פוטו תש"ח: התמונות שטרם נחשפו מימי הקרב של קום המדינה

הוא יצא למוזיאון השוכן בשכונת פלורנטין בתל אביב, ביקש וקיבל את הארגז לידיו. בתוכו שכן אוספו הפרטי של יחזקאל אמיר, שנמסר למוזיאון בידי ילדיו לאחר פטירתו. אמיר, יליד בגדד, היה חבר לח"י, ובשנות המנדט בעל חנות צילום ידועה בירושלים. נראה היה כי מצב האוסף בכי רע, ומאז שהועבר למוזיאון הוא לא טופל. 
 

“אמרתי להם, אם זה אפשרי, אני אציל את האוסף", מספר כהן, “שאלו אותי כמה צריך לשלם. אמרתי להם, לכם זה לא יעלה דבר. באתי להציל את ההיסטוריה, לא להרוויח".
 

כהן לקח את הארגז למעבדתו והחל לפרוק אותו. “אני רואה פריטים במצב קטסטרופלי, עבשים, ועם לחות גבוהה שהקשתה על הפרדת הנגטיבים. החדר התמלא ריח חומצתי, אנשים שהיו איתי ברחו מהריח. קירבתי אלי את אחת הזכוכיות וזיהיתי בה תמונה של חיילים שוכבים או הרוגים. הבנתי שיש שם משהו יוצא דופן".
 

עוד באותו יום, ולאורך הלילה, פעלו כהן ועובדיו לפענח את תכולת הארגז. עד מהרה מצאו בו סרטי שחור–לבן לצד תשלילים ובהם כאלף תמונות. מאה מהן בתשלילי זכוכית, ומאות נוספות שצולמו בפורמט גדול (6X6 ס"מ). אוסף הצלולויד כלל סרטים שאורכם כמה דקות בפורמט 35 מ"מ, סרטי 8 מ"מ באורך כולל של כ–40 דקות וסרטי 16 מ"מ באורך כולל של כשעתיים. 
 

תשלילי הזכוכית נוקו באמצעים כימיים. הסרטים נסרקו בהקפדה במשך כמה חודשים, פריים אחר פריים, כדי ליצור מחדש סרט נע במתכונת דיגיטלית. בתוך חודשים מעטים התגלו עוצמתו של האוצר ואיכותו הגבוהה. 
 

בפני ותיקי עמותת הלח"י ואנשי המעבדה של כהן הונחו תמונות קשות של קורבנות שיירת הדסה, שהותקפה בדרכה להר הצופים ו–78 מאנשיה נרצחו ליד שייח' ג'ראח. כן נראו תמונות שצולמו דקות אחדות לאחר רצח נהג המשאית אלימלך שולמן. 
 

שולמן, שעבד בסולל בונה, הוביל חומרי בניין להקמת ביצורים בהר הצופים. ערבים השליכו לעברו רימון יד היכן, שפעלו שבועות מעטים אחר כך נגד שיירת הדסה, הרגו אותו והעלו את משאיתו באש. 
 

באוסף נראות גם גופות שלושה מארבעת חללי הפלמ"ח שנפלו בניסיון הכושל לכבוש את מתחם אוגוסטה ויקטוריה ערב הכרזת המדינה. כן זוהו תמונות שצולמו לאחר תקיפת חיל האוויר המצרי של התחנה המרכזית בתל אביב, ותיעוד מגוון של חיי יומיום מרחובות הערים הגדולות. 
 

הפצצת התחנה המרכזית בתל אביב ע"י המצרים. צילום: באדיבות עמותת מורשת הלח"י
 

לצד התיעוד של חללי ישראל, נמצאו באוסף גם פריטים נדירים של פעולות לוחמי הלח"י. התרגשות רבה במיוחד עוררו הסרטונים. באחד מהם נראית פשיטה על יעד ביפו, שהסתיימה בהנחת מטען ופיצוצו, וכן תיעוד של חוליית השוד (או כלשון אנשי הלח"י - "מחרימים") שפשטה על בנק ברקליס דיסקונט ברחוב אלנבי בתל אביב, בפיקודו של יעקב גרנק. סרטון נוסף מראה את עצורי הלח"י במחנה מעצר באריתריאה. האוסף כולל גם תמונות סטילס של הפלוגה החרדית של המחתרת בירושלים ושל לוחמת הלח"י הנערצת אריאלה - כינויה של לאה פריזנט. 
 

“הכל היה חדש עבורנו", אומרת רחל ברגר, מנהלת העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל (לח"י) וחלליהם, “הרי במחתרת הם לא צילמו, ולפתע אתה רואה אותם בתנועה, ומזהה מפקדים, לוחמים ולוחמות".
 

בזה אחר זה נקראו לחזות באוסף ותיקי לח"י, היסטוריונים ומביני עניין, במאמץ לזהות את האירועים וגיבוריהם. מלאכת הזיהוי והשיוך עדיין נמשכת. כהן המשיך ופעל בעצמו לחשוף מה מסתתר מאחורי כל תמונה. בבית יאיר, מוזיאון הלח"י בתל אביב, הונחה המשימה בידיה של עובדת הארכיון מירי יהלום. אין זו הפעם הראשונה שבה נופל לידיהם שלל כזה, אבל זהו לבטח האוסף העוצמתי ביותר. ברגר מספרת כי בידיהם עזבונות נוספים של אנשי המחתרת, שילדיהם נוהגים למסור לאחר מות הוריהם למשמורת נצח.
 

