בונים לגובה? דילמת הבנייה הפכה לנושא החם במגזר הערבי

את הביקור הזה, שערכנו לפני זמן קצר בנצרת עם הילדים, קשה לשכוח. בישראל כמו בישראל, שיחות רחוב הן דבר שבשגרה.

"מאיפה אתם?" פנה אלינו אדון מבוגר, בן לאחת המשפחות הוותיקות והגדולות בנצרת. כאשר שמע שאנחנו מירושלים, נפתחו כל הסכרים. "פעם הייתה אצלכם בנייה יפה. עכשיו אני רואה שמתחילים לבנות לגובה", אמר. "אצלנו במגזר לא כל כך אוהבים את זה". העפנו מבט מבחוץ על הבית הגדול והיפה שלו. לנו הוא נראה כמו בית שמיתמר אל על. "אתם רוצים לשאול למה יש לי כמה קומות, נכון?" שאל וסיפק תשובה באותה נשימה: "הייתה לנו קומה אחת. הבן הבכור התחתן, בנינו לו קומה מעלינו עם כניסה נפרדת. אחר כך השני התחתן, ובנינו לו עוד קומה. כשהבן השלישי אמר שהוא מתחתן, בנינו כבר עוד שתיים. כל המשפחה גרה יחד". 

על נושא הבנייה לגובה ידונו אדריכלים ואנשי מקצוע בוועידת נצרת לעיצוב ואדריכלות (10 בספטמבר, מלון גולדן קראון בנצרת), שתעמוד בסימן שיתוף וקיימות תוך התמקדות בהתפתחויות ובצרכים של המגזר הערבי בישראל.

המגזר הערבי, המונה כ־1.6 מיליון איש, כלומר כ־20% מהאוכלוסייה בארץ, מצוי בתנופת בנייה. למעלה מ־40 אלף משפחות משפצות את בתיהן מדי שנה, ובסיפור הזה יש הרבה כסף. דור חדש של צעירים מחפש סגנון בנייה שונה ממה שהיה, ובעקבות כך מתפתח גל נרחב של בנייה חדשה בשכונות חדשות בערים כמו נצרת, אום אל־פחם, סכנין, טירה ושפרעם, תוך מגמה הפונה לבנייה רוויה. אלא שדילמת מבני מגדלים במגזר היא נושא שהולך ותופס מקום בשיח, ולא כולם תמימי דעים לגביו. "העיר נצרת וסביבתה הן כיום בבחינת מוקד המתפתח מבחינה אדריכלית בקצב מואץ המאתגר את קהל המתכננים בהיבט היסטורי, דתי, אתני ותרבותי", אומרת איריס מושלי, מנכ"ל קבוצת "בית ונוי", יזמית ומפיקת הוועידה.

במאמרו "ארמונות נסתרים: ציורי קיר ותקרות בארץ ישראל בתקופה העותמאנית", מציין הכותב ד"ר שריף שריף ספדי כי מהמורשת הארכיטקטונית של העיר העתיקה של נצרת, השייכת לתקופה העותמאנית, נשארו כמה טיפוסי בתים: האחד, בית כפרי שהכיל חדר אחד, שבו קיימו בני הבית את כל עיסוקיהם – הסבה, שינה, עבודה ואחסנה. המשפחה ובהמות המשק חלקו ביניהן את המרחב. גומחות בגדלים שונים הותקנו בקירות עבור מזרנים וכלי מיטה, שהיו נפרשים על הרצפה לשינה. ברבות השנים נבנו חדרים חדשים עבור בני משפחה שהתחתנו או שהוספו חדרי אירוח או מטבח, ולפעמים אף נבנה חדר נוסף על הגג. בניית יחידות חדשות הובילה ליצירת מקבץ גדול סביב חצר פנימית, שבו לכל אחת ממשפחות האב היה בית שהכיל חלל יחיד, ולחצר נודע תפקיד חשוב כחיץ בין רשות הרבים לרשות היחיד.

במאה ה־19 חלו שינויים משמעותיים ברחבי האימפריה העותמאנית. חדירת המהפכה התעשייתית והרפורמות שהנהיג השלטון המרכזי חוללו שינויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, שהביאו להופעת טיפוסי בנייה חדשים: בנייה בהיקף שלא היה כמותו זה שנים, צרכים חדשים של המעמד הבורגני, חומרים מיובאים ושיטות בנייה חדשות.

