לקראת יום השנה למלחמת יום כיפור, וזמן קצר אחרי ימי הזיכרון לחללי צוק איתן ומלחמת לבנון השנייה, הפגשנו שני דורות של יתומי מלחמות ישראל כדי לשמוע על המשותף והשונה ביניהם.
אהוד ליפשיץ (50), נשוי ואב לארבעה, עוסק בתחום הביטוח. אורלי נתיב (47), נשואה ואם לשני ילדים, עובדת סוציאלית. אסף אמיתי, נער בן 16 ואמילי נסטרנקו בת 15.
אהוד איבד את אביו כשהיה בן תשע, אורלי הייתה בת שש, אסף בן שבע, ואמילי הייתה רק בת שנה וחצי כשהאסון פקד את משפחתה. "אין לי ההיכרות עם אבא", היא אומרת כשדמעות חונקות את גרונה.
אהוד מספר שבניסיון להגן עליו, מיעטו במשפחה לדבר על האב שנהרג. "זה לא כמו היום, אז לא דיברו על הבן אדם, רק עטפו אותנו כל הזמן, ולכן אין לי הרבה זיכרונות מאבי", הוא מספר. "הייתי בן תשע כשאבא נהרג ואין לי ממש זיכרון ממנו. פלשבקים כאלה. אני אומר את זה בצער. אין לי משהו מובנה, דמות".
"זה מאפיין מאוד את הדור שלנו", אומרת אורלי, "אני התייתמתי כשהייתי בת שש, ומה שאני הרגשתי אז היה שמחזירים אותנו חזרה לשגרה, כי חשבו שזה הדבר הבריא, שנלך למסגרות שלנו, שנפעל כפי שפעלנו לפני. יש לי בזיכרון תמונות ורגעים, אבל היום אני לא בטוחה מה אני באמת זוכרת ומה סיפרו או שראיתי בתמונות. לא נשארו זיכרונות ממש ברורים, מעוצבים. יותר רסיסים".
"אני רוצה להתחבר למה שאהוד ואורלי אמרו", אומר אסף, "אומנם התקופה שלהם והתקופה שלנו שונות מאוד - אצלנו מדברים על המוות והאובדן, וגם בבית ספר דואגים שלא תשכח את היתמות - אבל משום מה, כל הזיכרונות שהיו לי חמקו לי. ביום האחרון של השבעה חגגתי יום הולדת 7 וזה עדיין בראש. אותי לא ניסו לעטוף ואני לא כזה שמנסה להדחיק. כל הזדמנות שייתנו לי לדבר על אבא אעשה זאת בשמחה. אני רק רוצה לספר, לדבר על מה שקרה".
"אני לא בקטע של להאשים אף אחד", מבהיר אהוד, "זו הייתה הגישה בתקופה הזאת. אבל בסופו של דבר אין לך דמות".
אורלי: "אני זוכרת שכילדה הייתי אהובה מאוד על אבא שלי. אני מניחה שהיו לו מחשבות מסוימות לגבי, הוא ראה אותי בדרך מסוימת. כילדים אנחנו גדלים דרך המבט של ההורים, ואצלי נשאר משהו פתוח. זו מערכת יחסים שרק מתחילה ופתאום נגדעת. נשאר שם חלל. זו לא סתם מילה, זה חלל שנשאר ולא משנה מה. יש שם הרבה עצב וחסר, אי ידיעה, זה מקום שאי אפשר למלא".
אין סבא כדי להתפנק
בין הארבעה יש הסכמות ומחלוקות בדברים מסוימים ובגישות חיים, אולם על דבר אחד הם מסכימים פה אחד: אבא חסר תמיד, ובעיקר בנקודות הציון של החיים.
"אם אתה רוצה לשמר טוב את הזיכרון אתה צריך לדעת יותר", מוסיף אהוד, "ואם אני לא יודע מספיק, אני לא יכול להעביר מספיק לדור הבא. זה חלק משרשרת, ולכן זה יותר קשה לי היום. זה חלק משמעותי מאוד באי הידיעה".
"וגם אין דמות לילדים שלך, אין סבא לבוא להתפנק", אומר אסף, ואהוד מאשר, "בוודאי, זה חסר. ועל פניו הכל בסדר. אני הייתי בצבא, אני עובד, אבל חלק מהחסך הכי גדול שלי זה לילדים שלי. אני כבר הסתדרתי. גם הם לא מבינים את החסך מספיק, אבל אני יודע מה הם הפסידו".
