החקלאים שעזבו ג'וב מבטיח בעיר הגדולה כדי להפריח את השממה לא עומדים בנטל

בדרך חזרה תפסה אותנו הודעת וואטסאפ ששלח עוזי משה מקדש ברנע. “תודה שבאתם, אנחנו מאוד מעריכים את זה, זה לא מובן מאליו”, הוא כתב.

“הרבה מדברים, אבל מעט קמים, נוסעים ומגיעים לכאן. חשוב לנו להדגיש שאנחנו נלחמים כי המקום חשוב לנו ומבקשים בכל לשון של בקשה שלא תצא נימה בכיינית ומסכנה מהכתבה. אז שוב תודה”.

למושבים קדש ברנע, באר מילכה וכמהין, בשולי הנגב המערבי, בסמוך לגבול עם מצרים, לא מגיעים סתם. מדובר באזור שומם וטרשי של שטחי אש צה”ליים, מנוקד אוהלים בדואיים ומיושב בידי מעט תושבים. בשלושת היישובים הקטנים האלה מתגוררים כ־500 בני אדם בלבד, שחלקם עזבו ג’וב מבטיח ובית בעיר הגדולה במטרה ליישב את השממה, להיות חקלאים.

הם ניסו להגשים את החלום הציוני בהתגלמותו, אבל נחבטו בקרקע המציאות; מי שמגדל את רוב עגבניות השרי שאתם אוכלים, נמצא כעת בקריסה מהדהדת. לא מזמן, באקט של ייאוש, פרסמו חקלאי האזור מודעת אבל בולטת בעיתונות, ובה נכתב: “בעקבות החלטותיה הפוגעניות של ממשלת ישראל, התומכת ברשתות השיווק בכך שאינה מטפלת בפערי התיווך וגורמת לפירוק ההתיישבות, אנו מודיעים בצער רב על מותה בטרם עת של החקלאות הישראלית. כואבים ואבלים, חקלאי רמת הנגב כמהין, באר מילכה וקדש ברנע”.

“סוף־סוף מישהו הרים את הכפפה”, מסביר אברי בן־אריה מבאר מילכה את הרעיון מאחורי המודעה. “כולנו מתמרמרים, אבל עוזי לקח יוזמה והציע את רעיון המודעה. יש לנו קבוצת וואטסאפ של חקלאי האזור, ואנשים היו מוכנים להוציא מכיסם 500־1,000 שקל, גם מי שאין לו, משום שהבינו את החשיבות. זאת התגייסות מטורפת בשביל מודעה שיש סיכוי שבכלל לא תעזור”.

ואכן בינתיים נראה שמודעת האבל שעליה טרחו לא הייתה אפקטיבית. “אתה ראית ושאלת: ‘וואו, מה גרם לכם לפרסם כזאת מודעה?’” עדי משה, אשתו של עוזי, מחייכת. “אבל אתה חושב שאיזה פוליטיקאי התעניין מאז בשלומנו? אפילו לא אחד”.

עבור חקלאי האזור, הגיעו מים עד נפש. בחמש השנים האחרונות 20% מהמשקים החקלאיים בשלושת היישובים סגרו את שעריהם בעקבות המצב הכלכלי. “אני מקריית טבעון, אגרונום במקצועי”, מספר בן־אריה. “הגעתי לפה לפני שלוש שנים. ידעתי שאני רוצה להיות חקלאי ביישוב ספר. הלכתי להתייעץ עם חבר’ה שמגדלים עגבניות שרי, והם אמרו: ‘בשום פנים ואופן, אתה תגמור את עצמך’. הם כבר סיימו עם ההשקעות הגדולות של בניית החממות והמבנים עוד לפני הקטסטרופה. אם הייתי עושה את זה, הייתי בוודאות ב־20% שפשטו רגל”. לבסוף בחר בן־אריה לגדל חצילים ואננס.

