*למוצלמים אין כל קשר לכתבה
במבט חטוף ל' לא נראה שונה משאר האסירים באגף. בתאו הקטן בכלא "רימונים" שליד תל מונד גם הוא מנהל טבלת ייאוש - עד יום ועדת השחרור, ואז עד שינוכה לו שליש, ולבסוף עד שיעמוד מעברן האחר של החומות.
רק שבניגוד לכולם הוא אינו סופר את הימים בתקווה, אלא בחשש. "כשהוא נכנס (לכלא - ע"ר) הוא אמר שהוא לא מוכן לוותר על הטיפול. הדבר העיקרי מבחינתו היה השיקום שלו. אבל הגענו לשלב שאם יתחיל עכשיו טיפול, זה אומר שהוא יצטרך לשבת מעבר למה שהוא צריך. מי יעשה דבר כזה?" אומר אחיו, א'.
לפני ארבע שנים וחצי החל ל' לרצות מאסר בגין ביצוע עברת מין בקטינה. לאחר שהסגיר את עצמו למשטרה, בית המשפט גזר על ל' שמונה שנות מאסר. הוא קיבל את הדין בהכנעה, ובתוכו החליט שלא ישוב אל החברה בלא מאבק. לא בסוהרים או בחבריו לתא - בעצמו. "אח שלי לא בן אדם סתם", אומר אחיו. "היה קצין בצבא, רואה שני צעדים קדימה. אבל המשחק הזה של השירות (שירות בתי הסוהר - ע"ר) זה מתיש, זה מייאש. הוא עוד שלוש וחצי שנים משתחרר, עוד רגע נכנס לניכוי שליש, ואז מה, יחזור לחברה בלי טיפול? אז מה עשינו בזה בכלל?"
הטיפול שא' מתכוון אליו נקרא "טיפול ייעודי". הוא נמשך בין שנה וחצי לשנתיים ומהווה נדבך מרכזי בהליך השיקום של האסיר. בניגוד לטיפול הפסיכו־חינוכי, המטפל במאפיינים כלליים יותר של עברות שונות ומקבץ תחת אותה המטרייה אסירים מסוגים שונים, הטיפול הייעודי ממוקד בעברה הספציפית שביצע האסיר המטופל. ובמקרה של ל' - עברת מין פדופילית. "לעברייני המין ועברות המין יש מאפיינים מאוד ייחודיים", אומר מנכ"ל המועצה לשלום הילד יצחק קדמן. "טיפול כללי באלימות לדוגמה הוא לא מספיק כדי לקיים אצלם טיפול של ממש".
אך למרות חשיבותו, טיפול כזה ניתן מעט מאוד. בדוח לשנת 2013 שהגיש שירות בתי הסוהר לכנסת בינואר האחרון נמצא כי מבין 1,317 עברייני מין שהיו כלואים אז (כיום עומד המספר על 1,430 אסירים) - 80 בלבד שולבו בטיפולים ייעודיים שמפעילים שירות בתי הסוהר ומשרד הבריאות. רק 58 מהם השלימו את הטיפול.
ל' מצדו לא זכה להגיע אפילו לשלב הזה, למרות בקשות חוזרות מצדו להשתלב בטיפול ייעודי לאורך השנים. "נכון שהמאסר הוא ענישה", אומר האח, א'. "אבל אנחנו חייבים להחזיר אותו לחברה כבן אדם. הוא דרש את הטיפול הזה מהיום הראשון של המאסר לפני ארבע וחצי שנים. אתה יכול לראות את זה בכל דיון משפטי שהיה לו. עושים לו כאילו משחק של חכמי חלם, של יאללה תעשה את המאסר שלך ותעזוב אותנו בשקט".
"דחו מחודש לחודש"
לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עברות מין (תשס"ו - 2006), "שיקום מונע בבית סוהר יינתן בהתאם לתוכנית שגובשה על ידי מערך השיקום בבתי הסוהר, ובלבד שלפי הערכת מסוכנות שנערכה לגבי עבריין המין, יש בשיקום המונע כדי להפחית את רמת המסוכנות הנשקפת ממנו לביצוע עברת מין נוספת, ועבריין המין הסכים להשתתף בתוכנית כאמור. אולם מערך השיקום בבתי הסוהר רשאי לקבוע תנאים מקדמיים לביצוע תוכנית לשיקום מונע ואת המועד לתחילתה, בהתאם לצרכיו הטיפוליים של האסיר".
