"יום אחד עברה לי המחשבה לשדוד בנק": מה עושה היום האופנובנק?

לדבריו, כשאז תפס שהוא מול בנק, איך לא, כבר היה מאוחר מדי. שכן הבחין בו ומילא את חובתו האזרחית – כך אומר ליבוביץ – והתקשר למשטרה. בתום אירוע דרמטי, שבמהלכו כבר ראה את מלאך המוות מולו, כששוטר ירה לעברו, מצא עצמו כבול. "הכו אותי מכות רצח מבלי שאגלה התנגדות", הוא נזכר באימה.
 

ליבוביץ המזוקן, איש שיחה מרתק ושובה לב, מביט באומץ אל עברו. "נגיד שאז לא היו תופסים אותי", הוא מעיר. "הרי ידוע שסוף גנב לתלייה. בסופו של דבר כולם נתפסים. ואם הייתי מחזיק עוד קצת מעמד, אין לי מושג איך הייתי ממשיך בחיים המוזרים דאז – בבוקר אדם ישר מהקהילה, איש משפחה לדוגמה, בצהריים שודד בנקים, לא פחות ולא יותר, ובערב אחד מהחבר'ה. כמה אפשר? נמאס לי! לא רציתי יותר את המשחק".

"הייתי בהלם מוחלט. בבת אחת קלטתי שנפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. עד אז לא חסר לי כלום. חייתי מצוין. הפרסומים ששדדתי בגלל חובות היו בלוף אחד גדול. לפתע הבן אדם באזיקים. הרגשתי מושפל. החופש נלקח ממני".

ליבוביץ, 62, גדל ברמת גן, ילד שמנת, בן למשפחת תעשיינים. סבו, חיים ליבוביץ, מייסד מפעל "עץ הזית" ומשועי הארץ, נראה בצילום, המתנוסס בדירת נכדו, לצד ז'בוטינסקי באזכרה לטרומפלדור. "נהניתי מילדות על הכיפאק בשכונת תל גנים, שהייתה מוקפת בשדות", הוא משחזר.
 

לקראת התיכון, הועבר הנער שוחר החופש ותאב המרחבים לפנימיית הדסים. כעבור שנה וחצי שולח משם בגין בעיות משמעת. חזר הביתה. התגלגל בין מוסדות חינוך, עד שפרש מלימודיו בגיל 16 ומשהו. לא הייתה לו בעיה ללכלך את הידיים בעבודות כמו מסגרות. התגייס לצנחנים. אז נפצע בתאונה. כמובן באופנוע, ש"איזי ריידר" ליבוביץ, מעריצו של סטיב מקווין מהסרט "הבריחה הגדולה", היה מכור לו. עבר קורס קציני תובלה ונלחם במלחמת יום הכיפורים בסיני.
 

באותה תקופה נשא לאשה את איריס, חברתו, ונולד להם בנם יחידם, ליאל. אחרי הצבא השלים בגרויות, למד באוניברסיטה מדעי המדינה לתואר ראשון וניסה להשתלב בעסקים המשפחתיים. "כאן אולי נזרעו זרעי הפורענות", הוא משער. "יש לי משפחה מורחבת נהדרת, אבל מרבה נכסים מרבה דאגה. בנושאים כלכליים היה אצלנו הרבה ריב ומדון, גם אם כסף לא היה חסר מעולם".

בהמשך עבר לעסקים אחרים, שבמסגרתם צץ אצלו הרעיון להקים את העיתון הכלכלי "גלובס", שאותו מכר כש"הרגשתי לא במקום". "עם הזמן עשיתי אוקיינוס של כסף בארצות הברית, בעוד שהמשפחה נשארה בארץ", הוא מעיד. "הרגשתי שאני ואפסי עוד. וזה לא טוב. נקלעתי לכל מיני סכסוכים משפטיים בענייני רכוש, שהביאו אותי למצוקה נפשית, בכלל לא כלכלית. עבר עלי לחץ אטומי שאיים לפוצץ אותי. הרגשתי שאני מוכרח לעשות משהו שיזעזע את העולם, אולי כדי להראות לכולם מה אני שווה".

"זעזעתי! יום אחד עברה לי המחשבה לשדוד בנק, אולי בגלל שזה אייקון המזוהה בתודעה כזרוע שלטונית. 'תגיד לי, אתה נורמלי?', ירדתי על עצמי. אבל השתכנעתי, גם אם לא הייתה לי בעיה עם בנקים. כאמור, היה לי כסף כמה שרציתי. זה לא פרץ אצלי באופן ספונטני. לו הייתי משקיע אחוז אחד מהזמן שהקדשתי לתכנונים, מעקבים, צילומים  למשהו חיובי - אולי לא היינו משוחחים כעת. זה כבר הפך אצלי לאובססיה. יום אחד נלחמתי עם עצמי מול סניף בנק בהרצליה. כשעברתי את הסף, כבר לא הייתה דרך חזרה".