ערן גיא מכמהין, שמגדל עגבניות שרי, מחייך בציניות. “אתן לך מקרה יותר כואב”, הוא אומר. “לפני ארבע שנים הגיע בחור לכמהין ואמר לי: ‘אני רוצה לעבוד בחקלאות’. אמרתי לו: ‘אל תיכנס לזה. יש לך עבודה מסודרת’. כבר אז ראיתי לאן הכל הולך. אני חי את המספרים. ישבתי עליו, אבל לא עזר. עברו שנתיים, והבן אדם חייב למעלה ממיליון שקל. אתה רואה ובא לך לבכות. משפחה בישראל שבאה מתוך ציונות, והיא נכחדת. אמרתי לאשתי: ‘האנשים האלה לא יישארו באזור, ובמקרה הטוב הם יישארו ביחד’”.

גיא, שהגיע לנגב לפני שבע שנים, הוא בן למשפחת חקלאים מעמק יזרעאל. “למה באתי?” הוא שואל, ומיד עונה: “כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב כסף, אבל באתי גם מציונות. סבא שלי הקים את בית אשל, שהיה אחד משלושת המצפים הראשונים בנגב, וכל הנכדים והילדים חונכו על התיישבות. אין אצלנו אחד שאינו חקלאי או עוסק במשהו שקשור לחקלאות”.

אז ידעת למה אתה נכנס?

“לא ברמות האלה. תמיד ראיתי כמה ההורים שלי או סבא שלי, מתקשים, אבל בשלוש השנים האחרונות זאת הייתה עוד מכה בראש. חקלאים הם אנשים אופטימיים שתמיד אומרים: ‘בעונה הבאה יהיה יותר טוב’. ואז הם חוטפים עוד מכה ואומרים: ‘יהיה בסדר’. אני רואה את אבא שלי. אין לו כבר כוח לחקלאות. לא רוצה לשמוע. הוא הכניס את עצמו לשותפויות ואמר: ‘אני פוליטיקאי. לא רוצה לראות יותר אדמה’. אחי הקטן, שראה את אח שלו וסבא שלו סובלים, אמר שהוא מעוניין ללמוד ולעבוד בהייטק והסביר שהוא לא רוצה להיות כמוהם”.

“אף אחד לא בא"

בעבר הצליחה החקלאות לפרנס את עובדיה בכבוד. אמיר פלג מקדש ברנע, למשל, העביר לפני כמה שנים 95% מסחורתו ליצוא. אבל מאז, השוק הרוסי התרסק ומבצע צוק איתן פגע בביקוש. היום, במקרה הטוב 30% מהעגבניות מגיעות לחו”ל, ואת השאר הוא מנסה למכור בארץ. אבל זאת מלחמת התשה, ולדבריו הקשיים גוברים מדי שנה.

חממה באזור קדש ברנע. צילום: דני מרון

“הגעתי מהוד השרון”, פלג מספר. “עבדתי בהייטק במשך עשר שנים והיה לי טוב. עברתי לכאן גם מטעמי ציונות. גם מקום קטן, גם מדבר, גם חקלאות. זאת החלטה של סגנון חיים, ולא הכרתי חקלאות לפני כן. אני לא רוצה שזה יהפוך למופע בכיינות, אבל היצוא חטף מכות, ופה המשקים מכווני יצוא. אני לא מצפה ששר החוץ יעשה מסע דילוגים בשביל לשפר את מצבי, אבל הסיבה שקמה היום זעקה היא שדברים נערמים אחד על השני. יצוא, מזג האוויר שהכה בנו, ואם כבר מקבלים מכות - אז שהמדינה לא תפריע”.

זה שנים החקלאים מתלוננים שמחירי המים מעמידים בפניהם קשיים. בנוסף לכך, באזור הזה אין גם הזרמה של מי טיהור שפכים שמסייעים להשקיה. כמו כן החקלאים זועקים על מס המעסיקים, שנקבע כדי לעודד עבודה ישראלית בחקלאות ולהפחית את התלות בעובדים זרים. לפי החוק, כל מי שמעסיק עובד זר צריך לשלם מס שמגיע עד 10% ממשכורת העובד. “המטרה הייתה לעודד העסקה של ישראלים, אבל מי יבוא לכאן?” שואלת עדי. “מי יבוא לעבוד עשר שעות בחום הזה? אף אחד לא בא”.

