בקו האש: האם אזרחים נושאי נשק היא באמת התשובה לגל הטרור?

על רקע הקריאות הללו, יצאו ביומיים האחרונים פעילי התנועה הליברלית החדשה בשיתוף "סטודנטים למען חירות" ו"העמותה לקידום תרבות הנשק" להפגנות שנועדו לדרוש מהממשלה להגמיש את מדיניות מתן רישיונות הנשק לאזרחים. "הזכות לשאת נשק היא נגררת לזכות לחיים ולרכוש", אומר בועז ארד, מראשי התנועה הליברלית החדשה, "זו הזכות להגנה עצמית". 
 

סוגיית נשיאת כלי הנשק על ידי אזרחים אינה חדשה, והיא עולה מדי כמה שנים בהקשרים שונים. פרשת שי דרומי, החקלאי שירה בפורצים שפלשו לחוותו, עוררה דיון ציבורי בשאלה האם רשאי אדם לירות בביתו שלו, ואילו מקרי רצח שבוצעו באמצעות נשק אישי של מאבטחים, הביאו לשינוי ההנחיות. 
 

בעשור האחרון חלה ירידה של 35% במספר כלי הנשק הפרטיים המוחזקים ברישיון על ידי אזרחי ישראל, אך עדיין מספרם עומד על כ־150 אלף, כך על פני נתוני המשרד לביטחון פנים משנת 2013. 43 אלף כלי נשק מוחזקים בנוסף על ידי מאבטחים, ועוד כמה אלפים נמצאים בידי ארגונים שונים, לא כולל צה"ל והמשטרה. אלפים נוספים – כ־14 אלף, על פי הערכות מבקר המדינה – מוחזקים שלא כחוק ובלי רישיון. 
 

כשפעילות הקמפיין "אקדח על שולחן המטבח" מדמיינות שכל כלי הנשק הללו ייצאו לרחובות במטרה להגן על אזרחי ישראל, הן נחרדות. "אנחנו מאוד חוששות מהקריאה, שבעינינו היא לא אחראית", אומרת עו"ד גלית לובצקי, מובילת הפרויקט. "רק ביום שבת היה אירוע דקירה בשער שכם, כשמתוך שלושה שוטרים שנפגעו - אחד במצב קשה בשל ירי של שוטרים. האמירה 'קחו נשק ותסתובבו כמו קלינט איסטווד' היא מסוכנת. היא מניחה שתדע לזהות נכון את האירוע, שלא יחטפו לך את האקדח מהיד, שתדע לכוון נכון לאדם שמהווה סכנה ושלא תפגע בחפים מפשע מסביב. אלו הרבה הנחות שלא נוטות להתקיים ביחד". 

 "האמירה 'קחו נשק ותסתובבו כמו קלינט איסטווד' היא מסוכנת". עו"ד גלית לובצקי. צילום: אלבום פרטי 

אבל טוענים שרבים מהפיגועים הסתיימו ללא נפגעים רבים, הודות לאזרחים החמושים. 
 "אותי מפחיד יותר אדם שמסתובב עם אקדח שלא ירה בו במטווח אולי עשר שנים, וחושב שהוא אמור להציל אותי, מאשר מישהו עם סכין. דווקא הקריאה שהייתה אמורה לגרום לי בטוחה יותר גרמה לי להרגיש פחות בטוחה. יש דרכים להתגונן שלא דורשות נשק חם, וגם אם יש טעות בזיהוי – הנזק הוא הפיך". 
 

תופעת חימוש היתר בישראל ומקרי רצח שהתבצעו בנשק של מאבטחים הובאה לידיעת ממשלת ישראל כבר לפני כעשור, אז החליט שר הפנים דאז, אופיר פינס, על הקמת ועדה בראשותו של דן ברינקר, בשעתו סגן המפכ"ל, שתבחן את אחזקת הנשק בידי המאבטחים בחברות הפרטיות. "אחת ההמלצות החשובות שלנו הייתה להעביר את האחריות על כלי הירייה ממשרד הפנים אל המשרד לביטחון פנים", אומר עכשיו ברינקר. "הרציונל היה שהמשרד לביטחון פנים, כאחראי על ביטחון האזרחים, צריך להיות אחראי על הכלי הזה". 
 

המלצות נוספות שהגיש והתקבלו היו להעביר את המאבטחים שורה של מבדקים שיקבעו את כשירותם לשאת נשק, להגביר את האימון וההכשרה, ולא לאפשר להם לקחת את נשקם הביתה בסיום העבודה, אלא להקפיד שיפקידו אותו בכספות. על אף ששר הפנים הודיע כי יאמץ את ההחלטות במלואן, רק ב־2008 עוגנה ההחלטה בחוק. אלא שהסעיף האחרון לא נאכף, והמאבטחים המשיכו מאז להסתובב עם נשקם גם אחרי שעות העבודה.

ב־2013 נרצחו שמונה נשים על ידי בני זוגן שנשאו נשק אבטחה. בתגובה הוציא השר לביטחון פנים דאז, יצחק אהרונוביץ, הנחיות שאוכפות במידה רבה את התיקון לחוק. 
 

"מאז לא היה אף קורבן מנשק מאבטחים, כמעט שנתיים וחצי", מצהירה עו"ד לובצקי. "אז כשאומרים לי ש'מי שרוצה להרוג יהרוג גם ככה', אני אומרת שאנשים לא נעשו אנשים טובים יותר. וכשאומרים 'יותר נשק, יותר הגנה', אני שואלת: 'הגנה למי?'" 
 