אחד המאפיינים הייחודיים והשכיחים ביותר בכל הנוגע לעברות המין הוא אלמנט ההכחשה. באופן אירוני, זו גם המכשלה העיקרית שעומדת בפני אסיר על מנת לזכות בטיפול הייעודי. "יש מרכיבים של סטיות מאוד עמוקות שקשורות בתפיסת האיש את עצמו, כולל הפדופיל את הילדים", מסביר קדמן. "הרבה מהם אומרים: 'הילד או הילדה פיתו אותי והם רצו'. לנו ברור שזה לא נכון, זאת הכחשה. הרי שודד בנק לעולם לא יטען שהבנק רצה להישדד, זה הרי מעוות לגמרי".
וכאן בדיוק נח הפרדוקס. מצד אחד, במסגרת רשימת הקריטריונים לשיקום מטעם שירות בתי הסוהר נכתב כי הטיפול הייעודי נועד להביא את האסיר לזהות אצלו "עיוותי חשיבה", אותם עיוותים שעליהם מתריע קדמן. מצד אחר, שני הקריטריונים הראשונים אשר מוצגים בהמשך אותו המסמך ממש מתירים השתתפות בטיפול הזה רק ל"אסירים המביעים רצון, מוטיבציה ונכונות להשתתף בטיפול", וכן כאלה אשר "אינם מכחישים הכחשה גורפת את ביצוע העברה שבגינה נשפטו".
עו"ד נוגה ויזל, שכבר שנים מייצגת עברייני מין, לא מצליחה להבין את ההיגיון. "אדם שאומר 'אני ביצעתי את העברה' בוודאי שלא יכול להכחיש למה ביצע אותה", היא טוענת. "אבל עבריין שמכחיש - איך הוא יכול לדעת למה הוא פוגע אם הוא לא מבין בכלל? אז עכשיו מונעים ממנו את האפשרות לדעת בזה שלא מאפשרים לו לעבור טיפול כזה בכלל".
אם תשאלו את רב־כלאי טלי גבע־שפורר, התמונה מורכבת הרבה יותר. כמי שמרכזת את תחום העברות במשפחה ועברייני מין בשירות בתי הסוהר, היא למעשה גיבשה את הקריטריונים הללו. "צריך להבין עם מה אסיר מתמודד כשהוא בתוך הכלא, בייחוד עבריין מין", היא מסבירה. "אסיר לא מסתובב בתוך האגף ומספר לכולם על מה הוא שפוט. יש הרבה בושה וקושי להיחשף, ומכאן חוסר נכונות להתמודד עם טיפול כזה. תחשוב על סוהר שמכריז ברמקול: כל עברייני המין - להגיע למועדון. קשה מאוד לגייס את האסירים לזה".
לדבריה, בניגוד לכליאה עצמה, כשזה מגיע לשיקום אי אפשר לכפות על אדם דבר. "אתה לא יכול לטפל במישהו שאומר: 'אין לי שום בעיה, אני לא צריך טיפול'", היא אומרת. "זה כמו שתלך לרופא שאומר לך לקחת כדורים, ואתה אומר: 'אני לא רוצה'".
עו"ד ויזל לא מכחישה מצדה את הצורך שהאסיר יודה בעברה שביצע. אך לדבריה הקריטריון הקשיח הזה, שמונע מאסיר טיפול שהוא זקוק לו כל כך למען שיקומו, יוצר מצב בעייתי מאוד. "מרגע שאדם מודה ועד שהוא מקבל טיפול - לוקח זמן", אומרת עו"ד ויזל. "יש קבוצות פסיכו־חינוכיות שמתעסקות בדברים שמסביב, לא בעברה עצמה. אחרי שמסיימים קבוצה, אומרים לאסירים שהם צריכים לעבור כמה קבוצות כאלה. נוצר מצב שבו האסיר הולך לקבוצות שהוא כבר עבר, ואז אחרי המון זמן מגיע סוף־סוף השלב שהוא כבר צריך לקבל את הטיפול הייעודי. אז אומרים לו: יש טיפול כזה, אבל אנחנו לא יודעים מתי הוא ייפתח".
