ירושלים, שלשום, שעות ספורות אחרי פיגוע הרצח בעיר העתיקה. לשקט הירושלמי יש כל מיני גוונים.

ירושלמים מכירים אותם היטב. השקט של סוף השבוע, שמגיע רגע אחרי הצפירה שמבשרת על כניסת השבת, כשריחות התבשילים נישאים באוויר, שונה מהשקט של בוקר יום חול, לפני שהרחובות מתרוממים לאטם. ויש שקט אחר, השקט של אחרי פיגוע. השקט המפלח.
 
שממה במחנה יהודה
 
שוק מחנה יהודה ריק. בימים כתיקונם השוק הומה אדם ובשעה 8:00 כבר קשה לנוע בתוכו. אבל עכשיו השעה כבר 9:30, והדרך בסמטאות פנויה. "הרבה זמן לא קרה לי שארזתי עוגות ככה בנחת בערב חג", אומר עידן שרעבי ממאפיית דובשנית הוותיקה, "תראי כמה סחורה, כמה עוגות. אנשים כמעט לא באים. התיירים בכלל ברחו. מי שבא זה רק הירושלמים שכבר התרגלו".
 

סוחרי מרכז ירושלים הם סיסמוגרף של המתרחש. הם מורגלים בניסיונות לספק לעצמם תירוצים כשההאטה מאיימת לכרסם. "יכול להיות שזו השעה המוקדמת, יכול להיות שזה הפחד, ואולי כי זה ערב חג שני", אומר ישראל דניאל מדני ספרים במדרחוב אבן ישראל, הרחוב שמתחבר לקצה השוק. כבר יותר מארבעה עשורים הוא שם. "כל מי שנושם את האוויר של ירושלים יודע מה זה פיגועים", הוא אומר, "לא צריך להזכיר את התקופה שבה כל שתי דקות התפוצצו פה אנשים. אנחנו פחות מתרגשים מזה, אבל כן, התחושה היא שמסוכן ונפיץ. אצל תל־אביבים שבאים לבקר זה מיד הופך למרכז השיח. ירושלמים חיים את זה ויודעים שזה בא בגלים. תראי לי מדינה אחת בעולם שהייתה מאפשרת דבר כזה. הבעיה היא שאנחנו לא מספיק מאוחדים, לא מספיק מאמינים בעצמנו".
 
דניאל מדבר במונחים של "לפני הפיגוע" ו"אחרי הפיגוע". "כשהתחילו החגים, הייתה יופי של עלייה לרגל", הוא אומר, "העיר הייתה תוססת. בעקבות הפיגועים שקט מאוד. בדרך כלל בערב חג אנחנו עובדים טוב". 
 
לב כבד במדרחוב
 
למתבונן מהצד נדמה שבמדרחוב בן יהודה העסקים כמעט כרגיל. שולחנות בתי הקפה בתפוסה חצי מלאה. רק כשעוצרים לרגע, האמת מרימה ראש. הרוב מפחדים, הם מרגישים את המתיחות באוויר. "אני יוצאת בלב כבד מהבית", אומרת מלי לפיד, ירושלמית זה כמה דורות. אמנון בן ה־90 חושב אחרת. "אנחנו לא ניתן לפחד לשבור אותנו", הוא אומר, "את יודעת כמה מלחמות עברנו? כן, אנחנו במלחמה, וגם את זו נעבור".
 
ע', עובד ותיק מאוד בסניף מרכזי של אחת הרשתות, מסתובב עם עין נפוחה. "את יודעת מה קרה לו?" שואל אחד החברים שלו, "תגידי לו שיספר לך". ע' לא רוצה לדבר, הוא מפחד. בן כמעט 60, עובד בניקיון כל חייו הבוגרים, באותה רשת. כמה שעות אחרי הרצח בעיר העתיקה תפסה אותו קבוצה של צעירים יהודים ופוצצה אותו במכות. "על מי אני אכעס?" הוא שואל בייאוש, "לא יודע כבר ממי לפחד". יותר הוא לא מוסיף.
 
ע' לא לבד. בירושלים ישנן שתי שכבות, זו שמעל פני השטח וזו שמתחתיו. שתי השכבות האלה זקוקות רק ללחיצה אחת קטנה כדי שיתלכדו. וכשהן מתלכדות, טוב לא יכול לצמוח מזה. בשקט בשקט, בלילה, תספר לי אפרת כהן, אחראית משמרת בפאב הסירה, על הפחד המשתק שאחז בה בערב שלפני. מרגע קבלת הבשורה יצאו לרחובות קבוצות־קבוצות ורק חיפשו על מי ואיפה לשחרר את הזעם. "זה כאילו הם מחכים שיקרה משהו ואז יוצאים מכל מיני מקומות", אומרת כהן.
 