"מה שחסר בעיקר זו הדמות הגברית בבית", אומר אסף, "אתה יודע שאם אמא תיפול חלילה, אתה תיפול איתה, ואם היה אבא הוא היה מרים אותה ולא אני. היום - אם יש משבר בבית, הראשון שקופץ לטפל בדברים זה אני. בינתיים קיבלתי סוג של תפקיד, כי רק אמא ואני בבית".
"אבא חסר אפילו בדברים הכי קטנים - לדבר, לטייל, אפילו לאכול ארוחה משפחתית", משתפת אמילי, "אותם דברים התפספסו. יש לי סביבה תומכת מאוד, אבל כן, החוסר הזה מורגש".
"אבא חסר ברגעים הכי מרגשים של החיים, בנקודות הציון המשמעותיות", מוסיפה אורלי, "עברתי לא מעט אירועים משמחים ומרגשים, ותמיד היה לי מבט לעבר הקהל לחפש, איפה אבא כדי לשמוח עמו, שיתרגש איתי. סיום קורס בצבא, סיום לימודים, חתונה, לידה. שם החוסר מורגש במיוחד".
אהוד ואורלי, מהניסיון שלכם, אם הייתם צריכים להשיא עצה למשפחות של אמילי ואסף, מה היא הייתה?
אהוד: "הדבר החשוב ביותר זה לשמר את הזיכרון בצורה הכי פתוחה שאפשר.לשתף, לספר, גם דברים פחות טובים. זה להפוך את הדמות למאוד לגיטימית כדי שהדברים ישתמרו בצורה הרבה יותר טובה. כל משפחה מתנהלת בצורה שונה, וזה בסדר ולגיטימי. אבל צריך לשמר, לדבר - שיהיה טבעי בבית".
אורלי: "האובדן, השכול והמכה האיומה הזאת פוגשים ילדים בדיוק כמו מבוגרים. זה משהו חזק שנכנס כמו מכה לתוך הבטן והלב. ההבדל הוא שלמבוגרים יש יותר כלים להתמודדות, ניסיון חיים, יותר פרספקטיבה. אני לא אומרת שזה קל יותר, ראיתי את אמא שלי מתפרקת לרסיסים. כילדה אני לא חושבת שהיה לי שמץ של יכולת להבין את הדבר הזה ולהתקיים איתו. אני לא חושבת שלאמא שלי הייתה היכולת. למרות כל האהבה העצומה שלה אלי, היא לא הייתה יכולה להיות פנויה בשבילי עם אותה הכלה נדרשת.
"זה בדיוק המקום שצריך לראות את הילדים ולעבוד איתם על המקום החדש, של האובדן. שילמתי בדרך בלא מעט משוכות שהייתי צריכה לעבור מעליהן.
אני לא חושבת שלמשפחה יש תמיד הכלים להתמודד עם זה, והייתי מצפה שיינתן איזשהו סיוע לחבר'ה הצעירים. הבית שארגון אלמנות ויתומי צה"ל נותן מצד אחד ושהצבא נותן מצד שני מסייע מאוד ונותן כתף לילדים, אבל זה לא יכול להחליף עזרה רגשית מקצועית חיצונית. אחד הדברים הכי משמעותיים שחשתי לאחר שהאסון קרה, ופה אני מתחברת לאסף, היה שנכנסתי לפחד אמיתי של מה יהיה אם יקרה לאמא שלי משהו. הרי כל הבית עומד על עמוד אחד וזה מפחיד אימים".
"אצלי הסביבה תומכת מאוד", אומרת אמילי, "אבל עדיין האובדן מורגש". ואסף מוסיף: "אין תחליף לאבא. זה תמיד יושב עליך, תמיד על העורף שלך. מה שלי עוזר אלו החברים הטובים שלי, שרובם מבוגרים ממני. המשפחה היא חשובה ביותר, האחים ואמא. הם דוחפים אותי הכי חזק".
אמא לא התערבה
אהוד היה מג"ד בצנחנים. אסף מתכנן להצטרף ליחידה קרבית, ממש כמו אחיו. האמהות, שלא הסתירו את הקושי, נתנו אור ירוק לילדים להתפתח כפי שהם רוצים, למרות האסון.
"אמא נתנה לנו את החופש לבחור", מספר אהוד, "ברור שהיה לה יותר נוח שלא נהיה שם, אבל היא קיבלה את זה, אולי כחלק מהשיח, וכמו שאמרתי בהתחלה, לא היה הרבה שיח. היא פשוט מיעטה לדבר על זה ולא שיתפה אותי בקשיים שלה. יכול להיות שאם הייתה משתפת אותי הייתי מסתכל על זה אחרת. יכול להיות שהיא בחרה, כדי לא להקשות עלי, לשמור את תחושותיה לעצמה. היא אמרה לי: 'מה שאתה רוצה, אתה יודע שזה לא קל לי', ומפה המשכתי הלאה. המטרה שלי הייתה לשעוט קדימה ופחות להסתכל על הדברים הרגשיים. רציתי להתפתח ולתרום. לא נתתי משקל לאובדן בהחלטות שלי".
