"אנחנו לא מדינה מושחתת": מבקר המדינה לשעבר בראיון מיוחד

"כל ההתנהלות סביב מתווה הגז לא הייתה ראויה, והציבור איננו מבין מדוע מתעכבים בטיפול במשאבים כל כך חשובים למדינת ישראל", קובע לינדנשטראוס בראיון מיוחד למוסף, "הרי הפרסומים שלפיהם המצרים מצטרפים למרוץ בנושא הזה היו אמורים לגרום להחיש כאן את קבלת ההחלטה, וזה לא קורה".
 

בגיל 78 הוא מרצה בשתי אוניברסיטאות ומקפיד לא להתערב בעבודת יורשו בתפקיד מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא. לינדנשטראוס זהיר בהתנסחויותיו. אף מילה על דרך הפעולה הפתלתלה למשל של שר הכלכלה אריה דרעי, "מה גם שהתהליך עוד לא הסתיים", הוא מסביר. מה שכן, מינויו כשר של האסיר לשעבר מקומם את המבקר לשעבר.

  "התנהלות לא ראויה". קידוח "תמר". צילום: יח"צ 

"ריצוי העונש של אדם, שהיה שר ונשפט למאסר בפועל, עדיין לא אמור להקנות לו את הכרטיס לשמש כשר בממשלת ישראל", הוא אומר, "העמדה שלי היא שגם אם הוא שילם את חובו לחברה, אדם כזה אמור לדעת, שאם הוא חטא חטא רציני וכבד, מה שהביא אותו לריצוי תקופת מאסר של כמה שנים, הוא לא יחזור וייצג את הציבור בכנסת או בממשלה. הרי מצפים מהאנשים, המנהיגים את המדינה, שיהיו משכמם ומעלה - שמנה וסולתה של המדינה".
 

"בנושא הזה לא נאמרה המילה האחרונה ואמורים להגיש בג"ץ נגד מינויו כשר. לקראת מינויים אחרים לתפקידים ממלכתיים, יש להרחיב את ועדת טירקל, הדנה בהם ולחזק את כוחה על ידי העמדת תקציב הולם. אין תחליף לוועדה הזאת. אלה הדורשים חקירה פומבית של מועמדים, כפי שנהוג בארצות הברית, צריכים להבין שזה לא מתאים לאופי שלנו".
 

"כאן אני לא ממליץ להיחפז להסקת מסקנות. יש חשד של שוחד בגיאורגיה, לא לגבי הירש עצמו כמו נגד חברה שהוא מעורב בה. מה שנראה עד כה זה שהשר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, לא שמע מספיק על האיש טרם החליט על מינויו. כמו כן הושמעה ביקורת על כך שמדובר באדם חסר השכלה משטרתית כדי לנווט צוות של למעלה מ–30 אלף איש. זאת, מבלי שיש לו הכישורים הנחוצים לכך".
 

בכהונתו כמבקר המדינה נודע לינדנשטראוס בדוחותיו היסודיים, הנשכניים והמסעירים, שלא אחת הוגשו בכרכים עבי כרס, ומסקנותיהם לא תמיד מומשו. אני מסב את תשומת לבו לדוח החמור שהגיש ב–2011, שנה טרם סיום כהונתו, על מצוקת האשפוז הקשה בבתי החולים. ומה יצא? - היום, כעבור ארבע שנים, ניתן לצפות בכתבת טלוויזיה, הדנה ביולדות שהיו מוטלות במסדרונות בית חולים.
 

"אני רואה בחומרה תופעות של אי יישום מסקנות המבקר כמו בדוגמה שנתת", אומר לינדנשטראוס, "למרות שיש המצדדים בהגשת דוחות המבקר לאחר מעשה ומתוך פרספקטיבה, פעלתי בהיותי המבקר להגשת דוחות בזמן אמת, מה שמאפשר לתקן ליקויים בזמן, לפני שדברים נשכחים ונגרם נזק".

כשלינדנשטראוס נשאל מה מכל מה שחקר ובדק מפריע לו במיוחד, הוא חורג מהמסגרת וטוען: "הכי מטריד אותי נושא העוני בישראל ומקוממים אותי פערי השכר הבלתי מתקבלים על הדעת. מי שחווה עוני כמוני, מסוגל להזדעזע מכך".
 

כאן לינדנשטראוס מוליך אותנו במשעולי חייו. לעוני שחווה בתל אביב של שנות ה–30 קדם פרולוג. הוא נולד ב–37' בברלין במשפחה קטנה הלומת טרגדיה. כשאביו, עורך הדין, אהרן–ולטר לינדנשטראוס, שהיה נציג הסוכנות היהודית בגרמניה, יצא במסגרת תפקידו לירושלים עם רעייתו, הם השאירו את ילדם בן ה־4 אצל מטפלת יהודייה, וכששבו לברלין, התברר להם להוותם שעוללם נפטר מסיבוך של שעלת. 
 

