קצת אחרת: כך הפכו האלטרנטיבות לשיטות הלימוד לסיפור הצלחה

עד אותם ימים בית הספר הניסויי בירושלים הפנה את תלמידיו לבחינות בגרות אקסטרניות כדי לאפשר לו להתמקד בסיבה שלשמה נברא מלכתחילה: בנייה אישית של התלמיד, של נפשו ושל אישיותו. כל אותם דברים שבעיני המצדדים בשיטת הניסויי, השיטה המסורתית לעתים מפספסת.

"רציתי לתת לילדים שלי מסגרת שמטפחת את הילדות שלהם", ממשיך הרץ־לנס. "היום כולם ממהרים להכניס את הילדים שלהם לעולם. לקנות להם אייפון הכי מהיר, טלוויזיה הכי חדשה. אני רציתי למשוך את הילדות שלהם כמה שאפשר. ילד בכיתה ג' הוא בן 9, עדיין ילד קטן. אין מה למהר להכניס אותו למסגרת של בחינות. לא רציתי איזו מטחנת לימודים שיתחילו לטחון ולרוץ ולרוץ". 
 

בשנת 1972, כשהניסויי הוקם, עתיד השיטה שניסה להנחיל היה לוט בערפל. "אמרו שאין בחינות ואין תעודות", אומר הרץ־לנס. "יש תעודות הערכה שכל מורה מחויב לכתוב ולהגיש לילד, מה הוא חושב עליו ואיך הוא מתקדם, וגם הילדים כותבים על המורים".
 

למעלה מ־40 שנה לאחר מכן, בית הספר הניסויי רחוק מלהיות לבד. על פי נתוני משרד החינוך, קיימים כיום בישראל קרוב ל־600 בתי ספר אשר מוגדרים ייחודיים. זהו שם קוד לבתי ספר, שכמו הניסויי בשעתו, זנחו את שיטת הלימוד המסורתית והעניקו לה פרשנויות שונות על פי תפיסת עולמם. המגוון רחב: החל מבית ספר שמתמקד במוזיקה, משחק ומחול, דרך בית ספר המטפח אצל תלמידיו מודעות לבריאות הסביבה ולבעלי חיים, ועד בתי ספר ליזמות, להגשמה עצמית, לתרבות, לתקשורת, לאחריות חברתית, אפילו לתיירות – והרשימה עוד ארוכה.
 

ככל שהשנים חולפות, קצב הגידול רק גובר. בחלק מן המקרים המרחק בין השיטה המסורתית לזו הנהוגה במוסד רחוקה כל כך, שצריך להיות בעל דמיון יצירתי במיוחד כדי למצוא את הקשר ביניהן. לעתים המרחק רב אפילו בהשוואה לאב המייסד, הלוא הוא הניסויי בירושלים. "אנחנו בית ספר פתוח ולא דמוקרטי", אומר הרץ־לנס, ועוקץ: "אין אצלנו אנרכיה".
 

הרץ־לנס מכוון בדבריו לבתי ספר דוגמת זה השוכן לא רחוק מבית הספר הניסויי ברחוב הלל: בית הספר הדמוקרטי "סאדברי" ירושלים. הכי קל יהיה לתאר את "סאדברי" על דרך השלילה: אין מורים, אין שיעורים, אין כיתות, אין מבחנים, אין תעודות, בטח שאין הומוגניות. תסרוקות של פריקים לצד כיפות גדולות וציציות בחוץ הן לא מחזה נדיר ברחבת בית הספר הזה, פשוט כי כאן כל הקונספציות השגרתיות קורסות.

יש שיאמרו שהן לא היו קיימות שם מעולם. "החל מכיתה א' ובעיקר מכיתה ג' היה לי משעמם ורע בבית הספר מבחינה חברתית", מגולל מיכאל ספיר, בוגר בית הספר, באתר המוסד. "זה היה מאבק מתמשך של שמונה שנים. בשלב מסוים, היה לי ברור שאני הולך לבית ספר דמוקרטי ואם הוא לא יקום, אני נשאר בבית.