מימון אבו עטא, אדריכל ומתכנן ערים, מסביר כי בנייה לגובה התחילה במלחמות העולם הראשונה והשנייה באירופה, כאשר אדריכלים גדולים ומובילים בעולם ניסו לשנות את תרבות עולם הבנייה. המטרה הייתה כלכלית וניסיון ליצור שטחים פתוחים. "המגזר הערבי במדינת ישראל אינו מנותק מהעולם. למשל, בלבנון, במצרים, בדובאי ואפילו בחלק גדול מהמדינות הלא מפותחות בעולם הערבי יש מגדלים וגרים בהם", אומר אבו עטא, שעובד בימים אלה על פרויקט ראשון מסוגו במגזר הערבי: מגדל בן 14 קומות בדאלית אל־כרמל. עשר מהקומות יהיו מעל פני הקרקע. כמו אבו עטא, גם היזם דודי אוחיון מחברת ב.א דורם בונה בנצרת מתחם של שלושה מבנים בני 12 קומות כל אחד. "זו הפעם הראשונה שנבנים מבני מגורים בסדר גודל כזה בנצרת", אומר אוחיון. "כל דירה מצוידת במעלית פרטית וכל דירה מצוידת במרפסת גדולה של 16־18 מ"ר, כאשר אין חיכוך בין מרפסת למרפסת, ומרפסת אחת לא משקיפה על מרפסת אחרת. יש משפחות שרוכשות קומות שלמות ויש עסקאות שלא נחתמות כל עוד כל בני המשפחה לא חתמו על העסקה. מדובר בבנייה מודרנית וחדשנית שלא אופיינית למגזר, עם חשיבה על תשתיות כמו גני ילדים ויציאה נוחה אל מחוץ לעיר – דבר שהוא מרענן בנצרת הפקוקה וחסרת התשתיות".

האדריכל מיקי מנספלד, מהמשרד מנספלד קהת, אומר כי ככל שמדובר בערים גדולות כמו נצרת ושפרעם, יש נכונות גדולה יותר לעזוב את הבנייה המסורתית בתאים משפחתיים לטובת חיים במבנים משותפים וגבוהים יותר. בערים הקטנות יותר ובכפרים עדיין נשאר רצון עז לשמור על האדמה הפרטית המשפחתית זה דורות. המעבר לבנייה גבוהה יותר ייקח עוד דור ויותר. בקרב האוכלוסייה החיה בערים מעורבות כמו חיפה, יפו ועכו – הנכונות לבנייה מתקדמת וגבוהה גדולה יותר באופן מובהק. "תפקידנו כמתכננים לשתף את המגזר ואת מנהיגיו בתובנה כי הקרקע במדינתנו יקרה, ולעתים באזורים רגישים היא גם מוגבלת מאוד", אומר מנספלד. "לכן יש לעבור לפתרונות שיביאו לשיתוף תוך עלייה לגובה ושחרור שטחים לטובת בתי ספר, פארקים, גנים ומרכיבים אחרים המעניקים איכות חיים".

על פי מסמך של עמותת סיכוי, "מחסמים לסיכויים: שיווק קרקעות מדינה ובנייה ביישובים הערביים - מסמך מדיניות מס' 3 (ספטמבר 2011)", בניגוד לתפיסה הרווחת בציבור, האוכלוסייה הערבית מחזיקה כיום לא יותר מ־2.5% משטח המדינה. "להפך. נמחקו הרבה יישובים ערביים קיימים", אומר אבו עטא. "מיעוט הקרקע שנשארה בחזקת הערבים והפקעת הקרקעות בשלבים שונים מאז קום המדינה מחדדים את הצורך הקיומי בשימור מה שנשאר לדורות הבאים. הממד הכלכלי מקבל מקום פחות חשוב כאן. ולכן גם אם החזקת הנכס אינה כלכלית, ומכירתו יכולה להועיל למשפחה, ברוב המקרים המשפחה מעדיפה לא למכור את הנכס לטובת מיזם כלשהו.

"ביישוב כמו אום אל־פחם עם 40 אלף איש, אפשר לפתח מגדלים", מוסיף אבו עטא. "בנצרת אפשר למצוא מגדלים של בתי מלון ומגדלים עם דירות להשכרה, אבל הניסיון לבנות מגדלים בשנות ה־80 וה־90 לא הצליח. בשנות ה־90 בטייבה נבנתה שכונה על ידי יזם ערבי. מבני חמש קומות בבנייה רוויה". זה לא עבד. המקום משך נרקומנים, אנשי שוליים. "מי שהיה לו כסף לא רצה לגור שם", הוא אומר.