מיכה גדל כבן יחיד. כשהיה כבן שנה, הובהל אביו עם ראשי יהודי גרמניה ל"ארמון רוטשילד" בווינה, להתייצב בפני אייכמן, כדי לדון על הגירת יהודים לארץ ישראל. הצורר איים על חיי לינדנשטראוס האב והחל להתעלל בו ובחבריו למשלחת. בדרכם חזרה לברלין, ניסו קלגסי הגסטפו להשליך אותו החוצה דרך חלון הקרון ברכבת. עיתונאית אמריקאית, שהייתה עדה לתקרית ואיימה לפרסם אותה בעיתונה, הצילה את חייו. כעבור שנים העיד על כך במשפט אייכמן.

לימים, הוזמן בנו בתקופת מלחמת המפרץ להתארח בוועידה של שופטי אוסטריה ב"ארמון רוטשילד", בווינה. כשסיפר שם על שאירע לאביו באותו מקום כיובל שנים קודם לכן, התקבל בתשואות רועמות.
 

ב–39', ברגע האחרון, עלה לינדנשטראוס עם הוריו לתל אביב והם התמקמו בדירת חדר ברחוב שכונה "בן–יהודה שטראסה". "אבי היה מחוסר עבודה ומי שפרנסה אותנו הייתה אמי, מרגרטה", הוא משחזר, "היא, לבורנטית במקצועה, לא ידעה עברית. יקית, מה לעשות. ארבע שנים היא פרנסה אותנו במכירת סדקית בטיילת מול האופרה הישנה. מכיוון שלא היה כסף לגן ילדים, הייתי יוצא איתה ל'עבודה'".
 

לדבריו, רק כשעברו לחיפה, יצאו ממעגל העוני. אביו מצא עבודה בבנק, ובהמשך גם ניהל אותו, היה פעיל ציבור מטעם הציונים הכלליים ואפילו ניסה להתמודד על ראשות העיר חיפה מול אבא חושי המיתולוגי. ולינדנשטראוס הילד? - כבן למשפחה של משפטנים, התעניין במשפט משחר נעוריו. 
 

"כשלמדתי בגימנסיה 'ביאליק', לא כל כך אהבתי את הלימודים", הוא מתוודה, "אז נהגתי 'להתפרפר' מהשיעורים ולחצות את הכביש לאולם בית המשפט הסמוך, שם הייתי יושב שעות ועוקב בעניין רב אחר הדיונים. יום אחד שאלה אותי השופטת וינוגרדוב - 'ילד, מה אתה עושה פה?'. מה יכולתי לענות לה? אמרתי שאני בא לשמוע משפטים. כששאלה אותי מה שמי, התברר שהכירה את אבי. היא הבטיחה לא לגלות לו בתנאי שלא אחזור אל האולם שלה. אז עברתי לדיוני השופטים האחרים...".
 

הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית ולמחייתו שימש כדובר מועצת הפועלים. ככל שקשה להאמין בכך כעת, לינדנשטראוס, החובב כדורגל עד היום וקורא בעניין רב את מדורי הספורט, שיחק כשוער בקבוצה בליגה למקומות עבודה בירושלים. 
 

יום אחד הסתער עליו שחקן קבוצה יריבה ופצע אותו. אז זימן אותו אביו לשיחה "צפופה", שבה דרש ממנו לבחור בין כדורגל, מה שהוא לא התנגד לו, לבין המשך לימודי המשפטים. כבן ממושמע לא אכזב את אביו.
 

בהיותו סטודנט, התגלה כישרון הכתיבה שלו, כשאף זכה בפרס בתחרות סיפורים. לפני 45 שנה ראיינתי סופר צעיר, שאז שימש כתובע צבאי וכיועץ המשפטי של נפת שומרון, כשהוציא את "משפט שבלב", ספר ובו 21 סיפורים קצרים מהווי בית המשפט, שפורסמו קודם לכן ב"מעריב". זה היה מיכה לינדנשטראוס. "זה הסגנון שלי", העיד על המשפטים הקצרצרים שמהם נבנו סיפוריו.
 

"הוא לא נעלם, אלא הועלם. כשהתחלתי בשיפוט, ב–72', הבנתי שזה וכתיבה ספרותית לא הולכים יחד. מעבר לדוחות המבקר, שבהם כתבתי בסגנון אחר לגמרי, השתעשעתי תמיד ברעיון שמתישהו אחזור לכתיבה. כעת, כשאני כבר לא בתפקיד רשמי, זה מבצבץ. תוך כדי הצעידות שלי בבקרים נרקמות לי בראש תשתיות לסיפורים חדשים".
 

