הורים במשרה מלאה: עד כמה להיות שותפים במה שקורה בין כותלי הכיתה?

"הורים דרשו לפטר את המורה השמאלני שנכח באירוע תקיפת לוחם גולני בנבי סאלח”; “אביו של תלמיד הגיע לכיתה של בנו והכה את המורה מול כל תלמידיו לאחר שהמורה החרים את מכשיר הסלולר של בנו”; “מורה צעיר בישראל טוען שפוטר אחרי שלימד את ‘עטור מצחך’”. אלו שלוש כותרות אקראיות מהשנים האחרונות המרמזות על יחסם של הורים למערכת החינוך ועל מידת מעורבותם במתרחש בין כותלי בית הספר.

אם צריך לפלח באופן גס, ההורים מתחלקים לשלוש קבוצות: האחת רואה בבית הספר שילוב בין אפסנאות לשמרטפות, שולחת את הילדים בכיף ומחכה שיחלוף הזמן. השנייה, זו שגדלה על האתוס שמדבר בשבח הכבוד שיש לרחוש לבני אדם, מחילה את זה על המורים ורואה בהם סמכות שיש להעניק לה גב רחב. הקבוצה השלישית כוללת את ההורים המעורבים, שלא לומר, המעורבבים מדי. אלו שמזמן שכחו את חלוקת התפקידים המווסתת ואת הגדרות הטריטוריה. 

איפה נמצא המינון הנכון? הספר “בין הורים למורים בחינוך העל־יסודי ‒ תמונת מצב והמלצות”, המבוסס על מחקר חדש, מעלה תובנה, שלפיה מעורבות הורים בחינוך הממוסד, אם היא נעשית בדרך נכונה ומותאמת לצורכי התלמיד והמשפחה, תורמת להתפתחות המתבגר. הספר הוא פרי עבודתה של ועדת מומחים בלתי תלויה בראשות פרופ’ ציפורה שכטמן, והוא יוצא לאור בימים אלה מטעם “היוזמה למחקר יישומי בחינוך” של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. 

מהמחקר עולה כי כניסת הילד לגיל ההתבגרות משפיעה לעתים קרובות על המשפחה כולה: שינויים קוגניטיביים ורגשיים שעוברים המתבגרים משפיעים על מערכת היחסים שלהם עם ההורים, וכוללים בין השאר שרטוט מחדש של גבולות ומעבר למערכת יחסים שוויונית יותר. בהקשר של בניית זהות, המחקר מציין את חשיבותה של יצירת אווירה ביתית התומכת בלימודים אקדמיים וממליץ להורים לאזן בין רצונם לגונן על ילדם ובין הצורך לאפשר לו להתנסות, ולפעמים אף להיכשל, בקבלת החלטות עצמאית. רמת האוטונומיה שהמתבגר זוכה לה חייבת להיות מותאמת לסביבתו, ליכולותיו ולסיכונים העומדים בפניו.

פרופ’ אודרי אדי־רקח, חברה בוועדת היוזמה ופרופ’ חברה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, מכירה את הדיון סביב “מעורבות” או “התערבות הורים” ואת הנוהג להתייחס ל”מעורבות” כדבר טוב ול”התערבות” כמעשה לא רצוי שפוגע במערכת החינוך. “אני פחות נוטה להשתמש במושגים אלה”, אומרת פרופ’ אדי־רקח, “במערכת החינוך, כמו בכל זירה חברתית, יש מערכות של יחסים ואינטראקציות בין קבוצות. בשל הפעילות הבולטת של ההורים, בתי הספר צריכים כיום לדעת להתנהל כמערכת שיש בה מורכבות של יחסים עם הורים, כאשר במערכת זו מעורבים אינטרסים ומשאבים כלכליים וחברתיים מגוונים”.

“הקווים האלה דינמיים מאוד ונתונים למשא ומתן בין ההורים לבית הספר. אבל חשוב לציין שלא כל תחום נתון למשא ומתן. באופן כללי, הורים יודעים שבתחום הפדגוגי, כגון בעיצוב תוכנית הלימוד לבית הספר, הם לא יתערבו מכיוון שהדבר נקבע על ידי משרד החינוך. בתחומים אחרים, כמו במקרה של גודל כיתה, הם כן יפעלו, ובעניין זה בצדק, כי ההורים היום פעילים מאוד בתחום החינוך. הם מתעדכנים, קוראים חוזרי מנכ”ל, דוחות ומסמכים רשמיים ובאים בתביעות ודרישות. הם יודעים לדרוש את המגיע להם וגם יודעים למי לפנות”. 