“תוכל לתאר לעצמך כמה מרגש זה היה", היא נזכרת, “אתה רואה קבוצה של ותיקי לח"י צופים בתמונות ואומרים ‘הנה דב! זאת אריאלה! הנה הקבוצה הירושלמית!'. זה מרגש אותי גם עכשיו כשאני מדברת על זה".
 

יעקב גרנק חוזר מהקרב לכיבוש לוד. צילום: אדיבות העמותה למורשת לוחמי הלח"י
 

עופר כהן סבור כי נוסף לצלם יחזקאל אמיר, חלק מן הפריטים שייכים לישראל נתח (בן ייטח), צלם של ההגנה, שפעל כמרגל בשורות הערבים במלחמת העצמאות. נתח נולד בעכו אבל גדל בדמשק, ושם רכש את הערבית המצוינת שבפיו. הוא התחזה לצלם עיתונות, הוחדר לשורות הלוחמים הערבים ופעל כצלם–מרגל בירושלים וסביבותיה. 

כהן (55) נולד בתל אביב וגדל ברמת גן. הוא הבכור מבין ארבעת אחיו, שכולם עוסקים בצילום או בעיצוב גרפי. “תמיד היו לי אוספים של אבנים ומאובנים. יש לי חוש ראייה מפותח, חיפשתי ומצאתי חפצים באדמה", הוא מספר. 
 

את החשיפה לעולם הצילום הוא חב לאביו יצחק. האב (84) הוא בעליה של חנות הצילום הוותיקה “לי–נוף" ברחוב אבן גבירול בתל אביב. הוא נולד בבגדד, וכבר שם החל לטפח את הצילום כמקצוע. לארץ עלה בשנת 1951, התגייס לקורס טיס, אבל הודח בתום שנה. הניסיון שצבר באוויר, יחד עם הידע בצילום, הפכו אותו לאחד מראשוני צלמי האוויר בצה"ל.
 

ב–1956 פתח את חנותו בתל אביב ומאז, כמעט שישה עשורים, הוא עובד בה לצד רעייתו רחל. “צלמי רחוב הביאו לו פילמים שיפתח עבורם", מספר בנו, “יום אחד הוא ראה תמונה של בחורה יפה. הוא ביקש מהצלם שיחבר בינו לבין המצולמת, וככה הכיר את אמא שלי".
 

לומים פלסטינים בירושלים. צילום: באדיבות העמותה למורשת לוחמי הלח"י

כבר בתיכון, אי שם באמצע שנות ה–70, גילה עופר את עולם הווידאו - ענף נדיר באותם ימים - והפיק סרטי חובבים עם חבריו. בצבא שירת בחיל הים, וגם שם זימן לו הגורל חיפושים - הפעם של הצוללת “דקר". בשנות ה־20 לחייו יצא עופר לניו יורק עם אחיו רונן. יחד הם הקימו חנות צילום מצליחה שעסקה בשחזור ובשכפול סרטים עבור לקוחות פרטיים. במהלך שהותם שם נפטר האח בפתאומיות בהיותו בן 31. כהן חזר לארץ, הקים משפחה, ולא חדל לעסוק בצילום במסגרת העסק המשפחתי. בתווך הוא יזם ותכנן, יחד עם האדריכל צבי שפרינגר, את היישוב שמשית בגליל. “אני חפשן", הוא אומר בחיוך, “חפשן ומצאי".
 

בניו יורק ובגליל ידע כהן הצלחות נאות, אבל החנות הצנועה היא חלון הראווה של עיסוקי המשפחה. מאחוריה, בתוך אולם נסתר מעין רואה, הם הקימו את ממלכת הצלולויד שלהם, שאין דומה לה. 
 

לצד ציוד להמרה ודיגיטציה, שנועד לשירות הלקוחות, שמורות שם מצלמות פילם, מצלמות וידיאו ישנות ואמצעים מתקדמים לשיקום פילמים ותמונות. באולם הקטן קם לתחייה האוסף שנמצא ברשות ותיקי הלח"י, וגם פריטים מצולמים אחרים שזרמו לידי כהן ועובדיו המומחים במשך השנים. 
 

“הגיעו לכאן דגימות מכל פורמט צילום שבו נעשה שימוש ב–120 השנים האחרונות", מספר עופר כהן, “הפריט הכי ישן נעשה ב–1889. זה סרט נע, 16 מ"מ, שצולם במקדש בהאי ומתעד ביקור של אישיות כלשהי בת העדה, כנראה בהודו. אנחנו משקמים צילומי סטילס על זכוכית, סרטי 35 מ"מ, סרטי 9.5 מ"מ, וכל מיני פורמטים מיוחדים. אנשים שומעים ומגיעים אלי. אנחנו לא מבצעים כאן עבודה טכנית בלבד, אלא גם חיבורים אנושיים".