“בלי מס המעסיקים ותשלומי המים הייתי יכול להתפרנס בכבוד, ואברי לא היה מפחד לבנות עוד עשרה דונמים של חממות”, אומר גיא. “מס המעסיקים והמים גובים ממני 350 אלף שקל בשנה. בשביל לייצר סכומים כאלה, אני חייב להכניס מיליון שקל, ועוד לא האכלתי את המשפחה. מיליוני שקלים בשביל להביא משכורת שלא בטוח שהיא שווה את חוסר השינה, בעיות הגב, העישון. למה אני צריך את זה? אני אחזור לעמק ואעבוד אצל מישהו. יש חודשים שבהם נהג משאית אצל אבא שלי מרוויח הרבה יותר ממני”.

את האצבע המאשימה מפנים החקלאים גם כלפי הרשתות הגדולות, כמו שופרסל ורמי לוי, בגין פערי התיווך. “לא הבנתי איך נתנו לרמי לוי להדליק משואה בערב יום העצמאות”, אומר עוזי.

“אתה יודע מה הוא אמר בפעם האחרונה?” שואלת עדי. “’אפשר לחכות עד שהמחיר יירד, והוא בוודאות יירד. זאת תוצרת טרייה שחיי המדף שלה קצרים, ולכן לחקלאים לא תהיה ברירה, אלא להוריד את המחיר’. זאת הטקטיקה שלו”.

“כל הרשתות הפכו למתווכות”, טוען גיא. “שופרסל קונה מחברת ‘קטיף’ את הירקות. ‘קטיף’, המתווכת, היא בבעלות שופרסל. אני מוכר את הירקות ל’קטיף’, היא מורידה לי על התיווך 35%־40% ממחיר ‘תקליט’, המחירון שקובעת מועצת הצמחים, האחראית על הירקות והפירות במדינת ישראל. שופרסל הרוויחה 35% על התיווך של ‘קטיף’ ומוכרת לצרכן בעוד רווח של 100%, כך שאתה תמיד תשלם בין 150%־300% יותר".

“אננס שמכרתי בשמונה שקלים - ראיתי ב־30 שקל אצל רמי לוי”, טוען בן־אריה.

“עגבניות נמכרות בסופרים במחיר שבין 8.90 שקלים ל־14 שקל לקילו, כשחקלאי מוכר לרשת ומקבל 3.75 שקלים”, אומר גיא. “אני קורס ואסגור את המשק, ואתה עדיין לא תיהנה מהמחיר”.

“גידול חצילים עולה לי שני שקלים לקילו”, מוסיף בן־אריה. “אני שולח את המשטח לשוק ואדע אם הוא נמכר רק יום־יומיים אחרי. לפעמים אומרים לי: ‘הייתה בעיה באיכות, השוק מוצף’. מה שהיה אמור להימכר בשלושה שקלים, נמכר בשקל וחצי. הפסדתי חצי שקל על קילו ששילמתי עליו שני שקלים. במקום שיהיה גורם אובייקטיבי שיקנה את הסחורה מאיתנו, ימכור הלאה וירוויח עמלה, שופרסל בוררת את האיכות וקובעת את המחיר. איזה אינטרס יש לה להגיד שאיכות הסחורה שלי גבוהה?”.

אם כל זה לא מספיק, חודש אוגוסט הלוהט הכה בחוזקה בחקלאים ובתוצרת. “זה היה אוגוסט הכי חם זה שנים”, אומר בן־אריה. “בגלל החום הקיצוני

והמתמשך, הדבורים לא עבדו כמו שצריך או שהפרחים נשרו ולא הניבו פרי. בפועל נשאר אחוז מזערי של פרי שאמור היה להגיע לשוק”.

