"אף פעם לא נדע מה קרה שם": משפחות חללי הדקר מתמודדות עם העבר

כשל טכני, אובדן שליטה על כלי השיט או תאונה ימית, כך עולה מממצאי הדוח הצה"לי שנמסר לידיהן של משפחות חללי הצוללת אח"י דקר, 47 שנים לאחר שנעלמו עקבותיה בעת שעשתה את דרכה מאנגליה לישראל ועליה 69 אנשי צוות, ו־11 שנים לאחר שנמצאו שרידיה על נתיב השיט המתוכנן לנמל חיפה.  

רפאלי לא מקבלת את מסקנות דוח צה"ל, שלפיהן הצוללת טבעה ולא הוטבעה, הגם שהיא לא שוללת שהייתה תקלה טכנית. "האנגלים, שבמספנות שלהם שופצה הצוללת, אמרו שזה לא בסדר לשלוח כך את הצוללת, אבל נענו שמה שלא תקין יתוקן במספנות ישראל", היא מגלה. "כנראה שהתקלה קרתה כשהצוללת ניסתה לעלות ממצב של צלילה. זה לא התאפשר דרך חדר המכונות הרגילות וחדר המכונות החשמליות לא עבד".
 

בעלה, רפי, היה אחראי על חדר המכונות החשמליות בצוללת. "הוא כתב לי לפני שובם: 'יש איזושהי בעיה במקום שאני עובד בו, אבל אני מקווה שנתגבר עליה'. זה עורר בי חשש. הוא תמיד היה אומר שאם אשמע שקרה להם משהו בים התיכון, שאדע שהם לא חוזרים ארצה. כתבתי לו שלא יפחיד אותי, הרי הם עברו הרבה דברים עם הצוללות הקודמות, בהן 'תנין' ו'רהב', והתגברו על הכל".
 

עדה רפאלי. צילוםף אלבום פרטי

אף על פי שמפקד חיל הים הנוכחי, אלוף חדש רם רוטברג, שלל אפשרות שהצוללת הוטבעה בידי צוללות סובייטיות בים התיכון, רפאלי סבורה שהדבר ייתכן. "יכול להיות שיד האמריקאים בכך", לדבריה. "עשו אותם שעירים לעזאזל. כדי למנוע גילוי סודות שהיו בצוללת הביאו לטביעת אנשים חפים מפשע".  

"בצוללת הותקן מכשיר סודי שהומצא על ידי רס"ן בנימין מימון, גם הוא מטובעי דקר. בעולם לא ידעו מה המכשיר הזה, שבאמצעותו ניתן היה לצפות למרחקים עצומים, מעבר למה שהיו רגילים עד אז עד אז".

לטענת רפאלי, הצוללת שעשתה את דרכה לחופי ישראל בצלילה עמדה להגיע הנה שלושה ימים לפני הזמן. היא  גורסת שאנשיה הצטוו לחכות בים: "וזאת לאחר שנשלחו הזמנות לכל מיני נכבדים, כולל נספחים צבאיים מחו"ל. כחיפאית, שמכירה הרבה ימאים, שמעתי על ההגעה לפני הזמן המתוכנן. למה לא אפשרו לדקר להגיע לפני הזמן? אולי יש כאן משהו שלא רוצים לספר לנו עליו".

"מסתירים. עדיין מסתירים. אני בטוחה שיש כאלה שיודעים מדוע לא נתנו להם להיכנס ארצה. היה שם משהו שמסתירים מאיתנו. יש אפשרות שהאמריקאים הטביעו את הצוללת כדי שהמצרים לא יתפסו אותה ולא יגלו את המכשיר הסודי, מחשש שבגלל זה עלולה לפרוץ מלחמה בין ישראל למצרים. זה לא היה נוח לאמריקאים ולמצרים".