ואכן, פעמים רבות, מאחורי הפריט העטוף חלודה, מסתתרים סיפורים אישיים או לאומיים. אחד מהם הוא סיפורו של חי דוידוב, יהודי ארץ־ישראלי, ששירת בצבא הבריטי כנהג משאית. תפקידו היה להוביל עבור הבריטים נשק מעיראק לפלשתינה, ובחשאי הבריח גם יהודים עיראקים ומסר מעט מן הנשק והתחמושת שקיבל לידי ההגנה. 
 

ב–1944, בעת שנהג באזור בצרה, התפוצצה תחמושת שנשא וגרמה לפציעתו הקשה. הוא נפטר לאחר שלושה ימים ונקבר שם, בהלוויה ממלכתית, בבית עלמין בריטי. 
 

פעולת השוד בבנק ברקליס דיסקונט בתל אביב. צילום: באדיבות העמותה למורשת לוחמי הלח"י

 
 

“יש לו בן יחיד", אומר כהן, “יום אחד הוא הגיע אלי עם תקליט ישן מאוד. מתברר שאז, בשנות ה–40, הייתה אפשרות להקליט את עצמך ולשלוח את התקליט ליקיריך. מעין מכתב באיכות שמע. דוידוב הקליט את עצמו, אבל לא הספיק לשלוח, והתקליט היה עמו בעת הפציעה. האחות שטיפלה בו בבית החולים שמרה את התקליט, ומסרה אותו לבנה. הבן איתר את בנו של דוידוב, ואחרי 50 שנה מסר לו את הפריט. הוא הניח אותו אצלו במשך 15 שנה, ובמקרה הגיע לכאן. במשך שנה עבדנו על השחזור". 
 

בהקלטה, שהובאה לאיכות טובה למדי וקול ברור, נשמע דוידוב שולח ליקיריו בארץ ישראל שלומות ואיחולים, ומתלונן מעט על החום הרחק במסופוטמיה. הודות למוצר המשוקם, זכו אלמנתו ובנו לשמוע ממנו דרישת שלום חיה - שישה עשורים לאחר שיצאה מפיו.
 

“מישהו הביא לכאן סרט המתעד את חתונת הוריו בשנת 1949 ברעננה", מספר כהן, “בסוף הסרט גילינו שהיה לו חלק שני: קטעים ביתיים שהם תיעדו לאחר שנה או שנתיים שאיש לא ידע שהם קיימים. רואים שם את הבן, זה שהביא את הסרט, בשנת חייו הראשונה. רק אז הוא גילה את דבר קיומו של התיעוד".

“טוב שהיו אנשים שהיה להם שכל לתעד", הוא מוסיף, “בטקסט או בקלטות אפשר לבלף. בתמונות לא, זה אמיתי. אם אתה רואה את לאה פריזנט או את יעקב גרנק שנה או שנתיים לפני שנהרגו, אתה יודע שהיו כאלה ושהם פעלו".

שימוש נוסף לחומרים הפרטיים המגיעים למעבדה של משפחת כהן בתל אביב הוא סיוע לנפגעי הלם קרב באמצעות סרטים פרטיים שצולמו באזורי מלחמה. למשל, קרבות אוויר מיומה הראשון של מלחמת יום כיפור שתועדו בידי נופשים בסיני. 
 

“מתקשרים אנשים ומבקשים לראות את הסרטים האלה", אומר כהן, “ולאחר זמן מה אתה מזהה שמדובר בנפגע מלחמה. יש מהם כאלה שצופים בזה באדיקות, וזה עושה להם טוב".

“תמונות רבות שם מרגשות. החזקות ביותר הן תמונות הקורבנות משיירת הדסה. זה היה פיגוע זוועתי, ואתה חווה אותו בצורה חיה, בצילום שביצע ערבי. מרגשות גם התמונות של הסרן דב. אני גר ברמת חן ובמשך השנים ידעתי עליו בגלל הרחוב שנושא את שמו. והנה, אתה רואה אותו בתמונה חיה, בראש הטור, והלוחמים הולכים אחריו".
 

“התמונות של הפיגועים ההם. אנחנו לא רגילים לראות קורבנות שלנו. פתאום אתה מבין שדבר לא השתנה ותמונות הרצח מ–48' נראות כמו היום. אתה רואה גופות שלמות, שרגע לפני כן היו בחיים ועכשיו מוטלות על האדמה".
 

תמונות משיירת הדה. צילום: באדיבות העמותה למורשת לוחמי הלח"י

“ייתכן, אנחנו הרי בדקה ה–90. אנשי דור תש"ח הולכים ומתמעטים. משום כך החזון שלי הוא לאסוף חומר רב ככל האפשר. ההיבט הוויזואלי מגרה את החושים. הריאות שלי מתנפחות כשאני שומע, בעיקר מצעירים, שפתחתי להם צוהר למה שקרה בהיסטוריה. כל מי שיש לו אוצרות כאלה בבוידעם, שלא יתמהמה ויביא אותם לכאן. השנים פוגמות בתשלילים או בפילמים, ולעתים גורמות נזק בלתי הפיך".