ממילא, מובלעת השופינג 
 
שעת צהריים. נחלת שבעה, השכונה השלישית שנוסדה אחרי היציאה מהחומות, ריקה מאדם. את השקט מפרים קולות הבוקעים מרמקול באיכות גרועה במיוחד שנתלה על רכב חבוט של חסידי ברסלב. אלה אלופים. יכולים לעורר לחיים אפילו אבנים. מילות הניגון הנבחר הן "רבנו שאג בקול גדול כי אין שום ייאוש בעולם כלל".
 
בשדרות ממילא, החו"ל של ירושלים והתפר שמפריד בין העיר המערבית לעיר המזרחית, אין סימנים לכך שרק לפני שעות ספורות היו פה מהומות. לילה לפני כן תפסה קבוצת צעירים עובד מטבח ערבי וכיסחה אותו במכות. עכשיו שולחנות בתי הקפה והמסעדות מלאים, מאחורי הקופות בחנויות הבגדים משתרכים תורים. שופינג שמאחד יהודים וערבים. דו־קיום של צרכנים. אל תבנו על זה בחוץ.


שוק מחנה יהודה, תנועה דלילה מתמיד. צילום: מרק ישראל סלם
 
במרחק קצר משם מיתמר מגדל פצאל של מוזיאון מגדל דוד. מוקדני המכירות והכרטיסנים מדברים על בין 10% ל־20% ביטולים. הטלפון לא מפסיק לצלצל. מעבר לקו צריכה להיאמר רק מילה אחת: "המצב". המילה הזאת מקפלת בתוכה מציאות שלמה, יותר מזו שהמצודה העתיקה יכולה לספר.
 
"היו מספרים יפים מאוד והמוני מבקרים בחג הזה", אומרת אילת ליבר, מנכ"לית המוזיאון, "לירושלים יש עליות וירידות על בסיס קבוע. אנחנו מכירים את זה, לצערנו הרב. חווינו את זה בעבר הרחוק ובזמן האחרון בצוק איתן. יש הבנה שכנראה זה סוג של שגרה ואנשים פחות ופחות נכנעים לטרור. ראינו את זה בחג, כשהיה שמח ומלא. המוני אנשים ביקרו, והממוצע היה גבוה מבשנים קודמות. אתמול בערב, מיד אחרי שהתפרסמו החדשות הנוראות, אפשר היה לראות ירידה במספרים של אנשים שהגיעו למופע. מצב הרוח מושפע כמובן, ואנשים נצמדים לטלוויזיה ולחדשות. ההשפעה הקשה יותר היא על התיירים. החדשות האלה מצטלמות לא טוב, והביטולים הם של מי שחוששים להגיע לירושלים או לישראל. אנחנו רואים את התוצאות לחודשים הקרובים. כבר היו טלפונים של סוכנים שמקפיאים או מבטלים. אני מניחה שמיד אחרי החג נראה מה קורה, ומקווה שזה לא יהיה גל גדול. שדרות ממילא הומות אדם וגם החנויות וגם בתי הקפה ואיכשהו יש תחושה רגילה מאוד, גם בשער יפו, וזה די משמח. כל השדרה מסתיימת בשער יפו ובמגדל דוד וזה נתפס כאזור מוגן ובטוח. הקרבה של שדרות ממילא מחזקת מאוד את העיר העתיקה". 
 
מדד הקרטיב בשפל
 
במוזיאון חצר היישוב הישן ברובע היהודי נרשמה ירידה במספר המבקרים מחודש ספטמבר. 50% ביטלו בגלל המתיחות. ההתאוששות שהחלה אחרי צוק איתן בפסח נבלמה. קבוצות מבטלות ומשפחות מצביעות ברגליים. דתיים וחרדים מגיעים ישר לכותל בלי עצירת ביניים במוזיאון ובאתרי תיירות אחרים ברובע. על פי מדד הקרטיב של סמי ממינימרקט אררט, הסמוך למוזיאון, המצב רע במיוחד. בדרך כלל, לפני פסח וסוכות, הוא מזמין 40 קרטונים של קרטיבים. הפעם 15 הספיקו.
 
תושבי הרובע היהודי עצובים אך איתנים ברוחם. המקומיים יודעים שבסך הכל הרובע רגוע והשוטרים והחיילים עושים את המרב כדי לשמור על הביטחון. את התשובה שלהם למאורעות הקשים האחרונים הם פרסמו בשלטים שתלו ברחבי הרובע תחת הכותרת: "עץ חיים היא למחזיקים בה". "במוצאי חג שמחת תורה בשעה 21:30 יתקיימו אי"ה הקפות שניות בכיכר נחמיה ואהרן, אשר סמוך אליה נרצחו אמש שני הקדושים הי"ד. יחד נחזק את הריבונות היהודית ואת ההתיישבות בירושלים".
 