לעומתה ארד מפנה את האצבע המאשימה דווקא כלפי חברות השמירה. "אני רואה פה חוסר הגינות שראוי לגינוי", הוא אומר. "הם שכרו אנשים חסרי הכשרה לעבודה, ועכשיו יש להם אינטרס שלא יהיה נשק בידי האזרחים".
 

לובצקי מזהירה שאם תהיה היד קלה על מתן רישיונות נשק לכל דורש, עלולה לעלות שוב רמת האלימות ותחושת המסוכנות בתוך המשפחה: "יש מחקרים שאומרים שכשיש נשק חם בבית, הסיכוי של אישה להירצח הוא פי שלושה עד חמישה מאשר סיכויה של אישה שאין בביתה נשק חם. לזה צריך להוסיף את ההשפעה של הנשק הזמין על תחושת איום. גם אם לא משתמשים בו, העובדה שיש נשק בבית מולידה אמירות מאיימות". 
 

התנועה הליברלית החדשה, שחבריה מבקשים דווקא להגדיל כאמור את מספר רישיונות הנשק, טוענת בתגובה שיש דרך לשלוט על רמת האיום: "אנחנו לא אומרים שכל אחד ייכנס לסופר ויקנה נשק, אלא שיהיה פיקוח כפי שהוא נעשה למי שמקבל רישיון נהיגה, שהרי כלי רכב בידיים לא נכונות יכול להיות כלי משחית. אנחנו מציעים שרישיון לנשק יקבל מי שיוכיח שלמד ותרגל, מי שייפגש עם מומחים ויוכיח שהוא כשיר לכך. ישנם הרבה יוצאי יחידות צבאיות שבטחנו בהם בצבא והפקדנו בידיהם נשק אוטומטי, ושיוכלו להגן על עצמם ועל הסובבים אותם גם באזרחות". 
 

ועדיין, אחד הפצועים קשה בגל הטרור הנוכחי הוא כתוצאה מירי של כוחותינו. 
 ארד: "נכון, באירועי חירום ובמצבי לחץ נגרמו תקלות, אבל מה היה קורה אילו לא היה שם נשק? זה היה יכול להיגמר בטבח. זה חלק מהסיכונים שצריך לקחת. בייחוד אם המשטרה לא נמצאת באזור זמן התגובה, והגעתה לזירה נעשית בתוך שבע־שמונה דקות. את הנשק יש להפקיד בידיים מתורגלות של אנשים שומרי חוק שיש להם ניסיון צבאי.

כיום הקריטריונים הם שאם היית קצינה בסיירת, אבל את מתגוררת בתל אביב לא תקבלי נשק, לעומת תושבי התנחלויות שלא שירתו בצבא. זאת למרות שקו החזית הוא לא רק בהתנחלויות, אלא בירושלים, בתל אביב ובכל הארץ למעשה. במחקר שנערך באוניברסיטת בר אילן עלה שב־70% מפיגועי הטרור שבהם עשו אזרחים שימוש בכלי הנשק הפרטיים שלהם לצורכי הגנה, תרמו האזרחים לנטרולו של התוקף ולעצירת מסע ההרג.

הדבר הזה מתאר נכוחה את המצב שבו אנו נמצאים היום: גל של מפגעים בודדים שמחפשים חוליה חלשה של אנשים שמסתובבים לתומם נטולי נשק. אם האופציה היא לא לצייד בנשק, שומרי החוק יהיו קורבנות. במדינת ישראל יש הנחת יסוד שהאזרחים לא אחראים, וחלק מהמסר שלנו הוא לשנות את הפרדיגמה ולהניח שהאזרח הוא אחראי וראוי לאמון והממשלה צריכה לשרת אותו – ולא להפך". 
 

אולם כשלמדינה יש מונופול על הכוח, ויש לה משטרה וצבא, האם היא יכולה לחלק בנדיבות מהכוח הזה? "מטרת המאבק שלנו היא לגרום למדינה לקחת אחריות על הנשק שהיא מחלקת", אומרת לובצקי, "היא צריכה לאכוף את החוקים שלה עצמה. אי אפשר להפריט את חברות האבטחה או לחלק רישיונות לכל דורש ולא לקחת אחריות". 
 

בינתיים, מדיניות האצבע הקלה על ההדק עלולה להוביל להסלמה. זאת אולי הסיבה שהרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, קרא לאזרחים להפגין איפוק. באירוע לזכר חללי צה"ל הדרוזים הוא אמר: "הציבור הוא חלק מהמאבק הזה. צריך שיהיה דרוך, אבל שיפעל בשיקול דעת ולא יתחיל לשלוף פה אקדחים לכל הכיוונים ולהרוג אנשים". 
 

ואולי הרעיון הוא לעמוד במבחן הסבירות, כפי שמציע ניצב בדימוס ברינקר. "מדובר בכלי אלסטי", הוא אומר. "בימים של רגיעה אפשר יהיה לומר שלא צריך שבידי האזרחים יהיה נשק, אולם במצבי קיצון – כפי שאנחנו חווים כעת - המשרד לביטחון פנים בתפיסת האבטחה שלו יכול להגיד שהוא רוצה לשתף מקסימום מעגלים במעגל האבטחה ולשחרר את היד, להעניק רישיונות ולשנות את ההוראות לפתיחה באש. צריך למצוא את האיזון: מצד אחד יכול להיות שאנשים יתלהמו שיהיו תאונות או רצח בתוך המשפחה, אולם היו מקרים שאנשים מנעו פיגועים בזכות הנשק