“התהליכים שתיארתי בולטים בעיקר באוכלוסייה מבוססת מבחינה חברתית־כלכלית. קבוצות של מהגרים, למשל עולים מאתיופיה, או קבוצות שיש להן פחות משאבים כלכליים וחברתיים, נתקלות ביותר קשיים בעזרה ובקידום הילדים בבית, ולעתים קרובות בהדרה מצד בית הספר בכל מה שקשור למעורבותם בבית הספר. בעבור הורים אלה, מערכת החינוך נדרשת להוביל לשינוי בכוחות ההוראה, שיכירו את הסביבה שבה הם עובדים, יכבדו אותה וילמדו למצוא את החיבור הנכון בינה לבית הספר”. 

אמון וכבוד הדדי בין הורים למורים הם גורמים עתירי השפעה על איכות הקשר בין ההורים לסגל בית הספר. אלו, מדגישים החוקרים, אינם מובנים מאליהם. מידת האמון במערכת החינוך בישראל קרובה לממוצע האמון שנמדד במדינות המפותחות, ועלתה באופן ניכר בעשור האחרון, גם אם מהשיח הציבורי נדמה שהורים ממעמד הביניים סומכים פחות ופחות על מערכת החינוך. 

על הרקע הזה כדאי לדעת שהחקיקה וחקיקת המשנה בישראל דלות, בהשוואה למקובל בעולם המערבי בכל הנוגע ליחסים בין בית הספר למשפחה. המחקר ממליץ למשרד החינוך, למשל, לפעול באמצעות חקיקה ראשית ומשנית לקביעת מדיניות ממלכתית בנושא מעורבות הורים, שתסדיר את חובותיהם וזכויותיהם של ההורים ושל הסגל החינוכי. החוקרים ממליצים למשרד החינוך להנחות ולעודד בתי ספר לקדם מעורבות הורים וקשר עם הורים. עוד מציג המחקר לראשונה שורת המלצות אופרטיביות במישור המשפטי. בכל הקשור בסכסוכים בתחום החינוך, לדוגמה, יבחרו ההורים והמורים במסלול של הליך גישור התנדבותי, שיתרונותיו גדולים לאין ערוך מאלה של התדיינויות משפטיות פורמליות.

“מורים ומנהלי בתי ספר מעדיפים לשמור על גבולות ברורים לגבי מה התפקיד של ההורים וזה של המורים בבית הספר”, אומרת פרופ’ אדי־רקח, “הורים מתקבלים בברכה בבית הספר בכל אותם תחומים שבהם היו פעילים גם בעבר, כלומר בתחום החברתי וההתנדבותי, אך יש קושי כשהם רוצים להיות פעילים יותר בנושאים כמו תקציבים או הקצאת מורים בכיתות. מכאן שההתעצמות של כוח ההורים בחינוך, והחשיבות שיש להם בתהליכי למידה של הילדים שלהם, מכוונת בעיקר לעשייה במסגרת הבית, ונתקלת במחסומים בתוך בית הספר. הורים נשארים מחוץ לגבולות בית הספר בכל הנוגע לקביעת מדיניות חינוכית, מה שמביא לקונפליקטים. ההורים נתפסים על ידי המורים וההנהלה כגורם שיכול לסייע להם, אך לא כשותף משמעותי”. 

“נכון, אבל זה לא כחלק מובנה ביחסים שבין הורים ומערכת החינוך. חלק גדול ביחסים של ההורים עם בית הספר מתנהל ברמה הפרטנית, בין בית הספר וההורה היחיד, סביב סוגיות הנוגעות לילדיו. כיום משרד החינוך, דרך שפ”י, מנסה לגבש מדיניות בנוגע ליחסים בין הורים ומורים. בעניין זה הדוחות של ‘היוזמה למחקר יישומי בחינוך’ מהווים תשתית עיונית וגם מעשית שיכולה לסייע למשרד החינוך בעשייה זו. עד היום קשה למצוא דיון מעמיק המלווה בעיצוב מדיניות ברורה ומסודרת לגבי מידת המעורבות של ההורים בבית הספר. אין ספק שכיום ההורים הפכו יותר מתמיד לגורם משמעותי במערכת החינוך שאי אפשר להתעלם ממנו, אולם נדרשת הכשרה מתאימה למורים ולמנהלים בעניין זה - נושא שדי חסר במוסדות השונים להכשרת מורים, ובפרסום של ‘היוזמה למחקר יישומי’ בחינוך ציינו זאת. יתר על כן, נדרשת הסדרה של היחסים בין הורים ובית הספר. יש חוסר הבנה מה מצופה מכל צד, מה שמוביל לעתים למשברים מיותרים. זוהי משימה שמשרד החינוך צריך לתת עליה את הדעת ויש לבחון דרכים ומנגנונים לניהול מערכת היחסים בין ההורים ובית הספר. על חלק מהמנגנונים הללו עמדנו במסמך היוזמה בהתייחס להיבטים משפטיים או טכנולוגיים אפשריים ליצירת קשרי אמון בין הצדדים ולפתרון מחלוקות שונות”. 

