כאן, במגדל בבל: שני סיפורי עלייה לישראל אופטימיים במיוחד

לאחר שהוא מחיש את צעדיו, בנג׳י מגיע ליעדו והתקף העייפות שלו מתחלף עד מהרה בחיוך מרוצה כשהוא פותח את דלת הישיבה כמה דקות לפני שמתחילה תפילת התחינה לבורא.

בימים שלפני ראש השנה, סצינות דומות לזו מתקיימות בערים שונות ברחבי ישראל, אבל לבנג׳י טונגנונג היא משמעותית במיוחד, ולו רק מפני שהוא ומשפחתו יחגגו את ראש השנה הראשון שלהם מאז עלייתם לישראל מהודו.

קהילת בני המנשה

בנג׳י מגיע ממדינת מניפור בצפון־מזרח הודו, על גבול בורמה, והוא חבר בקהילת בני המנשה. בני המנשה הם צאצאי שבט מנשה, אחד מעשרת שבטי ישראל האבודים שהגלתה האימפריה האשורית בשנת 722 לפני הספירה, לקראת סיומו של עידן בית המקדש הראשון.

למרות ניתוקם מהעם היהודי למשך מאות רבות, שמרו בני המנשה בעקשנות על דרכם של אבותיהם. הם שמרו שבת וכשרות, חגגו את החגים, קיימו טקסי פולחן ואפילו התווכחו רבות בינם לבין עצמם, כפי שיהודים עושים מאז ימי קדם.

ב־15 השנים האחרונות עלו כ־3,000 מבני הקהילה לישראל בעזרת שבי ישראל, הארגון שבראשו אני עומד.

"תמיד הרגשתי כל כך ביש מזל שלא נולדתי כאן בישראל", בנג׳י אומר ומוסיף, "כאן, בישיבה, התלמידים מתייחסים אלי כאל אח אמיתי. אומנם שפת האם וצבע העור שלנו שונים, אבל מלבד כל אלה, אנחנו שווים. יש לנו משהו במשותף כיהודים, המוטו שלנו חייב להיות 'כולנו אחד'".

"אלוהים", הוא אומר לי, "הביא אותי הנה לישראל בכוונה תחילה. לעשות עלייה זה דומה לראש השנה, מפני ששניהם מסמלים התחלה חדשה, פרק חדש בחיים שמחכה להיכתב".

אחיו הגדול של טונגנונג, יוסף, בעל תואר שני באנתרופולוגיה סוציולוגית, מנסה לתאר איך זה היה לגדול עם חלום העלייה לארץ רחוקה.

"הו, כמה משפחתי ואני השתוקקנו לציון", הוא אומר לי בלי שמץ ציניות. "המחשבה לעשות עלייה יום אחד נגעה עמוק בלבנו. לעתים קרובות שאלתי את עצמי, האם אזכה לחוות את גן העדן עלי אדמות?"

בנג׳י עם חבריו לישיבה. צילום: יח"צ

בנובמבר האחרון ביקרתי את משפחת טונגנונג בביתם במחוז צ׳וארצ׳נדפור שמבניקור בעת שהם ערכו את ההכנות האחרונות למעבר שלהם. זה היה מאוחר בשישי אחר הצהריים, והסלון הצנוע שלנו היה מלא מזוודות עמוסות פריטים אישיים וזיכרונות רבים.

בנג׳י ויוסף, יחד עם אחיהם הגדול זיו, 31, ואחותם מרים, 27, אחות מוסמכת, עמדו בשקט והסתכלו בזמן שעמליה, אם המשפחה, הדליקה נרות שבת. בעיניים עצומות, דמעות זולגות על פניה בעת שלחשה את התפילה, "אלי היקר, זאת הפעם האחרונה שאדליק נרות שבת כאן בכפר הזה. תודה לך על שבירכת אותי שבשבוע הבא אדליק אותם בארץ ישראל יחד עם משפחתי". כל הילדים קיבלו ברכה נרגשת מדניאל, אביהם, שהפציר באלוהים להגן עליהם במסע הקרוב.

ימים ספורים לאחר מכן, כשהמטוס שלהם נחת בשדה התעופה בן גוריון, הסתכלתי על בנג׳י קופץ משמחה, מחייך ואומר "עשינו זאת! עשינו זאת!"

בני משפחת טונגנונג חיים כיום בצפת, בדירת שלושה חדרים, סלון ומטבח, שבנג׳י מתאר כ"דירה הכי טובה בעולם", אף שהשעות הארוכות שהוא משקיע בלימודים בישיבה במעלות לא משאירות לו זמן רב לשהות בה עם משפחתו.

