אבא של ערן זהבי בראיון בלעדי: "ערן פגע בי. הפעם זה צריך להיעצר"

זו לא הייתה שיחה קלה עם אילן, אביו של ערן זהבי, כוכבה של מכבי ת"א והסופרסטאר הבלתי מעורער של הכדורגל הישראלי. לכאורה מדובר בסיפור הצלחה מהאגדות. שחקן־על שבמו רגליו הביא את קבוצתו לתואר האליפות ולליגת האלופות האירופית, חייו מסודרים בחוזה שמן, ולא מזמן נולדו לו ולאשתו שי תאומות. אלא שבתמונה הוורודה הזאת של חייו האישיים יש נקודת תורפה רצינית.
 

ערן ואביו לא נמצאים בקשר כבר שנים. השחקן מדגיש בראיונות את הנתק המעיק מהאב שחי היום בפריז. לראיון האחרון של הכוכב הייתה תגובה מצרפת. אילן העלה פוסט בפייסבוק, שבו כתב: "כשהבן שלכם לא מפסיק לרכל עליכם בעיתונים ומספר לכל המדינה שאבא שלו עזב אותו בגיל צעיר ונטש אותו, זה כבר לא מצחיק. אז, ערן זהבי, אתה אולי שחקן טוב, אבל למה לא לספר שאבא שלך היה איתך לאורך כל הדרך מגיל 9. ולמה לא לספר שלא מזמן קיבלת דרכון צרפתי, כי אבא שלך בא בשביל שתוכל לשחק באירופה. אז ילד, כי אתה הילד שלי, אם תרצה או לא, גם אם ביקשתי שתעזור לי ולא רצית, אין שום בעיה. רק תפסיק לומר עלי דברים שלא היו. תודה לך ותמשיך בדרכך".
 

לאילן לא היה קל לדבר כשהתקשרתי אליו, אבל הדברים בסוף נשפכו ממנו והתפתחו לשיחה ארוכה. “אני עובד בהסעות של ישראלים שמגיעים לפריז, גם מורה דרך וגם נהג", הוא פתח. “כששואלים אותי, אני מאוד גאה לענות שאני אבא של ערן זהבי. כל ישראלי שיוצא משדה התעופה, אז החבר'ה לא מפסיקים ללחוש ‘אתה אוהד מכבי? זה אבא של זהבי'. רק לפני שישה חודשים לקחתי שתי סבתות, אחת בת 82 ואחת בת 76, שתי חברות.

"הוא פגע בי, זה צריך להיעצר". ערן זהבי בנבחרת ישראל. צילום: אודי ציטיאט

כשאחד הנהגים אמר להן שאני אבא של ערן, הן קפצו עלי, כי הכיף שלהן זה לראות ביחד משחקים של מכבי. התקשרתי אליו מהרכב ואמרתי ‘אתה יודע מי יושבות אצלי באוטו? שתי האוהדות הכי ותיקות ושרופות בכדורגל הישראלי'. הוא מת מצחוק, אבל זהו. זה טוב למתי שזה טוב".
 

“אפשר להגיד פעם אחת את מה שחושבים עלי ולחשוב שהעיתון לא יגיע לפריז, אבל כשאתה מתחיל לקבל עיתונים הביתה, אתה נראה כמו אבא מטומטם כשנכנס לקוח ואתה מספר כמה אתה גאה בבן שלך והוא עונה ‘אבל הבן שלך לא סובל אותך'. אמרתי את זה גם לשי, אשתו של ערן, שהדברים האלה לא היו צריכים להגיע לעיתונות. איך זה שוב יצא לערן מהפה? אבל אם החלטת שאתה מוציא דברים כאלה, אז עמוד מולם.

אם אתה רוצה לעמוד איתי, ראש בראש, אין לי בעיה. על כל יום וטענה אתן תשובה. אפילו בחתונה של אבי, הבן הגדול שלי, באו שחקנים ואמרו ‘זה לא יכול להיות שערן בא וזורק דברים כאלה כשאימנת אותנו ביחד איתו'. ילדים שאני מכיר מגיל 10. להגיד שברחתי מהבית? אני היום בפינה שלי, מנסה לחיות את חיי, באמת לא צריך את כל הדברים האלה, בטח לא ממרחק של אלפי קילומטרים".
 