ד”ר נורית קפלן־תורן, מרצה במכללת אורנים, מומחית ביחסי בית הספר והמשפחה, סוקרת את התהליכים המובהקים שעברו על מערכת החינוך ומזכירה כי אם בתקופה שקדמה להקמת המדינה הורים בחרו את בית הספר שבו למד ילדם על פי נטיותיהם והשקפותיהם, לאחר הקמת המדינה, עם קבלת חוק חינוך ממלכתי (תשי”ג, 1953), צומצמה יכולת הבחירה של ההורים, והניתוק בין בית הספר וההורים נתפס כמוצדק אידיאולוגית, כי בתי הספר שאפו למלא תפקיד בלעדי בחינוך הילדים. “זו הייתה תקופה של גלי עלייה גדולים. הורים רבים היו טרודים בהישרדות כלכלית ולא פנויים למעורבות בחינוך”, אומרת קפלן־תורן, “ההחלטה על אינטגרציה בשנות ה־60 היא נקודת משבר ביחסי בית הספר והמשפחה, בין השאר מכיוון שההורים לא שותפו בהחלטה מהותית זו, ומעורבותם בשטחי בית הספר צומצמה רק לדאגה בתחום הפיזי – אפיית עוגות ואיסוף כסף”. 

ד”ר נורית קפלן־תורן
 

בשנות ה־80, לאור המודעות ההולכת וגדלה בארץ ובעולם להיבטים קהילתיים, החל משרד החינוך לתכנן מדיניות שתחזק את הקשר בין בית הספר להורים. במקביל, גם בקרב ההורים שברובם למדו במערכת החינוך הישראלית ורצו להשפיע על חינוך ילדיהם, חלה נכונות רבה יותר למעורבות. בתקופה הזאת קמו בתי ספר קהילתיים, ובלחץ ההורים נוסדו בתי ספר ייחודיים.

בשנות ה־90 הכיר משרד החינוך באופן רשמי בהורים כשותפים בתהליך החינוכי המתרחש בין כותלי בית הספר, מתוך הבנה שזו זכותם הדמוקרטית של ההורים להיות מעורבים בחינוך ילדיהם. “יותר מכך, כיום ברור שלהורים יש ידע וניסיון שיכולים לעזור לעבודת המסגרת החינוכית, ולכן שיתוף הפעולה הוא בלתי נמנע”, מוסיפה קפלן־תורן. 

"מעורבות הורים הוא מושג רחב מאוד והוא כולל התנהגויות רבות של הורים שמטרתן לקדם את הילד מבחינה לימודית ומבחינה רגשית וחברתית. זו יכולה להיות שיחה שהורה משוחח עם ילדו על בית הספר, החברים, השיעורים, התוכניות לעתיד ועוד. אלו הן גם העמדות של ההורים כלפי השכלה וחינוך, ואלו כמובן גם הפעולות שהוא נוקט כגון עזרה בהכנת שיעורי בית, השתתפות באירועים בית־ספריים וליווי טיולים. כשמתבוננים ברשימה החלקית הזאת אפשר לראות שיש למעורבות הורים שני בסיסים עיקריים: הבית ובית הספר. משתמע מכך שחלק מההתנהגויות נעשות בבית - קשר הורה וילד, וחלק נעשות בבית הספר - קשר הורה ובית ספר. אני מעדיפה לא להשתמש במילה 'התערבות' בהקשר של יחסי בית הספר והמשפחה. לדעתי, כל פעולה שהורים נוקטים נעשית כדי לתמוך ולסייע לילדם. 
 

לצערנו, פעולות אלו עשויות לפגוע לעתים במרקם היחסים בין בית הספר והמשפחה. כשבית הספר מרגיש מאוים וכשההורה מרגיש שאין עם מי לדבר, חל נתק בין בית הספר וההורים. מכיוון שהשותפות בין בית הספר וההורים חשובה כל כך, צריך להתקיים שיח בין בית הספר והמשפחה במטרה לשרטוט גבולות ובכך למנוע תחושת התערבות של אחד הצדדים. מניסיוני, ההורים אינם מעוניינים שבית הספר יפגע בפרטיותם, ובמקביל המורים והצוות החינוכי שהוכשר לעבודה עם התלמידים אינם מעוניינים שההורים יתערבו בהיבטים מקצועיים ולימודיים. עדין קיים מרחב גדול לשיתוף פעולה בין בית הספר והמשפחה, שעליו יש לקיים דיאלוג מכבד".