זכרונות מיום הכיפורים: המפורסמים על בית הכנסת שלהם

צילום: יונתן זינדל

נישאתי לאישה חילונית. כששאלתי אותה לפני החתונה איך נסתדר, היא ענתה לי: 'אם יש בינינו אהבה, הכל יסתדר'. היא צדקה, והסמל לאהבה הזאת הגיע בצורת מניין למתחילים בבית כנסת בניו יורק.

בזמן מנכלותי בהייטק גרנו תקופה בניו יורק. פעם אחת, כשהלכנו ברחוב, ראינו שלט שאמר: 'נמאס לכם ללכת לים בשבת? בואו למניין המתחילים'. זאת הייתה הזדמנות מצוינת בשבילי לחבר את גילת למסורת. היה שם איש נחמד בשם ג'ורג', שקיבל את פנינו. הוא לא שאל אף אחד מה אורך השרוולים, פשוט חייך, וזה עשה את העבודה.

באנו לשם שבת אחרי שבת, ובית הכנסת הלך ונהיה פחות ופחות מפחיד עבור גילת. בסוף אנחנו הסתדרנו בינינו בזכות האהבה, וגילת הסתדרה עם היהדות בזכות האהבה בבית הכנסת הזה בניו יורק. יש לנו מה ללמוד משם".

שרת התרבות והספורט מירי רגב מספרת על בית הכנסת הספרדי נווה אפק בראש העין

צילום: איילה נוני

בית כנסת הוא מקום שכולם שווים בו. אין מעמדות, אין סטטוסים, כולנו בשר ודם, וכולנו מבינים שאנחנו בני חלוף. בית כנסת עושה אותי בן אדם יותר שלם ומכניס אותי לפרופורציות הנכונות. יום כיפור הוא בעיני יום קדוש. בילדותי הייתי הולכת לבית הכנסת שהיה בשכונת הרכבות בקריית גת, ואת הצום תמיד היינו פותחים אצל סבתא סולטנה. השולחן אצלה היה ערוך ומלא ריבות שהיא הכינה, הייתה עוגת תפוזים גבוהה, ואת הקפה השחור היא הרתיחה בפינג'אן בדרך מיוחדת: הרתיחה בנפרד את הקפה, בנפרד את החלב ואז מזגה חצי־חצי, שזה הכי טעים. 
 

מזה כ־15 שנים אני מתפללת ביום כיפור עם קבוצה קבועה של חברות בבית הכנסת הספרדי נווה אפק ברחוב ברקן בראש העין. בית כנסת זה קרוב לביתי, ולפני תחילת הצום כל חברה מביאה איזשהו מאכל מהעדה שלה, מניחים על השולחן אצלי בבית, וכשיוצא הצום כולם מגיעים אלי יחד עם הילדים.

אנחנו שותים בהתחלה לימונענע גרוסה, אחר כך שותים קפה שחור בדיוק לפי השיטה של סבתא שלי, אוכלים עם הקפה משהו מתוק, ואז עוברים לדברים יותר מלוחים. בית הכנסת הזה מחבר אותי לאותן מנגינות ולאותם פיוטים ששמעתי בילדותי. הוא מחבר אותי לתרבות שממנה באתי, למקומות הכי אישיים. הוא מזכיר לי מאוד את סבתא, את השמחה שהייתה בבית. כמו כן, בני רועי עלה לתורה בבית הכנסת הזה, והמעמד היה מאוד מרגש. בית הכנסת הזה מאוד יקר לי, מדובר במנהג קבוע בשבילי. אני מתפללת שגם ילדי יאמצו חלק מהמנהגים האלה". 

את התפילה המרגשת בחיי לא נשאתי שם, אלא בבית הכנסת בטיקוצ'ין פולניה, שאליו נקלעתי פעם לבד, מוקף בתמונותיה ורוחותיה של קהילה שלמה שנכחדה. קראתי שם קדיש שהדהד בין הקירות הריקים. קראתי ובכיתי. את התפילה החשובה בחיי נשאתי בבית הכנסת של הרב אנסבכר ברחוב בן יהודה בתל אביב, שם עליתי לתורה בבר מצווה שלי.

אבל בית הכנסת שההיסטוריה של משפחתי שזורה בעורקי האבן שלו הוא בית הכנסת הגדול של בודפשט. זהו מבנה ענקי ויפהפה (גובהו 25 מטרים), שמעוצב בסגנון גותי עם עיטורים דמויי ערבסקות. הוא לא מרגש אותי בזכות עיצובו המיוחד, לא משום שאבי־סבי נהג להתפלל שם, ואפילו לא בשל חשיבותו ההיסטורית.