רפאל היה בן 28 וחצי כשטבעה הדקר. הוא עלה ארצה כילד בן ארבע או חמש ממקנס שבמרוקו עם אמו ועם אחיותיו וגדל בתל אביב. הוא התגייס לחיל הים ותחילה שירת על המשחתת "יפו". כשהציעו לו להצטרף לצוללות, הוא יצא לאנגליה להביא את ה"תנין". "לצערי לא הצלחתי להיפרד ממנו", היא אומרת. "נסעתי איתו לאנגליה כשהבן הבכור שלנו היה בן חמישה חודשים. הייתי איתו שם קרוב לשלוש שנים. בינתיים נכנסתי שוב להריון. בחיל הים לא הסכימו שאשאר באנגליה ללדת את הבת שלנו, כי תאריך הלידה המיועד היה סמוך לתאריך היציאה לארץ". 

דוח חיל הים הקל עלייך במשהו?

"זה לא הקל. הרי לא נתנו לנו שום מידע חדש שלא ידענו עליו. עם זאת, אני חייבת לציין שכל השנים חיל הים נותן יחס הולם למשפחות. עושים לנו אירועים שבהם מכירים לנו כל פעם את מפקד החיל. ישנה האזכרה השנתית בירושלים, היכן שנמצאת האנדרטה. אין לנו דרישות למפקדים הנוכחיים של חיל הים. יש להם די והותר על הראש".

אחרי האזכרה השנתית בירושלים החליטה נורית מנור, אלמנתו של דן מנור, שהיא לא יכולה לחכות יותר. "חשבתי שהגיעה העת שיוציאו לנו את המסמכים שיש בידי צה"ל ושלא ניאלץ להמתין עוד שלוש שנים, עד תום 50 השנים לאירוע, כמקובל לפי הנהלים", היא אומרת. "כתבתי מכתב למפקד חיל הים והסברתי לו מדוע אני פונה בדבר החריג הזה ולמה חשיפת המסמכים היא לטובת המשפחות ולטובת עם ישראל". 
 

במהלך השנים חשף צה"ל בפני המשפחות חלק מהמסמכים הסודיים. מנור מספרת שלפני שנים רבות הם נפגשו עם צמרת החיל, שחשפה בפניהם את המסמכים המסווגים. "אבל היה מדובר ב־200 עמודים", היא מספרת, "לא הרשו לנו לצלם אותם או להוציא אותם מהחדר, וזה לא ממש עזר לנו להבין מה באמת אירע שם". 
 

החשיפה ההדרגתית לחומר הסודי לא הועילה למנור: "העובדה שבכל פעם הם קראו לנו כדי להראות לנו מסמכים שונים הייתה טראומתית עבורנו. כל פעם היינו מחכים לשמוע מה חדש ומה יש בידי צה"ל, לא ידענו מה יהיה וחוסר הוודאות לא הועיל לנו". 
 

מנור מודה שלא האמינה שהמכתב ששלחה למפקד החיל ייענה במהירות. "רק לפני שבועיים קיבלתי הודעה", היא אומרת. "שמחתי מאוד. כנראה גם חיל הים רצה להתנקות מהדבר הזה שנקרא אח"י דקר". 

מפקד הדקר, רב סרן רענן ז"ל. צילום: ארכיון דו"צ

עם כל הצער שבדבר, מנור מתארת את הפגישה כ"שמחה". "באופן יחסי, כמובן", היא מסייגת. "המשפחות שמחו לקבל את המידע והצבא בהחלט יצא מגדרו לפנות למי שצריך כדי לקבל את ההיתר להציג בפנינו מסמכים שלא התבשלו מספיק ולא הגיעו לפרקם". 

"למרות שדיברו על כשל טכני או על אובדן שליטה, ראיתי במפות שהיו מצורפות לדוח את המפה של הים התיכון בזמן שהצוללת עשתה את דרכה לארץ. כשרואים את כמות כלי השיט בים, בזמן שמעל המים התחוללה המלחמה הקרה, זה מראה נורא ואיום. לגמרי יכול להיות שכלי שיט פגע בצוללת, בכוונה או שלא בכוונה". 

עבורך זו סגירת מעגל?

"לגמרי. זה סוף הסיפור. למרות שאין תשובה סופית, למדנו יותר וניתנה לנו האפשרות לשאול שאלות. עד עכשיו אפילו לא ידענו מה אנחנו יכולים לשאול". 

