אחרי מות

אם היה למאירק'ה איבר שהיה גדול מהחיים, זה היה הלב. התערובת הנפלאה הזו של התרסה קצת ילדותית, לב ענק, יכולת ניתוח חדה כתער, ותמיד עם קורט או שניים של הומור חורך, עשו אותו לאיש שלעולם לא היה יכול להיות רמטכ"ל או ראש הממשלה, או מנהיג פוליטי (גם לא של השמאל). אבל זה מה שעשה אותו יופי של בן אדם, שכיף להיות איתו. כיף לשמוע את האופן שבו ראה את המתחולל סביבו. אדם שידע שכולנו שווים, אבל יש מנוולים גדולים יותר. 

הוא היה טיפוס רגשן גם במדים. רזי ברקאי, שאחיו נהרג כשמאירק'ה היה מפקד בה"ד 1, מספר תמיד איך הוריו נעטפו בחיבוק של המפקד שהיה האיש הרחוק ביותר מתשלום מס השפתיים נוסח תנחומינו למשפחות השכולות. מה שהוביל לפי ברקאי לידידות מופלאה בהמשך. 

מאירק'ה היה הדוגמה המובהקת של ספרא וסייפא, וכל דבר בזמנו ובכלי הנשק המתאים. פעם רובה, פעם נאום, פעם תרגיל פרלמנטרי, פעם מחקר אקדמי ולא פעם בדיחה טובה. כנער התגייס לפלמ"ח וצלח את הקרבות הנוראים של מלחמת השחרור. פה ושם, כששמעתי ממנו "חוויות" על הקרבות שבהם הגורל האישי והלאומי נע בפראות מצד לצד, זה היה מסובך וטרגי. אבל תמיד זה הסתיים בקיבינימט, קודם כל אנחנו רוצים לחיות כבני אדם וכעם במדינה שלנו, ובמלחמה כמו במלחמה. אחר כך ניישר את ההדורים עם הפלסטינים ונכיר באירועים הקשים של מלחמת השחרור, בלי להרוס את המדינה עם זכות השיבה. 

התפקיד החשוב ביותר שמילא בצה"ל, לדבריו, היה הפיקוד על בה"ד 1, בית הספר לקצינים. העדות המוסמכת ביותר על האופן שבו מאירק'ה פיקד ותפקד הוא של אבנר שלו, שהיה מדריך תחת פיקודו ובהמשך גם קצין חינוך ראשי. "בהיותו מפקד בית הספר לקצינים", סיפר שלו, "מאירק'ה פעיל דרש ועודד חיילים שהוכשרו לקצונה בבית הספר להיות דעתנים, בעלי חשיבה עצמאית, יוזמים, בעלי ראש גדול ולא בהכרח תמיד צייתנים שפועלים באופן אוטומטי. לא כולם הסכימו לשיטת הכשרת קצינים זו". 

שלו מספר על ויכוח שהיה לפעיל עם האלוף ישראל טל (טליק), מפקד השריון לשעבר, שהתנגד לשיטה. "טליק טען שבצבא טכנולוגי כמו צה"ל צריכים להיות סטנדרטים גבוהים של תרגול משמעת וצייתנות כמעט עיוורת. הוא אמר שאי אפשר לעשות נאום מוטיבציה לטנק ללא דלק, כי הטנק פשוט לא ייסע", אומר שלו. "הגיעו הדברים לידי כך שהנושא הובא בפני הרמטכ"ל, בצירוף תלונות וביקורת על חוסר משמעת בבית הספר לקצינים. לבה"ד 1 נשלחו אנשים לבדוק את הנושא מקרוב ולבסוף הכריע הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין, לטובת פעיל”. 

תמך בפעיל. יצחק רבין ז"ל. צילום: פלאש 90

כשצף סעיף פקודה בלתי חוקית בעליל, זו שדגל שחור מתנוסס מעליה, היה פעיל בין אלו שהסתובבו בין בסיסי צה"ל והסבירו את פשרה. באחד הבסיסים שאל אותו חייל איך בעצם יודעים שמדובר בפקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנוסס מעליה. כל אחד מכם יודע מהי פקודה בלתי חוקית, ענה לו פעיל וסיפר לנוכחים במקום שזה בדיוק מה ששאל אותו נהגו בדרך לאולם. תיכף תבין מה פירוש הפקודה, אמר פעיל לנהג. כעבור כמה זמן, כשעברו ליד קבוצת חיילים, שאג פעיל לנהג 'דרוס אותם!' הנהג המבועת עצר בצד. 'השתגעת?' שאל את פעיל. 'כן', אמר לו פעיל, 'וזאת הייתה פקודה בלתי חוקית בעליל'.

כל ישראל חברים  

ההבדל בין פעיל כמחנך צוערים לבין מרבית מפקדי הבה"ד כיום, הוא ההבדל בין מדינת ישראל של שנות ה־50 וה־60, שנאבקה על כור היתוך ועליונות המדינה על הדת, לבין ישראל של היום. באותם ימים היו במדינה של פעיל לא מעט עיוותים, אבל הדרך לתקן אותם הייתה בדרכו שלו וממש לא בדרך ממשיכיו, הן מהשמאל כביכול עד הימין שיכול. 

ב־1971, אחרי קריירה עשירה בפיקוד קרבי ותפקידי מטה וחינוך, פרש מצה"ל. היה ברור שהאיש, שהיו בו משהו היפראקטיבי ומשנת חיים אינטואיטיבית אך סדורה, יצטרף למשחק הציבורי. גם כשניהל קריירה אקדמית פעילה כהיסטוריון, עיקר מעשיו היו, כתמיד, להציל את מדינת ישראל. עד ששת הימים מידי הערבים, ומאז - מידי עצמה. לא הערבים היו המטרה הפוליטית, אלא הימין שמוליד את הימין הקיצוני.