מה שעוצר את נשימתי שם הוא דווקא בית הקברות הצנוע שמאחוריו. בתי קברות אינם צמודים בדרך כלל לבתי כנסת, אבל שם קבורים כאלפיים מיהודי הגטו שמתו מרעב ועינויים ונקברו בחצר ללא שמות או מצבות. בחצר בית הכנסת יש אנדרטה בצורת ערבה בוכייה לזכר ראול ולנברג, הדיפלומט השוודי שהציל את אבא שלי ואת סבתא שלי בשואה. לעץ המתכת אלפי עלי מתכת דקים, ועל כל אחד מהם שמו של יהודי שנספה.

למעלה מחצי מיליון יהודים נרצחו בהונגריה תוך כמה חודשים ב־1944, ביניהם רבים מבני משפחתי. בכל פעם שאני נמצא שם ומתבונן בשמות, יש לי תחושה מוזרה כאילו לא אני מתפלל בבית הכנסת, אלא בית הכנסת עצמו מתפלל על המתים. אגב, על הבית הצמוד לבית הכנסת יש שלט מנחושת המספר שפה, בבית הזה, 'נולד חוזה מדינת היהודים תיאודור הרצל'. את השלט הזה קבע שם מי שהיה הקונסול של ישראל בהונגריה בשנות ה־50, דוד גלעדי, סבא שלי". 

צילום: אריאל בשור

בית הכנסת היכל מאיר ברחוב מאנה הוא בית הכנסת של ילדותי. במבנה שכנו שני בתי כנסת, אשכנזי וספרדי, ובחוץ כל הילדים היו משחקים ביחד. כשהגיע הזמן של תפילת יזכור, ראינו איך פני המבוגרים היוצאים משם לובשים עצב ומסבירים לנו שרק היתמות מקנה את הזכות ליזכור. 
 

אני גם זוכרת איך הבאנו את כלי הפסח כדי להגעיל אותם בדוד מים רותחים לקראת החג, איך היינו מתחרים מי יאסוף יותר סוכריות שהנשים זרקו מלמעלה על בני המצווה, ואיך גם הילדות תמה לה פתאום כשלמדתי בגיל מסוים שיותר אני לא יכולה להיכנס עם אבא, שהיה גאה במקום השמור שלו בבית הכנסת ליד כותל המזרח, אלא רק עם אמא לעזרת נשים. 

הייתי מעבירה שם את ימי הכיפורים עד שיכולתי להתגאות עם תקיעת השופר שהצלחתי להשלים את הצום המלא. כך גם תכננתי לעשות ביום הכיפורים של 1973, שלא אשכח לעולם. הלכתי לבית הכנסת, ובדרך חבר שלי, גיל, אמר שפרצה מלחמה ולא האמנתי לו. המשכתי ללכת וראיתי איך הגברים מקפלים מהר את הטליתות ויוצאים משם. אני זוכרת את הדאגה על פני הנשים, את אחי אלי שהיה בסיני, את הרגע שבו נשמע המשפט 'כוחותינו בולמים', שבישר רעות. אז כבר הבנתי היטב את משמעות היזכור, ורק קיוויתי שלא יתווספו משפחות ב'יזכור לחללי מערכות ישראל'.
 

בית הכנסת של ילדותי סימל עבורי את הבית המשותף שלנו, שבו גרנו חרדים, דתיים־לאומיים, מסורתיים וחילונים, ושמאז התפרק לשכונות ולערים נפרדות. בבית הכנסת שאליו אני הולכת היום בכיפור, יש כבר פחות ילדים שמשחקים בחצר. את היהדות אנחנו צריכים לשמר כמו פעם, כשכל אחד מתחבר אליה בדרכו". 

צילום: נעה כץ

את בית הכנסת הזה ברחוב בצלאל הכרתי בערך לפני כשבע שנים, בתקופה שגרתי בשכונת נחלאות בירושלים. הייתי אז יותר דתי מכפי שאני כיום, והייתי מגיע למקום בערב שישי ובשבת. זה היה מניין קטן של יוצאי כורדיסטן, והיה שם שליח ציבור בשם בני מזרחי. בני הוא מוזיקאי, ויחד עם בנו יקי בן ה־15 הם היו עושים פיוטים מדהימים. זו הייתה שירה מדהימה, וחשבתי כמה חבל שאי אפשר לצלם בשבת פיוטים בסרטוני וידיאו. בבית הכנסת הזה ביקרתי בערך כשלוש שנים. המקום עצמו לא היה מאוד מפואר, אבל היה אלכוהול, היינו שותים כמו שצריך, היו כל מיני מאפים כורדיים, וזה היה מדהים. צליל הפיוטים של בני ויקי עדיין מתנגן לי בראש. אני אפילו חושב להיפגש איתם ולהקליט אותם, כי שווה לשמוע את זה". 