כלא איילון. צילום: נתי שוחט, פלאש 90. למצולמים אין כל קשר לכתבה
כך קרה לל'. "בהתחלה שלחו אותו לכלא הדרים", מספר א', אחיו. "יש שם גם אגף של אסירים עברייני מין. אבל כשהוא שאל את עורכי הדין שלו איפה יש טיפול ייעודי, הוא גילה שבהדרים אין וב'רימונים' יש. 'רימונים' הוא כלא סגור מאוד, ובכל זאת הוא היה מוכן לוותר על כל זה בשביל הטיפול".
לבקשתו, ל' אכן הועבר לבסוף, ושבוע לאחר מכן נפתחה קבוצה של טיפול ייעודי. אלא שבקשתו להצטרף נדחתה. הטענה הייתה שעליו להשלים קודם את מסלול הטיפול הפסיכו־חינוכי, הכללי. "עברו שבוע, שבועיים, חצי שנה", מספר אחיו. "ככה דחו אותו מחודש לחודש. בינתיים הפז"מ שלו דופק. הטיפול הייעודי שנפתח כשהוא הגיע כבר הסתיים בתחילת אוגוסט. אמרו לאסירים שתיפתח קבוצה בעוד כמה חודשים, אבל היום הוא כבר לא מאמין לזה".
בשירות בתי הסוהר אישרו את הדברים. לדבריהם, קבוצה שהייתה אמורה להיפתח בקיץ נדחתה בשל מיעוט משתתפים, והיא תיפתח בחודש אוקטובר הקרוב. מה שאפשר להם לעשות זאת הוא הגמשת הקריטריונים. כך למשל, הבינו בשב"ס כי ישנם סוגים שונים של הכחשה, שעליהם לקבל התייחסות שונה.
"אנחנו מפרידים היום בין שני סוגי הכחשה", אומרת רב־כלאי גבע־שפורר. "יש מי שאומר 'הייתי שם, עשיתי מה שעשיתי, אבל לא מדובר בעברה'. זו הכחשה גורפת ובה אין לי שום קצה חוט להתחיל עם האסיר את הליך הטיפול. עד היום מצבים כאלה לא הכנסנו לטיפול בכלל.
לאחרונה פתחנו קבוצת פיילוט במחוז דרום של אסירים שמכחישים הכחשה גורפת כדי לראות אם יש אפשרות להעביר אותם מהכחשה גורפת להכחשה חלקית".לדבריה, המטרה היא לשלב אסיר כזה בשלב הראשון בקבוצות הפסיכו־חינוכיות, "בתקווה שדרך זה הוא יוכל להגיע לקבוצות הייעודיות".
לפתוח את הראש
הכחשה היא רק משוכה ראשונה ברשימת הקריטריונים לטיפול הייעודי. אסיר שיצלח אותה, יצטרך להתמודד מול שבעה תנאי סף נוספים לפני שישולב בטיפול: משליטה בעברית, דרך אי תלות בסמים ובאלכוהול, ועד היעדר עברות משמעת חריגות בששת החודשים האחרונים. אלא שלדברי גבע־שפורר, לשב"ס ישנה כיום נכונות גבוהה יותר לחשוב על כל אלה קצת אחרת, לפתוח את הראש. "זה תהליך שלא נגמר", היא אומרת. "אנחנו כל הזמן מגמישים קריטריונים, מרחיבים את המעגל כדי להביא יותר מטופלים. להגיד לך שמשנה לשנה אני רואה שינוי דרמטי? לצערי לא".
ל' מצדו מקווה ששינוי הגישה של שב"ס יביא לשינוי מיוחל עבורו. לדבריו, ל' אינו מצפה שהטיפול יהיה חוויה נעימה, ובכל זאת עליו לדעת שעשה כל שביכולתו לטפל בעצמו בטרם יצא לחופשי. "הוא מבין שהטיפול הייעודי הוא לא קל", אומר א'. "זה כמו שלוקחים לך סיכה וחופרים לך בנשמה. לא כל אחד רוצה את זה. אנשים אומרים: אני מעדיף לעבור את העונש שלי וללכת". ייתכן שמה שימלא את משאלתו לבסוף תהיה העובדה העגומה שמשנה לשנה מספר עברייני המין בכלא לא מפסיק לעלות.