חיים מטורפים עברו על אילן זהבי, שהיום הוא בסך הכל בן 55. הוא נולד בצרפת, בגיל 17 וחצי עשה עלייה כדי להתגייס לצבא. שירת בצנחנים כחייל קרבי, הכיר את אתי, אשתו לעתיד, ונולדו להם שני ילדים, אבי וערן. אלא שהנישואים עלו על שרטון כשערן עוד היה זאטוט. 
 

“אחרי שהתגרשתי ערן עבר ניתוח", אילן מספר. “כשהוא בא להשתחרר הביתה, הוא ביקש ממני לחזור לשם מבית החולים. חזרתי לחיות איתם עוד 14 שנה, אז הוא אומר שלא הייתי איתו?".
 

“מגיל 9. כל אימון, כל משחק. בימי שבת היינו קמים בחמש וחצי בבוקר. הייתי מאמן שלו במשך שמונה חודשים, בהפועל בת ים, כשזרקו אותו ואת אחיו מהפועל ת"א. ערן? אף פעם לא חשבתי אחרת, ידעתי שיגיע רחוק, אבל לא הכרתם את אחיו. כמו שערן היה מבקיע, אבי היה הבלם שחלמו עליו. אם ערן היה מכניס גול, הוא היה מציל אחד".
 

“בגיל 17 החליט שהוא לא רוצה לרוץ יותר. תאר לך מה זה עושה לאבא שמתרוצץ איתו ופתאום הוא בא וזורק כזו פצצה. אמרתי ‘זו החלטה שלך וזה מה שאתה רוצה בחיים'. בלעתי את הרוק".
 

“ביחד עם רובי ריבלין, שהיה אז ח"כ, העברנו חוק בכנסת ששחקני כדורגל עד גיל 17 יוכלו להשתחרר ללא תמורה מהמועדון שלהם. זה קרה אחרי שגיליתי שמשפחות משלמות לקבוצות כספים גדולים בשביל שהילד יוכל לשחק במקום אחר. אחת הנקודות שעמדתי עליה היא שעד גיל 17 כדורגל יהיה כמו חוג, אף אחד לא יוכל ללחוץ על נער שיישאר להיות שחקן".
 

“זה מצחיק, אבל בבית הספר, בכיתה ג', ערן היה נשלח הרבה הביתה, או שהיה מקבל מכתב מהמנהלת. יום אחד אמרתי לו ‘אם אתה מחר הולך לבית הספר ושוב מפריע, אז את נעלי הכדורגל, נעלי ההתעמלות והכדור אני נועל בארון שלי למשך חודש'. הוא לא אמר כלום. למחרת חזר עם עוד מכתב מהמנהלת וישר הביא לי את הכדור, נעלי ההתעמלות ונעלי הכדורגל ושם בארון. בבוקר, בדרך לבית הספר, ירדנו לקנות סנדלים. חודש ימים הוא אפילו לא ביקש ממני שאחזיר לו". 
 

“זה אחד הדברים שתמיד אהבתי ודאגתי שיישארו אצלו - חוצפן ועומד על שלו. אמרתי את זה גם בבית הספר. יום אחד המורה ביקשה ממני לבוא ולקחת את הילד בגלל שהתחצף. אמרתי לה שבגלל שהילד שלי חוצפן אני מאוד גאה בו ומקווה שיישאר ככה כל החיים. אני לא יודע אם זוכרים, אבל עד לפני שש שנים ערן לא היה רץ במגרש. הוא היה עומד ברחבה ומחכה לכדור. הוא כזה ילד טוב שהוא פשוט לא האמין שהוא כזה שחקן גדול".
 

“בחיים שלי לא נתתי פליק. עם ערן תמיד הייתה בעיה כשהיית בא לצעוק עליו. הוא היה כל כך מצחיק שהיית שוכח מה רצית ממנו". 
 

אילן הוא לוחם, כפי שעוד תבינו. טיפוס שנכנס עם הראש בקיר, נאבק עד זוב דם על עקרונות. אולי זה גם אחד הגורמים לפירוד במשפחה, שעברה תפנית דרמטית ב־1996.
 

אילן היה אז קבלן מיזוג מצליח. דירה גדולה, רכבים, רישיון לסירת מנוע, שני כוכבי צלילה. ואז יום אחד, כשעסק בהתקנת מזגנים בדירה ברחוב בן־גוריון בבת ים, צנח מהקומה השנייה ונפגע בכתף וסבל גם מפריצת דיסק. הוא חזראחרי חודשיים לעבודה, אבל כעבור ארבע שנים, כשהיה בדרך לאירוע של חבר מהמילואים, לא הצליח לקום. פלג הגוף התחתון הפך משותק לפתע.
 