בני המשפחה סיימו ללמוד באולפן והם עסוקים בהסתגלות לחיים במדינה יהודית, שממשיכים להלהיב אותם.

התרגשות בעיר הקודש

הביקור הראשון בירושלים הותיר אותם נפעמים. "אני לא יכול לתאר את רגשותי כשהגענו לעיר הקודש", יוסף אומר. "זה היה כמו לעמוד בשערי גן עדן. כמה יפה העיר! היא פשוט ממלאת את לבי בשירי אושר".

אחרי ראש השנה הם מקווים לעבוד ולנצל את כישורי החינוך שרכשו עוד בהודו. "אני מקווה ומתפלל שהשם ימשיך להנחות אותנו במשך השנה", בנג׳י אומר. "אני מקווה מאוד שאוכל לתרום למדינת ישראל ולעזור גם לאחי בני המנשה".

החרטה היחידה של המשפחה היא שהבן הבכור, שם (33), נשוי ואב לארבעה ילדים, לא יכול לעבור לישראל. כ־7,000 בני המנשה חיים עדיין בהודו, ממתינים לאישור עלייה ממדינת ישראל.

"כשביקרתי בכותל, טמנתי מכתב לאלוקים, הודיתי לו על כך שהביא אותנו לארץ הקודש שלו אחרי אלפי שנות געגועים, אך כתבתי גם בקשה", אומר בנג׳י, "אמרתי שהאושר שלנו אינו מושלם, הוא לא יכול להיות מלא, עד שאחי הבכור ומשפחתו יוכלו למצוא את דרכם חזרה הביתה".

"בראש השנה", הוא מצהיר, "אמשיך להתפלל למען השם וכל בני המנשה, שבקרוב ישלבו ידיים איתנו כאן, כמשפחה אחת מושלמת, מאוחדת מחדש בציון. אולי השנה החדשה הזאת תביא איתה בשורות נפלאות".

עינויים בדונצק

לפני שנה וחצי רוב העולם לא שמע על דונצק - עיר תעשייתית של מיליון תושבים במחוז דונבס במזרח אוקראינה, שמעולם לא זכתה לפרסום עולמי ולא הייתה מרכז תיירותי.

אך בשנה וחצי האחרונות, התמקדה תשומת הלב העולמית בעיר לאחר שהיא הפכה למרכז של מרד נגד קייב, בתמיכה רוסית - מרד שגבה אלפי קורבנות בנפש והביא לעקירתם של יותר ממיליון בני אדם.

יותר מ־75% מהאוכלוסייה היהודית שחיה בעיר לפני המלחמה ברחה ממנה. רבים מהם התפזרו ברחבי אוקראינה, אך ככל שהסכסוך נמשך זרם הולך וגובר של פליטים מוצא פתרון בישראל.

באוקראינה, פליטים רבים התלוננו על אפליה בדיור ובתעסוקה בשל חשד שתמכו במורדים, קושי מורכב במיוחד לצד המתח הפסיכולוגי שנובע מהמלחמה.

רומן (25) ואשתו סשה הם בין אלה שברחו מדונצק לישראל. סיפורו של רומן יכול היה להיות חסר ייחוד לחלוטין, אלמלא עובדה קטנה אחת: הוא נחטף ועונה בידי בדלנים לפני הגעתו ארצה. רומן הוא פרקליט ממשלתי לשעבר, שעבד במחלקה המשפטית של מפעל. הוא היה פטריוט אוקראיני מסור בעת ההשתלטות של הבדלנים, עובדה שלדעתו גרמה לסבל שעבר מאוחר יותר.

בשלהי חודש מאי 2014 קבוצת בדלנים נכנסה למפעל וחטפה אותו. ״במשך כל חיי בדונצק תמכתי באוקראינה, אבל יש בעיר רבים שלא אוהבים את אוקראינה״, הוא נזכר והוסיף שעמיתיו לעבודה הלשינו עליו לבדלנים. ״נחטפתי בגלל זה״, הוא מציין.

״הם באו אלינו בבוקר, בדלנים עם רובים אוטומטיים ודף נייר שעליו היו כתובים שני שמות: שלי ושל הבוס שלי. אז הם באו עם הדף הזה, נכנסו למשרד שלי, למחלקה שלי״, רומן נזכר. ״פניהם היו מכוסים במסיכות, אז לא ראיתי אותם. הם חטפו אותי ואת הבוס שלי ולקחו את המכונית שלו״. הם הסיעו אותו לעיירה השוכנת במרחק של כ־25 ק״מ ושם האשימו אותו שהוא סוכן של שירותי הביטחון של אוקראינה. ״הם הכו אותי בכל גופי״, הוא אומר, ״במיוחד בכליות, ונעלו אותי במרתף״.