כש'סאדברי' התחיל, הפכתי מתלמיד פאסיבי לאדם שמבין שהוא יכול לקדם את הנושאים שמעניינים אותו בעצמו". מורים ושיעורים ספיר לא מצא שם, אבל הרבה דיאלוג והרבה אמון – דווקא כן. מדובר למעשה במחויבות מוחלטת לביטחון בו ובשיקול דעתו. דומה למה שהניסויי ניסה להנחיל בשעתו, רק רחוק יותר.
 

ב"סאדברי" לקחו את הרעיון כמה צעדים קדימה, והתלמידים זוכים לשחרור מוחלט. "אצלנו אין מנהלת", מסבירה אריאלה קלינר, מייסדת הסניף הירושלמי של "סאדברי", אחד משלושה בישראל ומכ־40 בפריסה עולמית. "ילדים פה מתכווננים בגיל מאוד צעיר לתשוקה האמיתית שלהם בחיים". 
 

רק על שני דברים התלמידים מתחייבים: לשהות חמש שעות ביום בשטח בית הספר (את מועדי השעות הם כמובן בוחרים בעצמם) ולעמוד בתקנון המוסד. את התקנון, כפי שוודאי הבנתם, הם גם כותבים בעצמם. ומה קורה בניסויי? "בוועד המנהל של בית הספר יש שני כיסאות לתלמידים, כך שלילדים יש זכות בחירה ואמירה", מסביר הרץ־גנס. אבל בעוד בבית הספר הניסויי התלמידים לא יכולים לפסול קבלה, ב"סאדברי" התלמידים יכולים אפילו לתבוע את המורים, אשר מכונים כאן אנשי צוות.
 

ואם בית ספר בלי חובת שיעורים גורם לכם לנוע באי נוחות בכיסא, מה תאמרו על בית ספר שהחליף באופן רשמי את השיעור במשחק? כזה הוא בית הספר "עין הים" בחיפה, שמשקיף ממורדות הכרמל אל כחול הים התיכון. שלא כשמו, הוא דוגל בהעברת החומר באמצעות משחקים, פשוטו כמשמעו. "זה לא משחקים, אלא משחקיות, פדגוגיה משחקית", מסביר מנהל בית הספר, ברוך יעקבי. "בכל בתי הספר משחקים בצורה כלשהי, רק שאצלנו זה שונה. כאן מגיעים התלמידים והמורים לשחק בשיעורים, לא רק בהפסקה. הרי מה תמיד אומרים? תפסיקו לשחק, עכשיו נלמד ברצינות, כי המשחק נתפס כמשהו שהוא הפוך מלמידה. אז אצלנו זה בדיוק הפוך: כשמשחקים – לומדים".

 "משחקים בשיעורים, לא רק בהפסקה". בית הספר "עין הים" בחיפה

טכנית, "עין הים" הוקם כעשור לפני שהניסויי בירושלים נוסד. בפועל, הוא החל לפעול במתכונת ניסויית רק לפני כעשור. כיום כבר אפשר לומר בפה מלא שהניסוי הצליח. הרעיון פשוט: את כל מה שילדיכם כיום, ואתם בעבר, למדתם בכיתה ממורה שהקריא במקרה הטוב והכתיב במקרה הפחות טוב, שם מבצעים באמצעות משחק. יש משחק לתנ"ך, משחק לגיאוגרפיה, אפילו למקצוע המתמטיקה יש משחק משלו.
 

"מה קורה בכיתה רגילה? המורה עושה תרגיל על הלוח ואומרת: זה כפל", אומר יעקבי. "אצלנו התלמידים מבינים את המהות של כפל לפני שהם יודעים לקרוא לזה בשם. המורה יוצרת מעין חידות וככה, לאט־לאט, הם מגלים את ארבע הפעולות". 
 