הימין הקיצוני כהגדרתו - מאצ"ל ולח"י ועד הליכוד של היום - היה מבחינתו של פעיל המכשול הגדול להקמת חברה ישראלית מאוחדת שתוכל לפתור את הבעיה הפלסטינית ולהשתלב בעולם הנאור. מאחר והיה טיפוס מאיר פנים, לא רק פעיל נגד הימין, ראיתי כיצד היה מנהל את מאבקיו, הן בכנסת והן על הבמות הציבוריות, במין סחבקיות שמעבר לקטטה הפוליטית.

אחד מאותם סיפורים היה על המבצע שתכנן כאשר היה מפקד היחידה לתפקידים מיוחדים של הש"י בירושלים. הג'וב שלו היה לחטוף את מנחם בגין, אז מפקד האצ"ל, כחלק מפעולות הסזון. לאחר הכנות ותצפיות ומודיעין כאילו מבוסס, הגיעו פעיל ואנשיו לדירת המסתור שבגין היה אמור להיות בה. פרצו, והאיש איננו. כעבור שנים, שניהם חברי כנסת, פעיל סיפר לבגין בסגנונו הצחקני על הפעולה שנכשלה. בגין התעניין לדעת היכן היה מקום מסתורו כביכול וכאשר פעיל סיפר לו, הגיב בגין בביטול, "בכלל לא הייתי שם". "בדיוק", ענה פעיל, "אם היית שם הייתי עוצר אותך ומעביר לכלא של ההגנה". הפגישה הסתיימה ברוח טובה ובצחוק.

יעד לחטיפה. מנחם בגין ז"ל. צילום: שמואל רחמני

צחוק הגורל הוא שעשה את בגין ראש ממשלה ואת פעיל חבר כנסת זוטר ובעצם זניח. כל ישראל חברים היה אצל פעיל פרקטיקה יומיומית, בלי ששכח לרגע שהימין הוא לא רק אויב פוליטי, אלא אויב מסוכן מבחינתו. את מאבקיו בימין החל עוד במלחמת השחרור, כאשר ראה בפורשים (כך כינה היישוב את המחתרות שפרשו מהמאבק השקול בהנהגת בן־גוריון) אבן נגף בדרך לעצמאות ונטל מוסרי על המאבק לשחרור הארץ. "תוספת בלתי הכרחית ולא רצויה", כינה את מחתרות הימין ולא היסס להצטרף לכוחות שפעלו נגדם במהלך הסזון. 

מפא"י אנד קומפאני 

בירושלים שלפני פרוץ המלחמה היה פעיל מפקד חוליית מודיעין שניסתה למנוע פעולות כמו הטבח בדיר יאסין. הוא עצמו הגיע למקום אחרי הטבח, וסיפר כי ספר כ־250 הרוגים - גברים, נשים וטף, חלקם אזוקים. המראות הללו עיצבו למעשה את המשנה הפוליטית שלו בהמשך דרכו. לא מדובר רק במשנה צבאית, ביטחונית או מדינית, האיש היה סוציאליסט אמיתי. 

פה ושם שמעתי ממנו הבחנות על ההבדל בין הסוציאליזם הסקנדינבי לזה של מפא"י, אבל מה שנשמע בין השיטין הוא התביעה הבלתי מתפשרת לצדק סוציאלי ומלחמת חורמה במה שהיו אז תופעות השחיתות של "מפא"י אנד קומפאני", כמו שנהג לומר. כבר ב־73', מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, הקים ארגון שהתקרא "תנועת תכלת אדום". התכלת היא מדינת ישראל כפי שראה אותה, והאדום הוא סמל למאבק העובדים (שבאותם ימים נקרא מאבק הפועלים) לשכר הוגן. 

מעבר לפן החברתי, מרבית האנרגיה של האיש הופנתה למאבק המדיני והביטחוני, שהפך חלק ממיתוס הביטחון שקנה אחיזה בציבור הישראלי כמרכיב עליון בהכרעות פוליטיות. פעיל היה גנרל (שהיה חף מכל גינון גנרלי) שדיבר אחרת. כבר ב־73' קרא לסגת מכל השטחים. צריך לזכור שבאותם ימים גוש אמונים עדיין לא היה בסביבה, השטחים היו הקושאן של מפא"י, אחדות העבודה ומפ"ם (סיעת המערך של אז). פעיל, שהיה בשר מבשרם, פשוט התנתק מהם והצטרף למפלגה הקומוניסטית, שהפכה בהמשך למפלגת "מוקד", שזכתה בבחירות במנדט אחד והכניסה את פעיל לכנסת השמינית. 

אחרי פיצולים והתחברויות נוסח השמאל הוא חזר ונבחר במפלגת של"י לכנסת התשיעית. בכנסת הוא שחה כדג במים. אף אחד לא קרא לו בוגד, אבל אף אחד לא לקח אותו ברצינות גדולה מדי. הוא היה הילד הסורר, הוא היה שמאלן מחמד שמנסה לצעוק "המלך הוא עירום", אבל עדיין אחד משלנו. באותם ימים עשו כבוד לאנשים שהביאו את המדינה על מגש הכסף שהיה מכוסה בדם ונתנו כבוד למי שחי באמונתו. לכבוד הזה זכה מאירק'ה מכל חבריו ומכריו, עד היום שבו הוחשך מוחו.