“הייתי שנה ושמונה חודשים באסף הרופא, עברתי שישה ניתוחים בעמוד השדרה", הוא מספר. “נדבקתי בחיידק טורף, החזירו אותי לאשפוז, ואחריו שנה וארבעה חודשים בשיקום בתל השומר. יצאתי משם בכיסא גלגלים. החליטו שאני לא אלך יותר בחיים ואני חשבתי אחרת. לקח המון זמן עד שהצלחתי להזיז את אצבעות הרגליים. הייתי גורר את עצמי כל יום מהדולפינריום עד לבריכת גורדון. עד עכשיו ממשיכים הכאבים, תלוי במזג האוויר".
 

בתקופה המדוברת האב כבר עזב את הבית, ומצבו רק הלך והידרדר - בלי עבודה, 3,400 שקל מביטוח לאומי, דירה קטנה שכורה, ויותר מאוחר ברחוב, כשנגמר הכסף.
 

זהבי חבר לפעיל החברתי ישראל טוויטו, מי שייסד את כיכר הלחם בכיכר המדינה בתל אביב. היו שם עשרות מחוסרי דיור שמחו נגד הקיצוצים בתקציבי הרווחה. 
 

טוויטו היה המוח של המחאה, זהבי הזרוע המבצעת. “עשינו צעדה בשביל להוציא את העם לרחובות, מאילת עד לקריית שמונה, כל יום 45 קילומטר", הוא נזכר בימים ההם. “כשהחליטו להעלות את מחירי הלחם ב־7%, הודענו על שביתת רעב בכיכר המדינה. שבתנו במשך 23 יום עד ששלושה שרים, ביניהם אלי ישי, באו וביקשו מאיתנו להפסיק. הסכמנו בתנאי שלא יעלו את מחיר הלחם. בסוף מה אתה חושב? העלו". 
 

“אולי. גם בהפגנות האחרונות, של הצדק החברתי, התקשרו וביקשו ממני להגיע. אני קורא לעם שלנו ‘בן 16'. הוא יודע מה צריך לתת למדינה, אבל לא יודע מה מגיע לו. זה חבל, אבל אני מאמין שיום אחד זה ישתנה".

"סידרתי לו הצעה יפה ממונאקו, הוא לא רצה". זהבי. צילום: אסף קליגר 
 

אילן משוכנע שאותם ימים מיליטנטיים השפיעו על  יחסיו עם ילדיו. בכל זאת, לא קל לראות את אביך מנהיג חבורה של מחוסרי דיור, שובת רעב, גר במאהל.

“כשאתה שוכב בבית חולים במשך שלוש שנים ואז יוצא החוצה, אתה מאבד את הכל, זה נורא פשוט", הוא אומר. “הילדים באו לבקר, אבל בימי כיכר הלחם הם התביישו במה שאבא שלהם עשה, אז כנראה שזה מה שגרם לשבר".
 

טוויטו הקים את מפלגת לח"ם (לוחמי חברה מאוחדים) שרצה בבחירות לכנסת ה־17, בשנת 2006. אילן זהבי היה מספר 2 ברשימה שזכתה רק ב־1,381 קולות ולא עברה את אחוז החסימה. חצי שנה אחרי כן טוויטו נפטר מדום לב.
 

עבור זהבי המראות היו קשים מדי, המלחמות היומיומיות במיוחד. הוא זוכר את הביקורים בימי שישי כשהביא שקיות אוכל משוק הכרמל לניצולי שואה. 

“הגעתי לכנסת וביקשתי לבטל את האזרחות הישראלית אחרי הביקורים ההם", הוא מספר. “נכנסתי לניצולים הביתה להביא אוכל וראיתי איך הם מגרדים את הטיח מהקירות. היינו עולים שלוש פעמים בשבוע לישיבות בכנסת בבקשה להוסיף להם 1,100 שקל לקצבה. אמרו שזה רק דרך העברת חוק. לא יודע למה לקחתי את זה כל כך קשה, אולי בגלל שראיתי את המראות המחרידים. זה אכל אותי".
 