"בחרנו לבוא"

את צעקת הכאב מהיישובים הללו ספק אם שומעים במרכז. הגיל הממוצע של עובדי האדמה עומד על כ־60, דור ההמשך בוחר במסלול חיים אחר, משקים נסגרים, ולדברי גיא, בעוד כמה שנים יהיו אלה הרשתות שיגדלו בעצמן את הפירות והירקות, כך שלא יצטרכו לשלם לעוד גורם בדרך.

צריך להעריך את האנשים שגרים ברמת הנגב. יש להם אמנם מכולת בקדש ברנע, אבל רק פעם בשבוע הם מקבלים משלוחים מסופר גדול בבאר שבע. הטכנאי של בזק מגיע פעם בשבועיים, הילדים נוסעים לבית הספר במשך שעה לכל כיוון, והאופציות לבילוי מוגבלות לצפייה בכוכבי השמיים או האזנה לקרבות הניטשים מעבר לגבול בין המצרים לאנשי דאע”ש.

“כולנו הגענו לכאן מתוך בחירה”, מבהירה עדי. “בסופו של דבר זה אקט ציוני, אבל כל אחד מסיבותיו. מגורים במדבר, איכות חיים. לא באנו להתעשר, אבל זאת לא בושה להגיד שבאתי לחיות חיים טובים, לבנות בית קטן, לא בערבה, אלא בנגב המערבי. לגדל ילדים במקום שמאפשר בועה מבחינת חינוך ומשפחתיות. אף אחד לא מתחרט, אבל הקושי בחקלאות הולך וגדל עם השנים, והשנה היה מקבץ של נסיבות שהביאו למצב של ייאוש. ייאוש שמביא למודעת אבל”.

“אנחנו דור ראשון לחקלאות”, מוסיף עוזי. “היינו מסודרים בחיים. באנו ושמנו כאן כסף, ואני לא מלין על כך. נכנסנו למציאות שבה המדינה מקשה כל שנה יותר ויותר”.

מה בכל זאת טוב כאן?

“כשהייתי ילד בעיר לא גדלתי כמו שהילדים שלי גדלים כאן. הם יוצאים יחפים, רוכבים על אופניים. כשבאים חברים עירוניים, הם בהלם שיש חול. כולנו אנשים טובים שיודעים לעבוד, וזאת לא החקלאות של פעם. אנחנו כל הזמן מתייעלים, אבל לא הגיוני שהמדינה לא נותנת בחזרה”.

עדי ועוזי משה מתכננים לבנות בית, אבל החשש הממשי מהעתיד מעיב על תוכניותיהם. “אתה מכיר את הבדיחה על החקלאי ורואה החשבון?” עוזי שואל. “חקלאי בא לרואה חשבון ושואל: ‘פשטתי את הרגל?’ רואה החשבון עונה: ‘לפני ארבע שנים’. אתה יודע כמה עולה להרים – לא לתחזק - דונם חממה? 50 אלף שקל. אלה המספרים. בלי שתילים, בלי עובדים. אתה מבין איך אפשר להגיע לבור של חובות עצומים. חלק מהצעקה נולדה כי יש חקלאים שכבר לא ייהנו משיפור במצב. חקלאי שיסגור - ילך מפה, ומישהו אחר לא יבוא וישכור את הבית”.

“בית לידי, במושב, עמד ריק במשך ארבע שנים”, מוסיף גיא. “70 מטר, אלף שקל דמי שכירות. ריק, אף אחד לא בא”.

בן־אריה מספר שבבאר מילכה הם קלטו השנה שמונה משפחות חדשות. אף אחת מהן לא חושבת לעסוק בחקלאות. “אני מתעסקת בקליטה בקדש ברנע. יש מעט, והיא לא חקלאית”, מספרת עדי. “מי שחושב על חקלאות, חושב על משהו תיירותי ולא חקלאות פרופר”.

“יש פתגם שסבא שלי אמר בכל ארוחת שישי על חקלאות”, מגחך גיא. “מי שעשה כסף מחקלאות זה ההוא שהיה מספיק חכם לקנות שטחים בכניסה לעפולה כדי לשתול בהם חיטה ולמכור אותם בסוף לנדל”ן. היום אין חקלאים עשירים”.