בניגוד ל"סאדברי", כאן לא רק שהילדים אינם חייבים להימצא בכיתות בזמן הלימוד, הם אפילו לא חייבים להימצא בשטח בית הספר. חלק גדול מהמשחקים־שיעורים מתקיים בחורשה סמוכה, חלק ברחובות העיר, חלק על חוף הים הסמוך. "בשיעורי הנדסה, למשל, אפשר לצאת למרחב ולגלות את הצורות שנלמדות, כי שם הן הרי נמצאות. התלמידים גם יורדים הרבה לחוף הים, כי כשרוצים ללמוד למשל תנ"ך, זה מקום טוב לדבר על סיפור הבריאה. כנ"ל לגבי היסטוריה של יוון העתיקה, כשרוצים לדמיין שהחוף שלנו הוא אי יווני".
 

ומה קורה מעבר לים? בארצות הברית התופעה של בתי ספר ייחודיים נלקחת לאקסטרים. כך, למשל, אם "עין הים" מלמד באמצעות משחקים, בבית הספר "הר המשחקים" בלוס אנג'לס, קליפורניה, התלמידים משחקים סתם כדי לפרוק לחצים, לאו דווקא כדי ללמוד. גם בית ספר בסגנון סיפורי דיסני יש 

בארצות הברית, במדינת פנסילבניה, וגם בית ספר בסגנון הארי פוטר. אבל זו לא חוכמה להשוות; ביחס לעצמה, מערכת החינוך האלטרנטיבי בישראל חווה בשנים האחרונות עדנה שלא ידעה. זה מחלחל גם למערכות חינוך שמרניות הרבה יותר מבתי הספר הממלכתיים: הישיבות והממלכתיים־דתיים.
 

"אנחנו עוף מוזר, זה נכון", מודה מנהל בית הספר הדתי הפתוח "אדר" בפתח תקווה, צביקה בירנבאום. "אני הייתי מורה בישיבה תיכונית, ואני אומר לך שהן לא מותאמות להרבה מאוד תלמידים, החל מאורכו של יום הלימודים ודרך הרבה מאוד נקודות בדרך".

  "אנחנו עוף מוזר". תיכון "אדר" בפתח תקווה 

לפני כ־15 שנה הוא החליט לעשות מעשה, ויצא בצעד אמיץ נגד השיטה המסורתית־דתית שהייתה נהוגה ובתוכה חי עד אז, והקים את "אדר". העיקרון זהה לזה של כל בתי הספר האלטרנטיביים: אמון. האמצעי: תפירת חליפת לימודים אישית לכל תלמיד. "אני אישית לא חושב שבית ספר יכול להיות דמוקרטי, בדיוק כמו שבבית חולים החולים לא יכולים להחליט באיזה מכשיר להשתמש או לא. ועם זאת אני לא מכריח את התלמידים לעשות שום דבר. תלמיד מקבל בתחילת שנה לוח מבחנים, הוא צריך לעבור שלושה מתוך חמישה מבחנים. הוא יחליט אם לבוא או לא לבוא לשיעורים. 'לאנוס' תלמיד לבוא לכיתה זה מתכון להפרעות. למה שזה יפריע לי אם תלמיד בא או לא בא לכיתה?".
 

הסדק שבירנבאום יצר אפשר למוסדות אלטרנטיביים אחרים לצוץ בשנים האחרונות גם במבצר הממוגן לכאורה של החינוך הדתי. כך, למשל, קמו ישיבות כמו "כינור דוד" ביישוב עטרת, המחנכת את התלמידים ליצירה מוזיקלית. "כל הנכנס לשערי הישיבה מוצא עצמו בתוך גן קסום של צלילים ויצירה", מצהיר המוסד באתר הבית שלו.
 

לא רק העיקרון זהה בין כל האלטרנטיביים - גם התוצאה. "יש פה אפס אלימות", מעיד בירנבאום על הבייבי שלו, כמו שאר המרואיינים. "יש הרבה אמפתיה בין התלמידים".