זהבי אומר כי מה שהניע אותו לרדת לצרפת היה היחס לניצולי השואה, אבל זה גם מה שהרחיק אותו מילדיו. את ערן ראה כששיחק עם הפועל ת"א בליון במסגרת ליגת האלופות. ערן הבקיע שם שער נדיר בבעיטת מספרת.
 

“כמעט את כל התמונות של הבן שלי אני שומר", אילן מספר. “דווקא התכתבתי עם שי, אשתו. יש לנו בפריז ילד חולה אסתמה, אבל בצורה קשה, והוא אוהב מאוד את ערן. שאלתי את שי אם יש מצב שאבוא איתו למשחק של מכבי בלונדון נגד צ'לסי, שערן יצטלם או ידבר איתו. לא רוצה לדבר איתי? שלא ידבר, אבל לפחות עם הילד. עד כמה שהבנתי משי זה היה בסדר, אבל אחרי שעלה הפוסט שכתבתי בפייסבוק אחיו הגדול שלח לי מסר קשה. אז בסדר, מגרשי הכדורגל באנגליה הם עדיין לא שלך ואם אתה רוצה לכעוס, תכעס. למשחק לא אגיע עם הילד החמוד, אבל אני, בעצמי, אגיע". 
 

האב כמעט נחנק: “כשלא רוצים אותך בתור סבא, בטח שזה כואב. אני מצטער איך שהעניינים התפתחו. אני האחרון שיפגע לערן בקריירה והייתי הראשון שרצה שיגיע לקריירה כזו. כמו שאמרתי לשי, אשתו, הייתי גאה בזמן שהכירו, הייתי בעד שהיא תהיה אשתו, כי היא אישה נהדרת, אבל כשלא מזמינים אותך לחתונה ואתה מנסה שיזמינו אותך ולא רוצים, זה כואב". 
 

“זה עדיין הבן שלי ואני אומר לך שלא אפגע בו. אני גאה במה שהוא עושה לטובת מדינת ישראל והכל בסדר. לפעמים אתה צריך לשים בצד דברים אישיים בשביל המדינה שלך". 
 

“נפגשנו ב־2005 על חוף הים, חזרתי לדבר עם שני הילדים והם עוד לא היו נשואים. אחרי שש פגישות זה נגמר. לא היה שום ויכוח, שום כלום. אין לי תשובה. כל פעם שאני לוחץ עליהם, הם אומרים ‘שכחת את יום ההולדת שלי', ‘לא התקשרת', כל מיני דברים כאלה. אני לא ראיתי את אבא שלי בחיים, גם לא בתמונה. הוא לא היה כשגדלתי, אבל מעולם לא לכלכתי עליו, לא אמרתי מילה אחת רעה. אני לא חושב שמותר לנו לשפוט את ההורים שלנו".
 

“התגרשתי, יותר נכון גירשו אותי, כשערן היה בן שנתיים או 3. אחרי שנתיים של גירושים חזרתי הביתה לעוד 14 שנה. אתה יכול לשאול שחקנים שאימנתי בבת ים שלקחתי שלוש פעמים בשבוע לאימונים ולמשחקים ברכב הספארי שהיה לי, כי לקבוצות הכדורגל לא היו אוטובוסים, אז לבוא ולהגיד שלא הייתי שם? אף אחד לא יכול לקחת ממני את העובדה שאני סבא לנכדים. אני לא נכנס לקללות, לצעקות, או למריבות שהיו. אני חושב שלדבר זו הדרך הכי טובה בעולם בכדי לפתור בעיות. הרבה טעויות נעשו בכל מקום".
 

ערן בן ה־28 הוא השחקן בעל המשכורת הגבוהה בארץ, מיליון יורו לעונה. רק לאחרונה חתם על חוזה לחמש שנים, שאמור להכניס לו כ25 מיליון שקל.

אילן מתגורר היום במלון צנוע בפריז, חי מהיד לפה. “בחיים לא חשבתי שכשאתה נכה 86 אחוז אתה פשוט מת. אסור לך לקחת הלוואה בצרפת, שום בנק לא מוכן להיות ערב. אתה מת הולך על שניים. ככה אני מרגיש. מגיעה לי פה דירה בתור נכה ואני מחכה לה כבר שמונה שנים. אתה יודע מה אני אומר? כשאתה רואה ניצולי אושוויץ, אחרי כל מה שהם עברו, אתה לא יכול להתלונן".