אבל מי שיושב איתנו בחדר לא חשב להתעשר כשהיגר דרומה. דורון הובל, למשל, מבאר מילכה, הגיע בעקבות אשתו. הוא בכלל רצה לעבור לצפון הירוק. היום הוא אומר שגם אם העסק החקלאי יתמוטט, הוא לא יעזוב את האזור.

“המשפחה שלי עד היום לא מבינה מה אני עושה פה. הייתי לפני כן מנהל בחברת אשראי”, מספר עוזי. “כששאלו אותי למה אני עושה את זה, עניתי: ‘אני אומנם הולך לרדת ברמת החיים, אבל הולך לעלות באיכות החיים’. תכל’ס, אתה חושב שציונות מעניינת היום מישהו?”

בן־אריה דווקא לא איבד את הרומנטיקה, למרות המצב הקשה. “יש משהו מופלא בלבוא למקום שאין בו כלום, וכל מה שתעשה בו - זה מה שיהיה בו. זה הדבר שהכי קסם לי”.

תגובות

ממשרד החקלאות נמסר בתגובה: "משרד החקלאות נאבק על מניעת ריכוזיות בענפי החקלאות, חיזוק מעמד החקלאים והפחתת מחירי המזון לצרכן. המשרד פועל לביטול מס המעסיקים מול האוצר, שמתנגד בתוקף, ולגיבוש חוק לצמצום ופיקוח על פערי התיווך בין המגדל לצרכן. המשרד דאג להוציא לא מעט רפורמות מחוק ההסדרים, ובכוונתנו להמשיך לפעול לחיזוק החקלאות והחקלאים, לצד מציאת האיזון והורדת יוקר המחיה לצרכן הישראלי".

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "משרד האוצר מודע לבעיות החקלאים והקים צוות מיוחד שבוחן את מדיניות החקלאות בישראל בכלל ואת מיסוי העובדים הזרים בפרט, ויגיש את מסקנותיו בתוך 30 יום לשר האוצר. בהנחיית השר הצוות יגבש תוכנית ארוכת טווח בתחום החקלאות בישראל".

משופרסל נמסר בתגובה: "מרווח בתחום הפירות הירקות הנו בתחום הממוצע של המרווח הממוצע של הרשת ולאור הוצאות תפעול, עלויות לוגיסטיות, כוח אדם, שכר דירה, חשמל ועוד. לפיכך, הטענה שלפיה המרווחים בתחום הפירות והירקות הנם גבוהים, אין לה אחיזה במציאות".

מרמי לוי נמסר בתגובה: "את כל השינוע לחנויות שלנו עושה חברת 'ביכורי השקמה', ששייכת לנו. מדובר בהרבה פחות מ־35% עמלת תיווך. ומי קבע שמחיר 'התקליט' ריאלי? זה עניין של היצע וביקוש. עכשיו חג שלנו ויש חג של המוסלמים, אז יש ביקוש מעבר להיצע. לא פעם ולא פעמיים ברגע שלחקלאי יש היצע יותר קטן מהביקוש, הוא יודע לגבות את הכסף בהתאם, ואני מכבד ומעריך את החקלאים. אני קונה מהם סחורה. מי יביא אותה לחנויות, מי ישווק? מערך כמו שאנחנו הקמנו עולה מאות מיליונים. שיקימו מערך הפצה וילכו למכור. אני עדיין קורא לצרכנים: 'תקנו מה שאתם צריכים, ולא מעבר'. הרי אם הביקוש יהיה הרבה יותר גדול מההיצע, המחיר יעלה. אם מלפפון עולה לנו 12 שקל, אז בכמה צריך למכור בחנות, ב־15 שקל? אני לא אתן יד למחירים כאלה כי אין להם הצדקה. גם ככה החיים כאן קשים, ויש פה אנשים שצריכים לאכול. בסופו של דבר אנחנו דואגים לצרכן".