"זה כרוך בשינוי ייעוד הקרקע. כמו בכל העולם, גם אצלנו יש התנגדות עקרונית לכל מה שזר. מצד אחד, המדינה רוצה לבזבז כמה שפחות קרקע. מצד אחר, יש התנגדות של אנשים שאומרים: אנחנו רגילים לגור בבית פרטי עם כניסה נפרדת. יש צעירים ערבים שכן רוצים לקנות או לשכור בבניינים לגובה. אנחנו מנסים לחשוב על זוגות צעירים, כאלה שלומדים בטכניון למשל, לבנות בדאלית אל־כרמל ולספק להם מגורים במחיר משתלם".

לא הכל מסתכם במסורת. "במגזר הערבי, הבנייה של אותו אדון שבונה עוד קומה ועוד קומה לילדיו באה מתוך מחסור וצורך", אומר אבו עטא. "אם היה לאבא כסף לקנות חלקה במקום אחר ולבנות לו בית, הוא היה עושה את זה. אבא שלי בנה לי בית על הבית של סבא שלי, אבל כשהייתה לאבא שלי אפשרות הוא בנה במקום אחר".

"בחברה הערבית ישנה תפיסה שהבית הוא נכס אסטרטגי שראוי לשמר לדורות הבאים, ולא נכס נדל"ן למכירה ועשיית רווח כלכלי. בגלל זה, חלק גדול מהבתים הישנים במרכז היישובים הערביים אינם נמכרים ליזמים לפרויקטים גדולים, ונשארים בחזקת המשפחות המקוריות להמשך שימוש למגורים, למשרדים או לכל יעד אחר, כמובן תוך שימור, הרחבה ותוספות בנייה. כנ"ל לגבי קרקעות כערבות ועירבון לעתיד, שאינן נמכרות ומהוות סוג של מטמון למקרה חירום כלכלי או חברתי בהרבה מקרים, למשל הצורך לממן לימודים לילדים או חובות לבנק". 

"עם השנים, קרקעות שהיו שייכות לאדם בודד, לאחר הורשתן לבנים ולבנות, נהיו עם הרבה בעלים משותפים ללא חלוקה מסודרת - מה שמקשה על אפשרויות הפיתוח והתכנון ומאגד את הקרקע כקרקע חמולתית. מכירת הקרקעות אינה נעשית בדרך כלל מחוץ לחמולה, אך לעתים קרובות נמכרת קרקע לאנשים מחוץ ליישוב או למשפחה אחרת - תהליך שלאט־לאט גורם לעירוב הבעלות על הקרקע ומפרק את המבנה החמולתי של השכונה והרחוב בהדרגה. במקרים מסוימים מכירת הקרקע לאנשים מחוץ לחמולה הכניסה אנשים בעייתיים לשכונה, מה שמחדד את הרצון לחלק מהמשפחות לשמור את הקרקע אצלן. בחלק מהמקרים מי שקונה קרקע מחוץ ליישוב שלו הוא אדם שלא השתלב בקהילה שלו. למרות שבהרבה מצבים זה קורה גם מתוך רצון לשיפור החיים או מעבר ליישוב יותר חזק כלכלית וחברתית".
 

בחזית הזאת יש צעירים מול מבוגרים. צעירים ערבים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה מתנסים במגורים במגדלים, וחלקם ממשיכים לגור בהם גם לאחר הלימודים. גם זוגות צעירים שמעוניינים לגור בקרבת מקום העבודה בערים הגדולות חיים במגדל בדירה שכורה, ואף מוכנים לקנות דירה אם המחיר משתלם, והם מעדיפים זאת על מגורים בבית פרטי ליד ההורים. "לעומת זאת, צעירים רבים יעדיפו לגור ליד ההורים בגלל הנוחות בעזרה של הוריהם עם הילדים והרצון לעזור להוריהם לעת זקנה", אומר אבו עטא, "וגם כדי להיות קרובים לקהילת האם שלהם ולהיות שותפים בחיי החברה הערבית, הנוחות בלחיות עם 'אנשים כמונו', כלומר תופעה כלל־עולמית של אנשים שרוצים לגור ליד אנשים הדומים להם. אני חושב שהפתרון האידיאלי הוא מגוון אפשרויות בנייה שיתאימו לרצונות של אנשים שונים. 
 

האוכלוסייה הערבית, בדומה לתרבויות אחרות, נהנית ממגוון גישות והעדפות, וכאשר מספקים פתרונות שונים במינונים נכונים, יכולים להכיל כמה שיותר אנשים. כך למשל אפשר לתכנן מגדלי מגורים בשכונות מסוימות עם הקפדה על התערובת החברתית־כלכלית של הדיירים. שלא יחזור על עצמו ניסיון שנות ה־80, שבו פרויקטים כאלו משכו בעיקר מחוסרי דיור ואוכלוסיות חלשות".