גם שאיפתו של אסף היא להתגייס ליחידה קרבית, סיירת מטכ"ל. "אחי משרת בצנחנים", הוא אומר, "אני רואה את השירות שלו וזה דוחף אותי מאוד. באיזשהו מקום אני אומר 'עזוב אותי מתיכון, אני רוצה כבר להגיע לצבא'".
ואיך אמא הגיבה?
"ביום הראשון של השבעה, הייתי בן 7, אמא לקחה אותי לשיחה ואמרה שאם ארצה היא תחתום לי להיות בקרבי. עוד לא הבנתי בכלל מה זה חתימה. אני בטוח שזה קשה לה, אבל היא איתנו".
ממשיכים קדימה
למרות האסון הכבד שפקד את המשפחות בחרו הארבעה להמשיך בחייהם. הם חשים את האובדן, שלא מרפה, אבל לא נותנים לו לנהל אותם. "היום אנחנו במקום שיותר צוחקים מאשר בוכים על המוות", אומר אסף, "אני לא פעם אומר לאמא, 'אם אבא היה פה נראה שלא הייתי עם החבר הזה עכשיו, לא הייתי מכיר אנשים מדהימים שהכרתי. מתרחשים גם המון דברים טובים מאז שאבא מת. החיים נמשכים, אתה רק צריך לבחור להמשיך אותם. חודש אחרי שאבא שלי נהרג הלכתי לקרן הצנחנים וקיבלתי שם המון. חזרתי הביתה ואמרתי לאמא 'מזל שאבא מת'. היא כמובן נחנקה במקום, אבל בהרבה מקומות אני מרגיש שמסלול החיים שלי מפגיש אותי עם אנשים ומקומות שלא הייתי מגיע אליהם אלמלא האסון".
"אני מתחברת למה שאסף אמר", מוסיפה אמילי, "העניין של ההתמודדות שלנו זה צחוק, ציניות. גם בנוגע לסביבה התומכת, יש לי חברים מהארגון, כאלה שלא הייתי זוכה להכיר אם אבא היה חי. אני מסכימה עם זה מאוד".
אהוד: "בתקופתנו הארגון עוד לא היה קיים. היו לנו פעילויות אבל לא את הדבר המקסים הזה שאמילי ואסף מקבלים. אני חושב שיש בי איזו שלווה, חוסן נפשי. קיבלתי את הבומבה של החיים, אז הכל קטן ליד זה. יכול להיות שמשם זה בא, אבל יותר בתת־מודע כנראה. גם בקשר שנוצר לי עם אמא שלי, בהתנהלות שבה בניתי את עצמי, יכול להיות שבקבלת החיים, האובדן אולי עזר".
אורלי: "קשה לי להתחבר למילה 'טוב' או 'חיובי' בהקשר של האובדן. אבל אם אתה שואל לאן זה לקח אותי ומה זה הוסיף לחיים שלי, זה הוסיף איזו בהירות. הרבה פעמים אנחנו מעריכים את מה שיש אל מול מה שאין. כשאתה לא חווה אובדן, החיים מתנהלים בשגרה. אבל כשהמוות נוכח, כשזה קרה לי, עמדתי בצומת. הייתי צריכה להחליט אם להמשיך בחיים, כפי שבחרו אסף ואמילי או שלא. אנחנו חיים את החיים יותר בעוצמה, בלי להתבייש שעושים משהו לא בסדר בכך שאנחנו חווים את החיים. נהפוך הוא, אנחנו צריכים לברך ולשמוח על זה, להתחבר ולהעריך את החיים, כי הם לא מובנים מאליהם. זו צוואה כזאת לחיים: תחיי הכי טוב שאת יכולה, גם קצת בשביל אבא.
"כשעברתי את הגיל של אבא, שהיה בן 42, התחושה שהכי אפפה אותי הייתה החמצה, איזו החמצה הייתה לו. ולצד זה, איזה כיף לי לעמוד במעמדים מיוחדים ולראות את המשפחה שלי ואת הילדים שלי, ולהיות מסוגלת להיות שם בשביל אמא שלי. להתחבר לחיים. תודה שזכינו".
המצב החברתי־פוליטי בישראל, כמעט כמו בכל שיחה, עלה, אך הפעם בצל האובדן שחוו הארבעה.