אתה מצפה מהבן שלך שיעזור?
“אשאיר את זה לי ולערן. אני רחוק מלשנוא את הבנים שלי. פשוט הוא פגע בי והפעם זה היה צריך להיעצר. לא יכול להיות שאני אחלק פה מחמאות על ימין ועל שמאל, ואהיה גאה בו, ולקוחות מגיעים אלי עם העיתון. לא ביקשתי ממך כלום ולא רצית לעזור, אז יופי לך. אם אתה לא רוצה לדבר איתי, אין שום בעיה. אבל גם בפעם הקודמת חבר'ה מהמילואים באו עם העיתון ופעם אחרת שמעו אותו בתוכנית רדיו. יש לי מספיק את המלחמה הבריאותית שלי ואת הבעיות לתשלום המלון כדי שאוכל לישון כמו בן אדם, אז אני לא צריך גם את המלחמות עם הבן שלי. 
 

“אמרתי לו ‘אם אתה כבר מתפלל "שמע ישראל" על המגרש, אז לפחות תמשיך את כל התפילה'. אני יודע שיש לערן את זה. הוא רחוק מלהיות ילד רע, או ילד לא מנומס".
 

דווקא האב מספר שלפני מספר חודשים הוא היה זה שהביא הצעה לבנו לצאת לשחק בחו"ל. “לפני שחתם על חוזה לחמש שנים במכבי ת"א, סידרתי לו הצעה מאוד יפה במונקו הצרפתית והוא לא רצה".
 

“אני הייתי שוער כדורגל, ואני חושב שבגילו יש לו עוד ארבע או חמש שנים לשחק. חבל שבשיאו הוא לא בקבוצה גדולה, וסגר את עצמו בצורה כזו, אבל זו זכותו".
 

“שחקן שמושך אחריו ארבעה שחקני יריב בתוך הרחבה חייב להיות גדול. בשביל להוביל קבוצה שלמה כמו מכבי ת"א חייב להיות לך אופי. מגיל מצעיר הייתה לו ראיית משחק מדהימה. אם הוא הגיע למעמד הזה, אז כנראה לא רק אני ראיתי את זה. עובדה שאלי גוטמן דרש בזמנו להחזיר אותו מרמת השרון".
 

“זה מצחיק, כי מגיל 12 עד גיל 16 ניסינו כל פעם לשכנע את מכבי ת"א לקחת אותו - והם לא רצו. עד שבדרבי נערים הפועל ניצחה והוא הבקיע שני גולים ומכבי התחילה לחפש סיבות לצרף אותו".
 

“כל החברים שלי אוהדי מכבי, ואני בכלל אוהד מכבי חיפה. תאר לך כמה הייתי סובל כשהייתי הולך למשחקי דרבי וכמה הייתי סובל כשהיה משחק בין הפועל למכבי חיפה. אבל כשזה הילד שלך, אתה עוזב הכל בשבילו".
 

תוך כדי שיחה עם אילן אפשר היה לשמוע אותו נחנק מספר פעמים, עוצר לכמה שניות כדי להתעשת. לא ברור מה מביא אב ובן למערכת יחסים טעונה כל כך, זה הרי לא דבר טבעי, דם סמיך ממים. מה שברור, האב מחפש דרך חזרה. גישור, קירוב לבבות.
 

לא קל לו. אילן מתגורר בארץ רחוקה, אין לו דירה, עובד קשה למחייתו ולא זוכה ליהנות מהפירות שעמל על גידולם. “אני אחרי שלוש שנים בצנחנים, כמעט עד גיל 43 עשיתי מילואים. הוא כועס שלא הייתי בבית? יכול להיות. יש גם מדינה שצריכים לעזור לה. מה שבטוח, אני אחזור ארצה ולא יעזור לאף אחד".
 

אתה מבטיח?
“לפני שערן עבר לשחק באיטליה, בפאלרמו, הייתה לי תאונת אופנוע ונשלחתי לעוד תשעה חודשים בבית חולים. שנה אחרי כן החליפו לי את העורקים מהלב לרגליים. אני, ברוך השם, נושם וחי ואפילו רואה את הבן שלי משחק כדורגל. אני לא כועס על אף אחד. אני בן 55, צעיר, ואם עוד לא הצליחו להרוג אותי, כנראה שאני צריך להיות פה".