הקפת ניצחון: בית הכנסת שקם לתחייה כנגד כל הסיכויים

אלברט מנשרוב, גבאי בית הכנסת "הר סיני" מזה 30 שנים, מאושר. האיש הצנום והמאופק רוקד, מנסה למשוך איתו לריקוד את בני הקהילה המקורית המעטים, המבוגרים, שצועדים איתו ברחובות נווה שאנן בתל אביב הערב. יש לאלברט סיבה לשמוח. בשנים האחרונות התעורר מדי בוקר למציאות עגומה, בית הכנסת "שלו", המקורי של העדה הגיאורגית, פונה ממקומו לפני כשלוש שנים, ואלברט, הגבאי, נותר ללא מקום תפילה וללא קהילה. 

בית הכנסת "הר סיני" פעל מאז שנת 1926 בשטח פרטי בנווה שאנן. בימיו הטובים התקבצו סביבו עשרות משפחות, והמקום הקטן היה גדוש מתפללים בשבתות. עם השנים הלכה הקהילה וקטנה, ובשנות ה־90 החליט בעל הקרקע לפנות את בית הכנסת.
 

המאבק המשפטי שאליו יצאו המתפללים, שרידי הקהילה המקורית, לא צלח. הבעלים ביקש לפנות את בית הכנסת ולבנות תחתיו מבנה אחר, למסחר ולמגורים. אנשי הקהילה התנגדו, בטענה שבית הכנסת משרת את הקהילה מאז שנת 1926, אולם בסופו של דבר פונה בית הכנסת לפני כשלוש שנים ממתפללים, תמורת פיצוי כספי של 290 אלף שקל. המבנה המקורי טרם נהרס ומשמש היום פאב־מסעדה לבני הקהילה האריתראית, בשכירות.

עשרות בתי כנסת פעלו בנווה שאנן מאז הוקמה ב־1921 ומשכה אליה קהילות רבות של סוחרים ופועלים בני כל העדות, אבל מאז שנות ה־90 עברה השכונה שינוי כמעט מוחלט, והפכה לאזור ידוע לשמצה בשל פעילות של סחר בסמים וזנות. ב־20 השנים האחרונות הפכה השכונה למקום מגורים לאלפי עובדים זרים ומבקשי מקלט, בגין המחירים הנמוכים.

האוכלוסיות הוותיקות החזקות יחסית עזבו את המקום, מותירות מאות ספורות של מבוגרים חסרי אמצעים ברובם, ובעקבותיהם נסגרו בתי הכנסת בזה אחר זה. חמישה בתי כנסת בלבד פעילים היום בכל האזור, וברובם מתקיים מניין אחד ביום. כל בתי הכנסת חשופים לפריצות של דיירי רחוב, נרקומנים ומבקשי מקלט חסרי בית, ורובם מוחזקים פתוחים רק על ידי קומץ של בנים למתפללים המקוריים. 
 

אבל מנשרוב לא ויתר למרות התבוסה המשפטית, כאב הלב והפינוי. האיש המבוגר, החולה, שכבר אינו מתגורר בנווה שאנן, בילה את השנתיים האחרונות בכיתות רגליים מחנות לחנות באזור, בניסיון לאסוף תרומות כדי להקים מחדש את בית הכנסת שלו במבנה אחר שהוקצה לו בעיר, המבנה של בית אולפנה לבנות, בית כנסת אחר שעמד ריק במשך כמעט 15 שנים, שאותו קיבלו בהוראת בית הדין הרבני לענייני הקדשות.

חוגגים בבית הכנסת הר סיני. צילום: אריאל בשור

גם בית אולפנה לבנות היה פעם בית כנסת משגשג, והקומה העליונה שימשה בית ספר אליטיסטי לבנות החברה הדתית של תל אביב במהלך שנות ה־60 וה־70: "זה היה אחד מבתי הכנסת הגדולים והוותיקים כאן בנווה שאנן.היו כאן אז הרבה דתיים, היו בו לפחות שני מניינים בשבת בבוקר, התפללו בו כל יום. שם עליתי לתורה כחתן. עברתי שם לפני כשנה, וכאב הלב לראות את המקום סגור", מספר יצחק, אחד מהמתפללים הוותיקים, שכבר מזמן אינו מתגורר בשכונה. 

אל מנשרוב חבר במאבק עו"ד יוסי זויטיא, שאביו היה חלק מהקהילה הגיאורגית המקורית, ויחד הצליחו לפתוח מחדש לפני כחצי שנה את בית הכנסת. בחולצה לבנה מכופתרת ניצב מנשרוב הערב על הבמה בבית הכנסת שלו וזורח מאושר. עבורו הרגע הזה הוא לא המאבק במבקשי המקלט, או על צביונה של השכונה, מנשרוב רצה את בית הכנסת שלו בחזרה, נלחם והצליח.
 