ליבוביץ מבקש שלא נאמין לכל האגדות שנקשרו בו. לטענתו, לא הגיע לסניפי הבנקים באופנוע. "אופנובנק", כינו אותו בשל הקסדה שחבש לכיסוי פניו בהתפרצויותיו לסניפים. עוד הוא מפריך את הטיעון שבכניסתו לאתרי השוד היה יורה בתקרה. "אני נראה לך כאחד שיורה?", הוא תוהה. הוא מספר שבסניף אחד נאלץ לירות באוויר, ו"כל הסניפים האחרים תפסו טרמפ ודרשו פיצויים".
 

ובאשר לכסף שלא נזקק לו? – "הייתי חוזר ללא הקסדה לסניף הנשדד, פותח חשבון ומפקיד. ידעתי ששטרות הכסף מסומנים, ולכל סניף הסימון שלו".

"למה שיזהו? אני נראה שודד?"

"היסחפות. עודף לחץ".
 

הוא היה שודד ערמומי ויסודי גם יחד. ליבוביץ חושף שהיה מבצע סריקות מקדימות סביב הסניפים שהתכוון לשדוד. בהתאם לכך, היה יוצא מהסניף עם שללו – "אף פעם לא בריצה", הוא מדגיש – ומסתיר את הקסדה במקום שתכנן מראש, לרוב בין שיחים. במקום להימלט, היה שב למקום הפחות צפוי משודד – להתגודדות סביב הבנק הנשדד.

"הייתי מתערבב בין הסקרנים הרבים שנקהלו שם ואף אחד לא חשד בי", הוא מציין. "שמעתי אותם ממציאים סיפורים איך נראה השודד והתאמצתי לא להתפוצץ מצחוק. לא להאמין איך שזה הלך. בימים שלא שדדתי ניהלתי אורח חיים רגיל מול ים השמועות על השודד שלא נלכד. יתרה מכך, המשכתי בנסיעות העסקים לארצות הברית שמהן הייתי מגיח הנה, ל'עבודה' בבנקים, וחוזר חלילה עד שנתפסתי".
 

ליבוביץ נידון ל־20 שנות מאסר. לאחר ערעור הופחת עונשו ל־14 שנים. "עוד לא בא לפני שודד שהשיב תוך ימים ספורים מרגע הודאתו וחרטתו את כל הכספים לבעליהם", התפעל שופט בית המשפט העליון, מנחם אלון, מליבוביץ, שבסך הכל ריצה שמונה שנות מאסר, בעקבות החנינה שלה זכה מהנשיא עזר ויצמן.

"המאסר היה שוק לא קטן", אינו מסתיר בן הטובים שמעד. אסירים העריצו אותו. "דפקת את המשטרה!", היללו אותו. מאחרים פחד, "כי אחרי ככלות הכל אני לא כזה רמבו".
 

איכשהו שרד שם 2,995 ימים. נחשב לאסיר למופת. פרויקט בתי הספר שהקים בשב"ס נמשך עד היום, "כשגדולי העבריינים, האמיתיים כמובן, היו בשיעורי אזרחות שהעברתי". כתב מכתבים ובקשות למען אסירים בורים. "הפעילות החינוכית שלי בכלא הייתה אחד מאמצעי המנע שנקטתי מהתנכלויות מצד עבריינים מסוכנים", הוא מעיד. "הם קבוצות־קבוצות, ואני לא התחברתי לאף קבוצה וידעתי לשמור על עצמי. עם זאת, הרגשתי כמו במילואים מזופתים, ולא הייתי מאחל לאף אחד להיות כלוא בתא אחד עם חמישה רוצחים, כשאתה לא יודע מתי ישתחרר למי מהם בורג ויפגע. העונש הכי גדול היה לא להיות בבית עם אלה שאהבתי והלילות הארוכים, שבהם הרגשתי הכי בודד בעולם. מהתסכול הייתי מגרד עם הציפורניים את הסיד מהקיר עד זוב דם, מאבד תקווה שיום השחרור יגיע".
 

ב־98' שוחרר. בדרך אל החופש עבר שיקום: "איזו מילה מטומטמת; אני שונא אותה!" עם ניסיונו כקצין תובלה, נקלט בחברת "תעבורה", והוא אסיר תודה על היחס שלו זכה בחברה.

כציפור דרור מטבעו, פרש משם בהמשך והקים חברה לשירותים לוגיסטיים. זה לא סיפק אותו. "אף פעם לא שכחתי שאיבדתי שמונה שנים מהחיים", הוא מעיר. "כל הזמן אני רץ כמו השפן של אנרג'ייזר כדי להדביק את הפער. רוצה לטרוף כמה שיותר מהחיים ולמצות אותם. לכן, אני לומד באוניברסיטה הפתוחה היסטוריה צבאית לתואר שני בשביל הנשמה, ויופי לי".
 