"כמובן, ב'הרמס בייבי' שלי. לא במחשב. לא בעיפרון. כתיבה במכונת כתיבה נותנת זמן לחשוב ולתקן".
 

בתפקידיו מעבר לקו הירוק נחשף פן נוסף של לינדנשטראוס, שפעל לדו–קיום. אני אוחז גזיר כתבה מגיליון "מעריב" דאז, שכותרתו אומרת דרשני: "נשות שכם הבטיחו - 'נמליץ עליך כשגריר ישראלי ראשון בערב'".
 

לינדנשטראוס: "כתובע צבאי בשטחים לא עשיתי הנחות, אבל ידעתי לרקום יחסי אמון עם הערבים, למרות שהבאתי לגזירת לא מעט מאסרי עולם. זה הגיע לכך שהאסירות הביטחוניות שהיו כלואות בכלא נוה תרצה - שמהן אני זוכר את פאטמה ברנאווי, המחבלת שהניחה פצצה בקולנוע 'ציון' בירושלים - העדיפו אותי כמי שיבקר אותן על פני עורכי הדין שלהן. ישבתי איתן שעות והן סיפרו לי את הדברים האישיים ביותר".
 

"עם השנים לא הושגו ההבנות הרצויות וכנראה לא תמיד ידענו את מי לשלוח כדי לעשות איתם שלום. יש לי הרגשה שבמשך השנים פספסנו לא מעט הזדמנויות לשלום. מה שהתחיל בדרך הנכונה עם מדיניות הגשרים הפתוחים שהנהיג שר הביטחון דאז, משה דיין, לא הייתה לו המשכיות". 
 

"לא הייתי משתמש במילה 'טעינו', אלא הייתי אומר שהיה עלינו לעשות יותר למען השלום והדברים לא נעשו בצורה מספקת. אני מקווה שיוסקו המסקנות המתבקשות מתוך הכרה בכך שיש פה מיעוט ערבי גדול. צריך למצוא את הדרך איך לחיות יחד עם המיעוט הזה. רק כך אפשר להתקדם קדימה.

"באשר לטענות ערביי ישראל לגבי קיפוח, יש להתייחס אליהן ברצינות ולמנוע את הקיפוח. כל עוד ישנן טענות כאלה, הן מפריעות למשא ומתן אפשרי עם הפלסטינים, כשרוב הציבור שלנו כמה לשלום". 
 

לפני שנקרא לדגל כדי לשמש כמבקר המדינה, כיהן לינדנשטראוס כשופט תעבורה, כשופט שלום, כשופט מחוזי וכנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. הוא מוטרד מהעומס האינסופי בבתי המשפט. "חייבת להתבצע התייעלות במערכת", קובע לינדנשטראוס, "היכן כתוב שפסק דין אמור להתארך כדי 150 עמוד ויותר? יש שופטים שכותבים פסקי דין מצוינים, אבל לא יודעים את סוד הקיצור. פסק דין של שופט צריך להיות תמציתי, קצר ככל האפשר ועם החלטה ברורה בסופו".
 

כשלינדנשטראוס נבחר ב–2005 למבקר המדינה, הוא היה בחזקת נעלם לרבים, ש"אולי ציפו שאיזה פודל הגיע לתפקיד". הפודל, כביכול, התגלה עד מהרה כרוטוויילר כשהניף את דגל המלחמה ללא פשרות בשחיתות. לא כולם קיבלו את דבריו כמובנים מאליהם. גם אנשים מה"מחנה" שלו.
 

אני מעלה בפני לינדנשטראוס את התייחסותה של מבקרת המדינה הקפדנית של שנות ה–90, השופטת בדימוס מרים בן–פורת, כלפיו בראיון שערכתי עמה ב–2008: "יש לנו דעות שונות לגבי התפקיד, מה שלא אומר שהוא טועה. לא הבנתי את לינדנשטראוס כשהבטיח להקים יחידה למלחמה בשחיתות או איך שהוא קרא לזה. אני, לעומת זאת, לא הרמתי מראש את דגל המלחמה בשחיתות. באתי לתפקידי כמבקרת וכמפקחת על גופים שלטוניים ועל גופים מבוקרים אחרים מתוך הנחה שאני לא בולשת ולא משטרה ותפקידי הוא לבקר, גם כשלא פעם לא חסכתי שבטי מהמבוקרים".
 