"יש בי המון אכזבה מהרבה דברים בחברה הישראלית, ויכול להיות שהדברים מתעצמים גם בגלל האובדן שלי", אומר אהוד, "כל זמן שאנשים נהרגים פה, אנחנו צריכים להתנהג אחרת. אנחנו כבר לא בתקופת מלחמת יום כיפור, של מלחמות אין ברירה. אנחנו חזקים, עם ישראל יישאר פה לדורי דורות, אבל עצם זה שעדיין יש פה ילדים יתומים זה מחייב אותנו".
אורלי: "מלחמה באה ממקום של פחד, של שנאה. ותראו מה קרה, איזה מחיר משלמים. כשאנחנו רוצים טוב ובאים מאהבה, אנחנו יכולים לפתור סכסוכים. אהבה לא יכולה להסתיים במלחמה".
אורלי נתיב
בתו של רס"ר גדליהו צינס ז"ל
גדליהו היה סוכן ביטוח שפעל למען הנהגת ביטוח תאונות אישי לעובדים, וכמו מתוך תחושה עתידית הקדיש את עיקר מאמציו להבטחת זכויותיהם של אלמנות ויתומים.
במלחמת יום הכיפורים שירת כרב־סמל פלוגתי. ב־6.2.1974, חודשים אחדים אחרי הלחימה, בעודו בשירות מילואים, נהרג בתאונת דרכים. הוא השאיר אחריו אישה, חנה, ושלושה ילדים.
אסף אמיתי
בנו של רס"מ ירון אמיתי ז"ל
ירון שירת במילואים למרות גילו, 45, והתנדב עד יומו האחרון. הוא גויס בצו 8 ב־7.8.2006. זו הייתה הפעם השנייה שגויס במהלך מלחמת לבנון השנייה. ב־13.8.2006, ערב הפסקת האש, נפל בקרב מאש כוחותינו בכפר קוניטרה שבדרום לבנון.
ירון הוא הלוחם המבוגר ביותר שנהרג במלחמת לבנון השנייה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בזיכרון יעקב. הותיר אחריו אישה, מירב, בת ושני בנים.
אהוד ליפשיץ
בנו של רב"ט ידידיה ליפשיץ ז"ל
ידידיה גויס למילואים עוד לפני מלחמת יום הכיפורים ונשלח למוצב ליטוף, שעל גדות תעלת סואץ. כשפרצה המלחמה הותקף המוצב על ידי כוחות המצריים, ואנשי המוצב נערכו להגנה על מעוזם. הם נלחמו מעטים מול רבים אך כוחם לא עמד להם, ומשכותר המוצב הם נאלצו להיכנע וללכת בשבי המצרים.
ב־7.10.1973, יום לאחר פרוץ המלחמה, בהולכם בשבי, הבחינו החיילים שכמה מחבריהם חסרים וידידיה ביניהם. הוא הוכרז כנעדר. רק באוגוסט 1974, עשרה חודשים לאחר שהוכרז כנעדר, נמצאה גופתו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בהר הזיתים. השאיר אחריו אישה ושלושה בנים.
אמילי נסטרנקו
בתו של רב"ט אלכסנדר נסטרנקו ז"ל
אלכסנדר (סשה) עלה לישראל בשנת 1994 עם אשתו ובתו, והמשפחה התיישבה בנתניה. כעבור שש שנים, ב־1.9.2000, נולדה אמילי. אלכסנדר נקרא בפעם הראשונה למילואים ברצועת עזה בפברואר 2002. חודש מרץ של אותה שנה קיבל את הכינוי "מרץ השחור", מפני שבחודש זה ספגה ישראל את מספר האבידות הגבוה ביותר מבין כל חודשי אינתיפאדת אל־אקצה.
פיגועים היו מעשה של יום־יום. בסך הכל נרצחו 105 אזרחים ישראלים ונהרגו 26 חיילים בחודש אחד. ביום האחרון לחייו עוד הספיק לדבר עם אמילי, שלראשונה הסכימה לומר לו בטלפון את המילים הבודדות שידעה להגיד. לפני כן מעולם לא דיברה איתו בטלפון, משום שכעסה עליו שהוא אינו בבית, לצדה.
אלכסנדר נפל בפעילות מבצעית סמוך לגוש קטיף ב־6.3.2002. הוא נסע ברכב סיור של צה"ל סמוך לגדר המערכת, מדרום למעבר כיסופים. חוליה של מחבלים פתחה באש מן המארב לעבר רכב הסיור, ומהירי הוא נפצע אנושות בראשו ומאוחר יותר מת מפצעיו. בן 37 היה במותו. הוא הותיר אחריו אישה ושתי בנות.