בעת מאסרו התגרש מרעייתו, איריס. הם נשארו ביחסי ידידות ואין בלבו טינה עליה. מאז שחרורו הוא חי עם יסמין, מנכ"לית באחד ממשרדי הפרסום. לטקס שבו הוענק לבנו ליאל תואר הדוקטור באוניברסיטת קולומביה, נסע עם שתיהן. הבן, פרופסור לתקשורת וסופר שהוציא כבר כמה ספרים,  התחתן עם אמריקאית וחי בניו יורק.

סיפור היכרותו עם יסמין, רעייתו השנייה, אז גרושה פעמיים, נשמע כלקוח מסרט. בחופשתו השנייה מהכלא הסב עם איריס בבית קפה. כשיצא משם הצטלבו מבטים בינו לבין יסמין, שישבה בבית קפה סמוך. כך נוצר ביניהם קשר, שבשלב מסוים הוא רצה להפסיקו. "הבן אדם שפוט ל־20 שנה, מה יש לחכות לו? – חשבתי", הוא אומר. יסמין הייתה זאת שדאגה שהקשר יישמר איכשהו.
 

"לקראת אחד מחגי הפסח קיבלתי חופשה", הוא משחזר. "הייתי בדרך לליל הסדר אצל חברים, ואני לא יודע מה דחף אותי לצלצל ליסמין כדי לאחל חג שמח. צלצלתי אליה ושמעתי מה זה בכי. מה קרה? הגברת בבית חולים, לאחר שנפלה מסולם בהכנות לפסח ונפצעה. באותו רגע שכחתי מליל הסדר וטסתי אליה. מאז אנחנו יחד, למעט הזמן שנותר לי להשלים את המאסר".
 

עם האהבה הגדולה שהתלקחה ביניהם, שבמהלכה אימץ את בתה, מורן, הקוראת לו אבא, לא מיהרו להתחתן. יום אחד צפו השניים בסרט טבע על איי ונואטו, באוקיינוס השקט, שתושביהם הם בין האנשים המאושרים בתבל. "שם נתחתן!", הודיע לאהובתו. אולי הרעיון נשמע מטורף, אבל יסמין כנראה הרפתקנית לא קטנה כדי להיסחף אחריו. הסיפור המופלא של נישואיהם לפני שנתיים שם, למרגלות הר געש פעיל, הרחק־הרחק מאמא מולדת, אולי יסופר בכתבה אחרת.
 

מצפונו אינו מרפה ממנו. ליבוביץ הוא מרצה מבוקש, המספר בכנות כובשת על עברו בין הסורגים. מכך הוא מתפרנס. הרצאות לנוער הוא מעביר בהתנדבות. ליבוביץ, שמעולם לא נגע בסם וחווה בכלא זוועות, רואה שליחות בהטפה נגד סמים. שליחות אחרת הוא מייחס לאתר אינטרנט שבו מדריך הישרדות לנידונים למאסר, "כמחאה נגד אלה המנסים לסחוט מהם כסף תמורת ייעוץ".
 

"כיום אני לא חייב דין וחשבון לאף אחד, לאחר ששילמתי את חובי לחברה", הוא מבהיר. "אבל בפני עצמי אני מרגיש מחויב לכפר על מה שעשיתי בעבר".

"הסכום שנקבת מצוץ מן האצבע. נראה לי שזה היה בשקלים סכום כולל של למעלה מ־400 אלף דולר. מעשי השוד לא בוצעו בשביל כסף. עובדה שהחזרתי הכל. אפילו 400 מיליארד דולר לא שווים מול רגע אחד באזיקים".

"מעל לכל אני משלם מחיר נפשי רב. עד היום קורה שאני מתעורר בבהלה ובבעתה בלילות. הסיוטים מהכלא אינם נותנים מנוח. נדמה לי שמאז אני ישן עם עין אחת פקוחה. עד היום אני לא יושב במסעדה, ובמקומות ציבוריים אחרים, עם הגב לכניסה, כי אף פעם אי אפשר לדעת".

"למה לא. אופנוע ההארלי דוידסון שלי קורץ לשוטרים, שעוצרים אותי לא אחת כדי לבדוק רישיונות, למרות שבנהיגה שלי אני ילד־טוב־גבעתיים ולא משתוקק להיעצר שוב. ישר מזהים אותי. 'כמה צרות עשית לנו, יא לייבוביץ!', אומרים שוטרים, שיש מהם שלא היו בתכנון כשנעצרתי. לא חשוב כמה שאני ממהר, אני חייב להצטלם איתם על רקע האופנוע".

פעם אופנובנק, תמיד אופנובנק.