אני זוכרת מבית הכנסת הזה ברחוב דיזנגוף בעיקר את ערבי יום כיפור ואת יום כיפור עצמו. אבא שלי היה לוקח אותי ואת שלושת אחי לבית הכנסת, וכשהמבוגרים היו נמצאים בתוך בית הכנסת ומתפללים, אנחנו, ועוד עשרות ילדים אחרים לבושים בגדים לבנים, היינו מתרוצצים בחוץ, עולים ויורדים במדרגות הכניסה.

מדי פעם היה יוצא איזה אבא וקורא לכל הילדים להיכנס פנימה כדי לשמוע איזו תפילה המונית חשובה או כדי לשמוע את תקיעות השופר. ביקרתי בבית הכנסת הזה מגיל 6 עד גיל 10, ואני זוכרת את האווירה החגיגית, אווירת קודש ממש. זאת הייתה תחושת ריגוש מאוד מיוחדת להיות ליד אבא שלי בעזרת גברים (כי עוד לא אילצו אותי ללכת לעזרת נשים). האפשרות שלי לשבת לידו ולראות את הפה היבש שלו בגלל הצום זכורה לי כמשהו שלא מהעולם הזה. זאת חוויה שנצרבה אצלי. הורי היו חילונים, אבל זה היה חלק מהאמונה היהודית שהם העבירו לי". 

צילום: דן קופר

גדלתי בחיפה, ובילדותי נהגתי לחוות את יום הכיפורים בבית הכנסת הזה ברחוב הרצל, שבו סבא שלי, חיים ז"ל, נהג להתפלל. סבתא שלי הייתה גרה באותו רחוב, היינו עושים את הסעודה המפסקת אצלה, ובסביבות השעה 16:30 אני, אבא שלי, סבא שלי והדודים שלי היינו הולכים ברגל לבית הכנסת.

היינו נועלים נעליים לבנות, והיו שמים לנו ממחטת אף בכיס ומתיזים עליה קצת בושם כדי להשאיר אותך 'פרשי', כי רוב הזמן היה מאוד חם בבית הכנסת. מעל בית הכנסת היה גג רחב. הילדים הקטנים, שלא היו מסוגלים להישאר כל הזמן בתפילה כמו המבוגרים, היו מעבירים חלק מהזמן על הגג, שם גם היה הרבה יותר אוויר. ביליתי בבית הכנסת הזה מגיל 7 עד גיל 10, וזו חוויית ילדות שזכורה לי מאוד עד היום".

צילום: אריאל בשור
 

כשרועי בני נולד, הבטחתי לעצמי יחד עם הילה, רעייתי, שאת בר המצווה שלו נציין בבית הכנסת המיוחד הזה. יש לי קשר עז וארוך שנים, עוד מינקותי, עם בית הכנסת הזה, והיה לי חשוב לסגור מעגל ולהמשיך את הקשר המשפחתי שלנו אליו דרך בני ובכלל. בהיותי ילד, סבי המנוח, שמחה אבנון ז"ל, היה לוקח אותי בכל שבת לבית הכנסת האשכנזי היחיד ברחוב אחיעזר בשכונת התקווה, שם נהג להתפלל. סבתי רחל וסבי גרו ביד אליהו. השביל שלצד ביתם הוביל את המתפללים לבית הכנסת וחיבר את יד אליהו לשכונת התקווה. הפרוכת על ארון הקודש בבית הכנסת הייתה על שם דודי, מנשה אבנון ז"ל, אשר נפל במלחמת ששת הימים. 
 