״מובן שאמי בכתה, אבל היו לנו קשרים בדונצק, אז הם התקשרו לראש העיר באזור דונצק ופנו דרך הסגן שלו״. בעזרתו ובעזרת ראש העיר ואחרים הוא שוחרר כעבור כמה שעות, לדבריו. ״אני חושב שהייתי שם 16־18 שעות במרתף חשוך וקטן. זה היה די מפחיד. הם איימו עלי שיהרגו את משפחתי אם לא אומר את האמת״.

לאחר שהוא נשלף מהמרתף הוא נחקר בידי בדלן בדרגה בכירה יותר, שאיים לירות בו אם לא יודה שהוא עובד בשביל קייב. כעבור כמה שעות כאלה הוא שוחרר עם מעט כסף כיס ונזרק לרחוב.

היו צריכים להוכיח את מטרת חתונתם

כשחזר הביתה, הוא מצא את אמו ואשתו בוכיות. באותה תקופה הרכבות לקייב עוד לא בוטלו ובתוך שבוע בני הזוג עשו את דרכם לבירה.

כיוון שסשה אינה יהודייה הם המתינו בקייב שנה לפני עלייתם לישראל כדי להוכיח שהם לא התחתנו רק למטרות העלייה.

לפני חודשיים הגיעו בני הזוג לישראל והתיישבו בקיבוץ הצפוני עין השופט. ״זה שינוי גדול בשבילה. אני רואה שזה מוזר לה״, הוא אומר על אשתו, ומוסיף שהיא מחבבת את ישראל, אך זקוקה לזמן כדי להתאקלם בה.

גם עבור רומן המעבר קשה מפני שבאוקראינה הוא היה עורך דין ואילו בישראל, כיוון שהעברית שלו אינה טובה דיה, לא יוכל לעסוק במקצועו.

״אנחנו צריכים להתחיל מאפס. זה קשה״, הוא אומר, ״אנחנו רוצים ללמוד מקצועות חדשים. אני חושב על התמחות במחשבים, אשתי רוצה לעשות קעקועים. אני לא מצטער על ההגעה לכאן כי אני מכיר ואוהב את המדינה הזאת. אולי זה קשה בהתחלה, כן, זה נכון, ישראל היא מדינה קשה במובן הזה. באמת באנו הנה בגלל המלחמה, כיוון שאין לנו שום דרך אחרת. בחרנו בישראל כי יש לי משפחה פה״, הוא סיכם.

הרב אקשטיין: "נרגשים להיות פעילים במפעל הצלת יהודי אוקראינה"

הקרן לידידות, בראשות הרב יחיאל אקשטיין, מסייעת לאוכלוסיות במצוקה בארץ ובקהילות יהודיות בעולם. כחלק מהדנ״א של הקרן לסייע ליהודים בעולם באשר הם, החליטו אנשיה לסייע במאמצי העלייה של יהודים מאזורי המלחמה באוקראינה. מאז דצמבר 2014 ועד היום הביאה הקרן לידידות עשר טיסות עלייה ובהן סך של כ־1,200 עולים.

פעילות העלייה באוקראינה מתמקדת באיתור מתענייני עלייה מאזורי הקרבות, פליטים שאיבדו את ביתם ואת קרובי משפחתם וכמובן קהילות שנקלעו למצוקה. בטיסה לישראל כל עולה מקבל מענק מיוחד מהקרן לידידות בסך 1,000$ למבוגר ו־ 500$ לכל ילד, מענק שנועד להקל על חייהן של המשפחות בימיהן הראשונים בישראל. בנוסף לכך הקימה הקרן קופות סיוע מיוחדות לחירום עבור העולים העוזרות במגוון נושאים -מטיפולי שיניים ועד ציוד חסר בבית - הכל מסופק על פי דרישה או בקשה של עולים שנקלעו לבעיה.

נשיא הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין: ״לאחר שנים שבהן עסקה הקרן לידידות בהבאת עולים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה, אנו נרגשים להיות פעילים מרכזיים במפעל הצלת יהודי אוקראינה, החווים כבר יותר משנה מצב חירום מתמשך. הקרן לידידות מאחלת שנה טובה לעולים ומבטיחה לעמוד לצדם עד לקליטתם המלאה בישראל״.