"רות, הם לא בחיים"

לא כל בני המשפחות השכולות חיכו לדוח, כמו מנור. "בהחלטה מושכלת לא הגעתי לפגישה עם מפקד חיל הים בבסיס החיל באשדוד", מעידה רונית פז־זיו, אחותו של רב"ט אמנון פז, מחללי דקר. "היה לי ברור שלא יחדשו לי שם שום דבר. זה נראה היה לי כבזבוז זמן, וגם לא הגיוני להחזיק את אמא שלי בת ה־85 החל מהאזכרה בצהריים ועד הערב".

וכעת, כשאת קוראת את הדברים?

"אין חדש תחת השמש. כמי שהייתה פעילה בוועד משפחות דקר, פרטי המסקנות שמובאות כיום לציבור היו ידועים לפני שנים. לי לא יספרו סיפורים. אני קרובה לעניין. אבי, גד פז, היה ממקימי חיל הים והביא ארצה את המשחתות 'אילת' ו'יפו'. הוא השתתף באופן פעיל מהיום הראשון בחיפושים אחר הצוללת".

אם כך, מה הטעם לפרסם כעת את הדוח של צה"ל?

"היה לחץ של המשפחות. בעיני זהו ניסיון לסתום להן את הפה אחת ולתמיד ושלא יבלבלו יותר את המוח. הרי יש הורים של הנספים שדורשים להוציא את הצוללת מהמים. כאילו שימצאו שם משהו לאחר כל כך הרבה שנים. הרי מהגופות כבר אין זכר. לכל היותר אולי ימצאו שרידי חפצים אישיים. אנחנו מתנגדים לכך. לדעתנו זה יהיה בזבוז כסף להעלות את הדקר. מוטב שיעבירו את הכסף למשהו אחר לטובת צה"ל. ומה הטעם? הרי אומרים שהמקום של אנשי ים למות זה בים. אם הם נחים שם, לא מוצדק לטלטל אותם".
 

"שתבין, אין לי מילה רעה אחת על חיל הים", מבהירה פז־זיו. "הרי קרה עם הצוללת משהו שלא נדע אף פעם. אפילו הורידו לשרידי הצוללת רובוט עם מצלמה שהראתה את כל הפינות ומצלמה לא משקרת. ואומר לך משהו אישי: אחרי 47 שנים, אם אדע מה בדיוק קרה שם זה לא יפחית מעוצמת הכאב".

פז־זיו הייתה בת 12 וחצי כשטבעה הצוללת עם אחיה, אמנון. "היום באות משלחות לבתי חללי צה"ל לפני שנפילתם מתפרסמת בתקשורת", היא אומרת.

"לא כן אז. בדיוק עמדנו לצאת לטיול כשפתאום נשמע צלצול. אמא שלי הרימה את הטלפון ופשוט צעקה, אז אבא שלי לקח ממנה את השפופרת, אמר תודה רבה וניתק. ומה היה? שכנה שמעה ברדיו על הצוללת ומכיוון שידעה שאחי בדקר, היא מיהרה להתקשר אלינו בשיא התמימות ולהודיע שהצוללת נעלמה".

"זאת הייתה מהלומה נורא קשה", היא מספרת. "מכיוון שלאבא שלי יש קשרים בחיל הים, מיד התחילו לרוץ טלפונים. בתוך שעתיים־שלוש הוא הודיע שיעלה על אחת מאוניות חיל הים כדי להצטרף לחיפושים. כעבור יום אבא התקשר ואמר לאמא: 'רות, הם לא בחיים', לאחר שראה שהים סוער. כלומר, מהר מאוד הבנו שאין יותר מה לקוות".
 

"כל מה שאומרים יכול להיות, אני לא שוללת שום דבר. אבל למעשה זה לא מעסיק אותי עד כדי כך שיביא אותי לחפור בתוך העניין. מספיק לי שאני מבינה שהיה שם איזשהו כשל טכני, אפילו טעות אנוש או חבלה מצד איזשהו אויב. אבל עלינו להמשיך עם החיים הלאה".