לינדנשטראוס שומע את הדברים ומחייך. "כשבן–פורת הייתה נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, כיהנתי כנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה", הוא מגיב, "מאוד הוקרתי אותה ולדעתי היא הייתה משכמה ומעלה. אבל הגישות שלנו שונות. אני סבור שלא די למבקר בהגשת דוחות, אלא עליו לנהל מלחמה אקטיבית בשחיתות, וזאת עשינו כשניצב בדימוס יעקב בורובסקי שימש כיד ימיני בנושא הזה. האקטיביזם שלנו עורר חוסר שקט. דיברו על ההוא מחיפה שבא לחולל מהפכות. אבל לא חיפשתי מהפכות אלא להיאבק בשחיתות".
 

"אנחנו לא מדינה מושחתת. הבה לא נעשה הכללות. אבל עדיין יש אצלנו תופעות של שחיתות, שחובה לעקור אותן ביד ברזל. לא הסתפקנו בהצהרות. הודות לפעילות משרד מבקר המדינה הורשעו ראש ממשלה, שר אוצר, ראשי ערים ואישי ציבור אחרים".
 

"כמובן, עם אולמרט. הוא, שבהתחלה רוב הציבור היה איתו, לא בחל להשתמש באמצעים הכי נבזיים נגדי".
 

"כשאולמרט דיבר על עבודת המבקר בפני חברי ועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה, אמר עלי, לאחר כל ההצלחות האדירות שלי, אפילו בקנה מידה בינלאומי, קבל עם ועדה - 'אתה עשית קרקס מעבודת המבקר!'. כך ראש ממשלה מדבר למבקר שהיה לשופט?! וזאת דוגמה מתונה מתוך התבטאויות נוספות שלו נגדי. מראש ממשלה מצפים שייתן כתף נאמנה וכבוד למי שממלא את תפקיד המבקר. שיבין שאין דמוקרטיה בלי ביקורת".
 

״אכן, חשתי פגוע, כשבני משפחתי היו שותפים לי בתחושה זו. ולמה לומר את הדברים? - אדם מחולל מהפכה במסגרת תפקידו, שבו הוא משקיע את כל זמנו ומרצו, תוך כדי העדפתו על פני הצעות מפתות לעבור לפוליטיקה. אז הושמעו התבטאויות חמורות שיצרו אווירה קשה סביב המבקר והיו אף איומים טלפוניים מתובלים בדברי נאצה״.

״לא, אף פעם לא״.
 

״ללא ספק דוח אסון השריפה בכרמל. לא להאמין מה שהלך שם. התגלה שיכלו לצמצם את ממדי האסון אם היו משתמשים באבקה מסוימת, שאותה מייבאים מחו״ל. כששאלנו היכן הייתה בעת הצורך, נענינו שהיא אזלה. אז מדוע לא קנו אבקה חדשה? - הוספנו ושאלנו. כי המחיר לא נראה לנו, נענינו. כך הם שיחקו בחיי אדם! ושני השרים שנמצאו אשמים, שר הפנים אלי ישי ושר האוצר יובל שטייניץ, המשיכו למלא את תפקידם בגיבוי ראש הממשלה, בנימין נתניהו״.

״כאן הייתה לא רק פגיעה באינטרס הציבורי, אלא שעל ראש הממשלה ועל בכירים אחרים לשמש דוגמה לכל הציבור״.

״לרגע לא התנגדנו, אני ואנשי, ל׳כיפת ברזל׳, אבל דרשנו שהנושאים שבהם עוסקת ה׳כיפה׳ והכספים המוזרמים להם יידונו בצורה מקובלת, כמקובל במוסדות ממשלתיים אחרים. זאת, בפרט שכאן היה מדובר במיליונים רבים״.

״עוד בשנות ה-60, כשהייתי פעיל בהתאחדות הסטודנטים. היו לי הזדמנויות. לקראת הבחירות הקודמות הציעה לי ציפי לבני את המקום השני ברשימת התנועה״.

״כשהיה עלי לתת לה תשובה, כינסתי את משפחתי כדי לקבל החלטה. פה אחד הם החליטו נגד כניסתי לפוליטיקה ואני קיבלתי את דין התנועה״.

לינדנשטראוס נשוי לסימה, אב לשלוש בנות וסב ל־11 נכדים. ״ממש נבחרת כדורגל״, מתפעל שוער העבר. בתו הבכורה, דליה, היא עובדת בכירה בטכניון. האמצעית, אילונה, ממשיכה את המסורת המשפחתית ומשמשת כשופטת שלום בטבריה. והצעירה, שרון, היא חוזרת בתשובה, המתגוררת במירון.

״לא היה לי קל לקבל את התהליך שהיא עברה״, הוא מספר, ״ידעתי שזה יחייב אותי לשנות את אורחות חיי ולו במידת מה. אני חסיד הדמוקרטיה הישראלית ולא של ׳עשה לך רב׳. לבסוף, קיבלתי את התהליך בלי שום ויכוח. כשהנכדים במירון שואלים מדוע סבא בלי כיפה, אני יודע מה לענות להם...״. ♦