר התלמידים בשיעור אנחנו בסדר. יש מדינות בארצות הברית, למשל, שמצמצמות את מספר השעות בשבוע ומחברות כיתות. יוצא שמורה מלמד הרבה יותר תלמידים מאשר מה שמקובל בישראל. אני יודע שיש בתי ספר שהמתקנים בהם אולי לא הכי מעודכנים והולמים, אבל לעומת זאת אני מסתובב ורואה גם מתקנים מצוינים. אני לא מאלה שמנבאים שחורות".
מנגד, בכיר לשעבר במערכת החינוך אינו אופטימי. "יש חינוך גופני, אבל אין ספורט בבתי הספר. יש שעתיים חינוך גופני ולא בכל בתי הספר", הוא טוען. "למשל בחינוך החרדי והערבי - שם אם יש, אז לפעמים זו שעה בלבד, והשאלה היא מה עושים איתה. יש תוכניות על הנייר, אבל אין מורה אחד בישראל שמיישם אותן, ולא משום שהוא איש מקצוע רע, אלא כי יש 40 ילדים בכיתה ואין תמיד מתקנים מתאימים. פעם היה 'אות הכושר'. הילדים היו נבחנים בזריזות, בכוח ובמהירות, והיום אין כלום. כשאתה שואל: 'איך אנחנו ביחס ל...?' אין קנה מידה להשוואה".
אך היו גם מי שתמכו בביטולם של מבחני "אות הכושר", שכללו בין היתר ריצות ארוכות, כפיפות בטן ועליות מתח. גם פרופ' לידור היה ביניהם. "אלה היו מקצועות שעבור חלק מהילדים היו קשים, כמה לא עשו בכלל, וכמה נאלצו לעשות אבל פיתחו אנטי כלפי הפעילות", מספר פרופ' לידור. "הצענו מסגרת אחרת להערכה שהיא 'אות החינוך הגופני', והפעילות מבטאת יותר למידה מאשר הישגים וביצוע. כשהייתי תלמיד, היה דגש על מקצועות האתלטיקה ועל התעמלות, וכן על מדידה של הישגים. היום הדגש הוא על פעילות גופנית שתשרת את הילד במעגל חייו. בהרבה מאוד היבטים, תוכנית הלימודים ישימה יותר מאשר פעם. יש הליכה לקראת הילד במובן שמלמדים אותו פעילות כמו הליכה וריצה ארוכה ונכנסים מקצועות כמו יוגה ושיאצו. יש שיעורים עם מוזיקה וכל אחד יכול להשתתף".
להפוך לנגיש
רק בשבוע שעבר התענגו פה על הישג השיא של קופצת המשולשת הישראלית חנה קנייזבה־מיננקו, שזכתה במדליית הכסף באליפות העולם, שננעלה אתמול בסין. אבל הקופצת המחוננת עברה את כל הכשרתה באוקראינה והגיעה ארצה רק אחרי שהכירה את בעלה אנטולי מיננקו, שהיה אלוף ישראל בקרב עשר.

קנייזבה־מיננקו באליפות העולם בבייג'ינג. צילום: רויטרס 
 
אלא שבעולמו של פרופ' לידור, תפקידו של בית הספר הוא לא לגלות אלופים אולימפיים, אלא להפוך את הספורט לנגיש לכולם. "אין קשר בין ההישגים הספורטיביים לשיעורי החינוך הגופני", טוען גם ד"ר הררי. "בספורט הישגי בוחרים את האנשים בפינצטה. אתה מגדל את הילדים מגיל 4, מאתר את המחוננים ומטפח אותם. חינוך גופני זה לחנך אנשים למודעות ולהיות צרכנים נבונים של פעילות פנאי. זה מה שבית הספר צריך לתת. ספורט הישגי הוא עבודה אחרת, ידע אחר, השקעה אחרת, שיטות אימון שונות. אי אפשר לערבב בין שניהם".
"אצלנו מתפארים כשלוקחים מדליות, אבל לא עושים הרבה בתשתית כדי לאתר ילדים מחוננים", טוען מצדו פרשן האתלטיקה הוותיק ד"ר גלעד ויינגרטן. "מיננקו הגיעה מאוקראינה אחרי שסיימה רביעית במשחקים האולימפיים בלונדון. אני בטוח שבעולם יש תיאום הרבה יותר טוב בין אגודות הספורט לבין מה שקורה בתוך בתי הספר".
יש כבר בתי ספר, אומנם לא רבים, שחרתו על דגלם את טיפוח הספורט ועידודו. כך, למשל, קריית חינוך "העמית" בראשון לציון היא אימפריה בענף הכדוריד כבר שנים. הנבחרת זכתה 22 פעמים באליפות ישראל לתיכונים ופעמיים באליפות העולם, כיאה לעיר ששתי הקבוצות העירוניות שלה, מכבי והפועל, נחשבות לאימפריות בענף הספורט.
"לפעמים אני פוגשת אנשים והם אומרים: 'איזו נבחרת כדוריד מצוינת יש לכם'", מספרת מנהלת קריית החינוך, אטי אדר. "זה חלק מאישיותו של בית הספר, ואני מאוד גאה. זה מושך תלמידים להגיע. שחקנים טובים נאבקים כדי להצטרף אלינו. כיף לי להגיד את זה. ומה שיפה הוא שאנחנו מכניסים את כל מעגל התלמידים. הם מגיעים לצפות במשחקים, מעודדים. יש גאוות יחידה. חולצות, סלוגנים, תופים. שואו גדול".
למה דווקא ספורט?
"כשאני מדברת על בית הספר אני לא מדברת רק על הצטיינות לימודית או ערכית. מבחינתי גם ספורט הוא הצטיינות. זה נותן מענה לתלמידים שהספורט מהווה חלק משמעותי מחייהם, ויש המון יתרונות בעיסוק. משמעת, עבודת צוות, ביטחון עצמי, נחישות והתמדה, הגינות, כבוד, קבלת האחר. מענה להמון תחומים שדרך הספורט אני יכולה להגיע אליהם. זו פלטפורמה מצוינת".
 
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: בימים אלו משרד החינוך פועל במרץ להרחבת המחוז החרדי על כל היבטיו הפדגוגיים, לרבות נושא החינוך גופני. במגזר הערבי קיים פיקוח מסודר על המקצוע ושיעורי החינוך הגופני ניתנים כסדרם. באשר למתקני הספורט יובהר כי האחריות על בניית ותחזוקת המתקנים הנה על הבעלות על בתי הספר. יצוין גם כי הוראות חוזר מנכ"ל בהקשר לגודל הכיתות בחינוך הגופני זהות לכל המגזרים.