"בוודאי שחשוב לנו להחזיק את המקום פתוח, ולאו דווקא עבור הקהילה הגיאורגית המקורית. בית כנסת בשבילי הוא לא רק בית כנסת במובן הקלאסי של המילה, הוא מרכז העצמה. יש כאן עדיין יהודים שמתגוררים בשכונה, מבוגרים. אני מקווה שעבורם המקום הזה יהיה אור בשכונה. אני מתכוון לגייס גם את החברים שלי ולהציע כאן לאזרחים שירותים משפטיים ואחרים. זה יהיה מרכז קהילתי עם צביון דתי".

"בחגים קצת קשה, אבל בימי חול יש לנו מניין כל יום, של בעלי העסקים באזור".

ולקיים הקפות בליווי משטרתי?

"יש כאן אנשים שקופים, יהודים שמתביישים, שפוחדים. אם אין בית כנסת - יש ירידה בערכים. אנחנו נקיים כאן מרכז העצמה. ניקח את הקומה השנייה, ואולי נקים בה כולל".

בין ישן לחדש

בצמוד לבית הכנסת נמצא מבנה נטוש שמשמש לעתים נרקומנים חסרי בית. המבנה הזה הוא המקווה המקורי של השכונה שהוקם בשנת 1930. המקום סגור מזה זמן רב ואין דרישה לשירותיו. הערב נמצאים כאן עשרות מבני הקהילה המקורית וילדיהם, וגם בעזרת הנשים השמחה גדולה.

בית הכנסת משופץ בחסכנות, בכספים שנאספו בתרומות, מסויד כולו לבן. אחרי נאומי ברכה והקפות בתוך המבנה המחודש, הם יוצאים לצעוד אל מבנה בית הכנסת המקורי, נושאים את ספרי התורה, מצוידים בתזמורת גיאורגית ומלווים באורחים ובמבטים של עשרות 
 

מבקשי מקלט אריתראים וסודנים שתוהים על מהות הצעדה. “זה חג שלנו", מסבירים להם כמה מהחוגגים. "אין לי בעיה איתם", אומר אחד החוגגים, "ככה זה, אנשים הולכים ואנשים באים, אבל בית הכנסת שלנו זה משהו אחר, זה של הרגש, זה של הלב. יש לי דמעות של התרגשות היום". 
 

גם החוגג יוסי מצטרף לתחושה: ”הקהילה הזאת במקור היא קהילה של אנשים קשי יום, הם יודעים מה זה להיות נזקק ורעב, אין לנו כעס על מבקשי המקלט. יש לנו כעס על המוסדות הממשלתיים שלא השכילו ליצור כאן איזון לתושבים המקוריים".
 

שתי ניידות משטרה מלוות את התהלוכה הקטנה שמתארת בדיוק את השינוי העצום שעברה השכונה בשלושת העשורים שחלפו, ואת המתח בין הוותיקים לחדשים. אנשי "החזית לשחרור דרום תל אביב", התארגנות אזרחית המבקשת להוציא את מבקשי המקלט מהשכונות בדרום העיר, הגיעו כדי "להפגין נוכחות ולתמוך", כדבריהם. הם מתלווים לקצה הצעדה הקטנה, מצלמים את מבקשי המקלט הצופים בצדי הדרך, על המדרכה ומתוך חנויות ומסעדות. לא נרשמים כמעט עימותים, מלבד כמה משפטים שמפטירים הצועדים בדרך. 

אלברט, גבאי בית הכנסת. צילום: אריאל בשור

בחצר המבנה של בית הכנסת המקורי עוצרת התהלוכה לרקוד בחצר המבנה במשך כמה דקות, משם ממשיכים דרך המדרחוב חזרה למבנה החדש, מנסים בשירת "שישו ושמחו בשמחת תורה" לגבור לכמה דקות על אווירת החולין ועל העליבות של נווה שאנן. אי אפשר להתעלם מההבדל העצום בין החוגגים הלבושים חג ובידיהם ספרי התורה היקרים, לבין המדרכות המוכתמות של נווה שאנן, המעוטרות שברי זכוכית, פחי זבל ונחלי ביוב קטנים. אין כאן הערב נוכחות של חברי כנסת או אישי ציבור.
 

האורחים הצעירים צועדים עם הילדים, אבל מחר לא יהיו כאן, ובית הכנסת הקטן ימשיך להיאבק על קיומו בתוך סביבה משתנה, בין החצר האחורית של תל אביב, להזנחה בת עשרות שנים, לפרויקטים חדשים של נדל"ן בפאתי השכונה שמנסים למשוך לכאן צעירים.

"אני מגיע כל יום מבת ים ופותח ב־12 למנחה. כל יום. ויש לנו מניין. נפתח ונמשיך. מנחה כל יום בין 12:30 לשתיים וחצי". הוא מספר כי החל מהשבוע יועברו בבית הכנסת שיעורים מדי יום ראשון ורביעי בערב, כשהכוונה להפעיל בהמשך מערך שיעורים בבית הכנסת מדי ערב.