הדס צוויבל, תושבת העיר, הלכה עם חברתה לפנות בוקר לתפילה בכותל. "היו הרבה אנשים, אבל הייתה דריכות. הדרך לכותל מהשוק של העיר העתיקה הייתה חסומה. בבוקר היא כבר הייתה פתוחה אבל נראה שרוב האנשים האריכו דרך הרובע", היא מספרת. בימים שכאלה עדיף לשמור על פרופיל נמוך.
עצבות ליד הבר
 
מרכז ירושלים, שעה 22:30. שקט. שקט מאוד. אין לבלבל בין השקט הדרוך לבין אדישות. גם מי שמעמידים פני אדישים מסירים במהירות את המסכה מול השאלה הברורה: "אתה מפחד?" "אני לא מפחד", אומר תימור (26), יליד ברה"מ, סטודנט להנדסה באוניברסיטה העברית. הוא יושב על הבר הריק. הוא ועוד ארבעה אנשים, כולל הברמנית. "אתם העיתונאים רק מחפשים צרות", הוא מאבחן, "אנשים לא יוצאים כי הם יהודים ועכשיו זה חג. אני לא יהודי ולכן לא אכפת לי לצאת לבלות. מה שכן, אני יותר זהיר". 
 
הצלילים של חסידי ברסלב הסתלקו מנחלת שבעה. את הניידת שלהם מחליפה ניידת משטרה. "את מרגישה בטוחה יותר או פחות, כשיש פה ניידת?" אני שואלת את הברמנית, "פחות", היא אומרת, "כי זה מזכיר לי מה קורה פה באמת ומה עלול לקרות בכל רגע".
 
לכל אחד בעיר יש פרשנות, והכל נראה פוליטי. "כל כך הרבה זעם מופנה מהאחד לשני, אין סבלנות ואף אחד לא רוצה להקשיב", אומרת מיכל וייסבלאי, אם לשניים, "נדמה שכולם במלחמה עם כולם. זה גרם לי לתהות איך נצליח לעשות שלום עם בני עם אחר, בזמן שבתוכנו יש מלחמה".
 
מתחמי בילוי כמו חצר פיינגולד ורחוב הלני המלכה, הסמוך למגרש הרוסים, ריקים כמעט לגמרי. רק במדרחוב ריבלין הברים מלאים. הרוב צעירים ישראלים, רגע לפני גיוס או תוך כדי שירות צבאי. התיירים התאדו. "בטח שעצוב לי על מה שקורה פה", אומר אחד מהם, "תביני, נשמה, אני כל השבוע נטחן בבסיס. עד שאני יוצא, אני חייב להתפרק קצת".
 
בלילה במונית של מוחמד
 
השעה 1:30. אני עולה למונית. מוחמד, הנהג, תושב הר הזיתים, שותק. "אז מה", אני שואלת, "איך העבודה? אתה נראה עייף". הוא מהנהן. "באמת עייף הערב. ואתמול לא הייתה עבודה בכלל. יצאתי מהבית, שמעתי בקשר מהחברים שלי במוניות אחרות שתופסים ערבים ומרביצים להם כי רצחו יהודים. חזרתי הביתה, נכנסתי למיטה ואמרתי לעצמי: מוחמד, יש לך ילדים להאכיל. אסור שיקרה לך משהו". 
 
"מי אשם?" אני שואלת אותו. "בהכל אשמים הפוליטיקאים", הוא אומר, "מערבבים דת עם פוליטיקה, מספרים לאנשים צעירים שטויות ומנפחים להם את הראש. הצעירים לא בודקים עובדות ומאמינים להם. אני מוסלמי. אני מאמין ב־26 נביאים, כולל ישו ומשה. כמו שאת ואני יכולים לשבת פה במונית ולדבר, ככה ההורים שלי חיו עם יהודים בית ליד בית".
 
"מה יהיה?" אני שואלת. 
"מה יהיה?" הוא משיב, "אני אגיד לך מה יהיה. יהיה בלגן ואז יהיה שקט ואז יהיה שוב בלגן ושוב שקט. להמשיך?"
"הבנתי", אני אומרת.
 
הבוקר שלמחרת. בכפר עיסאוויה, במורדותיו המזרחיים של הר הצופים בצפון ירושלים, אין שקט. יריות נשמעות מהכפר. ניידות מג"ב באות והולכות. מהצד השני, בשכונת הגבעה הצרפתית, הקהל רוקד עם ספרי תורה ושר בקול גדול. עוד מעט אולי יחזור השקט. השאלה איזה גוון יהיה לו.