כשרועי בני קרא בתורה את פרשת 'בֹּא' והניח תפילין, ביום שני ג' בשבט תשס"ז, התרגשתי בכל גופי, ונפשי יצאה אליו ואל המעמד, כאילו כל החיים כולם התנקזו למעמד המיוחד הזה, שהוא אומנם פרטי שלנו, אך מחבר את רועי ואותנו לכל עם ישראל ולקב"ה. אני לא אדם מסורתי או דתי, אך בית כנסת פתוח בפני כל יהודי באשר הוא ומכנס את כולנו יחד. בית כנסת הוא בית התפילה היהודי, הוא חלק מההוויה היהודית, וככזה הוא טומן בחובו את כל המשאלות, הבקשות, התחינות, הכמיהות והחלומות שלנו. בית הכנסת בית יהודה תמיד היה ויהיה לי כבית, ולנצח אשוב ואשאב ממנו כוח, עוצמה וקדושה". 

צילום: בת עמי נוימאירק פוטשניק

גדלתי במושב חצב, ומבית הכנסת של המקום יש לי שני זיכרונות. האחד מימי שישי, כשהמון אנשים היו הולכים לכיוון בית הכנסת להתפלל. אמא שלי הייתה באותו זמן רוחצת כלים ושרה, והם תמיד היו אומרים לה 'מלכה, תנמיכי את הרדיו', כי הם לא הבינו שזו הייתה היא שבעצם שרה. הזיכרון השני הוא מאבא שלי, בן ציון חלפון ז"ל, שהיה סגן שר החקלאות.

בשנת 1977, יומיים לפני יום כיפור, הוא נפצע קשה בתאונת דרכים, וביום כיפור עצמו הוא נפטר. שנה לפני כן הייתי איתו ביום כיפור בבית הכנסת של המושב. הזיכרון החזק שלי ממנו הוא תפילת 'אל נורא עלילה' ברקע, ואבא שלי מחבק אותי עם הטלית ושר ביחד עם המתפללים. הייתי אז בת 12. בבית הכנסת הזה כבר לא ביקרתי הרבה שנים, אבל אני מתגעגעת ליום כיפור ההוא שהייתי עם אבא בבית הכנסת. אני מתגעגעת לשמוע את המתפללים שרים יחד את 'אדון הסליחות'. עד היום בשבועיים שלפני יום כיפור אני תמיד שרה בהופעות שלי את 'אדון הסליחות', כדי לזכור את הרגע ההוא". 

גדלתי בעיר יבנה, מקום שבו רוב האנשים מכירים האחד את השני. ביום כיפור היינו נפגשים כולם – משפחות, הורים וילדים בכל הגילים סמוך לבית הכנסת, השוכן ברחוב שדרות ירושלים.

היה זה מפגש חם וחברי. כולם היו לבושים בלבן, הגברים היו עוטים כיפה על ראשם, ומהלכים כשבידיהם סידור התפילה. כולם בירכו האחד את השני בברכת 'שנה טובה' ו'גמר חתימה טובה'. אני זוכרת במיוחד את הרגע שבו תקיעת השופר החלה. כילדה, הרגשתי כאילו הכל נעצר, עומד מלכת. שקט ודממה מסביב.

כילדים, היינו נדחקים להציץ כדי לראות את הפלא הזה. תקיעת השופר הייתה רגע של התרגשות. רגע שבו הבנתי, כבר כילדה, כי הוא קדוש, גדול, סמלי. קול השופר מבית הכנסת ביבנה מלווה אותי גם כיום. בתוך השקט וחשבון הנפש של יום הכיפורים, פתאום זועק השופר כמבקש סליחה, כסמל המחבר את כולנו לרגע אחד. היום, כאמא, אני מקווה שאוכל להעביר גם לילדי את אותה חוויה יהודית מעצימה וחשובה".

צילום: אריאל בשור

כל הזיכרונות שמלווים אותי, מילדות ועד היום, הם סביב בית הכנסת השכונתי הזה, ברחוב מעפילי אגוז. כל השמחות המשפחתיות, החוויה של בר המצווה שלי ושל אחי, מעמד העלייה לתורה, לימוד פרשת בר המצווה, השבתות והחגים – בכל מעמד כזה אני מלווה את סבא שלי, מוותיקי בית הכנסת, לתפילות.

זכור לי שלפני בר המצווה שלי, כדי לדעת לקרוא עם הטעמים והסלסולים המדויקים, הרב של בית הכנסת ביקש לצורך תרגול שנלמד את שיר השירים של יום שישי בערב במלואו. בכל פעם הוא היה בוחן אותנו באמצעות הקראה של פרק אחר. הייתי מגיע מלא בחששות, שמא אתבקש להקריא ולא אצלח את המשימה. עד היום, כשאני מגיע לבית הכנסת, החשש הזה מלווה אותי".