דו קיום? התושבים בחיפה מיואשים: "הביטחון יכול להיעלם בשנייה"

“אין כאן דו־קיום, יש פחד”, אומר מוסטפה אבול־עלי, שאותו פגשתי בעיר התחתית בחיפה. “זה נכון שאין דקירות, אבל הלב של העיר מדמם”. 
 

“הכל כאן טעון”, אומר מצדו אחד הרוכלים בשוק בוואדי ניסנאס, שכונה בעיר התחתית של חיפה. “אתה לא מבין כמה חשדנות יש כאן”, טוען מוסא, אחד הקונים תושב הוואדי. “עוד לפני שהחלו האירועים כל קונה שהגיע היה חשדן. ותמיד נתן לך את התחושה שהוא לא מאמין בך כאדם ב־100%”. כשאני שואל אותו לשם משפחתו, הוא מתנער: “מספיק מוסא. עזוב אותי מצרות”, וממהר לעזוב את המקום. 
 

אירועי הימים האחרונים אולי האטו את התנועה בוואדי ניסנאס, אבל לא שיתקו את השוק ואת החנויות. “יש עבודה, תודה לאל”, אומר יוסף, מוכר דגים שמעמיד כמה ארגזים באמצע הרחוב ומוכר את השלל. “כאן אני עושה את הקניות שלי, ואני נהנית מכל רגע”, אומרת דפנה, שהגיעה לוואדי לרכוש ירקות ובשר. “אני נהנית מהאווירה, מהסחורה, מהכל. שלא יהרסו את זה”. 
 

בחיפה חיים 35 אלף תושבים ערבים, כ־10% מכלל האוכלוסייה, 10,000 מתוכם מתגוררים בוואדי ניסנאס וברחובות הסמוכים, ומספר זהה מתגוררים בשכונת עבאס, הממוקמת במרחק כמה מאות מטרים מהוואדי. היתר מפוזרים ברחבי חיפה - בשכונות קריית אליעזר, עין הים, שפרינצק והכרמל. לפי הערכות, 75% מהערבים הם נוצרים, והשאר מוסלמים.
 

מהסיור בשכונת עין הים, ברחוב אלנבי בקריית אליעזר ובוואדי ניסנאס מצטיירת תמונת מצב עגומה: הרוב טוענים כי הם לא מרגישים בנוח במצב הקיים, אך מודים שנכון לכתיבת שורות אלה, השקט נשמר.
 

“אין כאן דו־קיום ממוסד. יש כאן סוג של נורמליות, וזהו”, מסביר ג’עפר פרח, מנהל מרכז “מוסאוא” ופעיל חברתי לטובת המגזר. “יש עירייה שמזמן איבדה את הדרך. עירייה שסוגרת בתי ספר משותפים, שמתנגדת לגני ילדים משותפים ליהודים וערבים, עירייה שמתנכלת לתיאטרון אל־מידאן וסגרה לו את המימון עוד לפני פרשת מירי רגב, עירייה שתלמידיה הערבים נוהרים לבתי הספר של הכנסיות ולא מקבלים חינוך ממלכתי, ראש עיר שחוסך כסף על הגב שלנו, ראש עיר שלא יזם בניית שכונה חדשה לערבים זה שנים. אין אפילו תוכניות מגירה לחידוש מגורים, ואתה מדבר איתי על דו־קיום? יש לנו בית ספר בעיר התחתית שאמור לאכלס 180 ילדים ומאכלס כמות כפולה, וילדים נדחפים שם לכיתות”, טוען עוד פרח.
 

“יש נורמליות, לא יותר”.
 

לדברי פרח, האוכלוסייה הערבית בחיפה משלמת מחיר יקר יותר על כל דבר בגלל היותה ערבית. “אין שוויון בשום דבר בגלל שאנחנו ערבים”, הוא טוען. לדבריו, יש גורמים חזקים בעיר הזאת שגורמים לשקט הביטחוני היחסי. “יש מאות רופאים ואחיות שעובדים בבתי חולים ובקופות חולים באזור חיפה, אלפי פועלים ועובדים במפעלים, אלפי סטודנטים שלומדים במוסדות האקדמיים וגם מאות מרצים, וכולם שומרים בשתיקה על השקט הזה”, טוען פרח.

"הייאוש הזה בסוף יגיע לכל מקום". הפגנה בנצרת. צילום: באסל עווידאת, פלאש 90 

“אבל השקט הוא לא בגלל שיש בעיר הזאת תוכנית מסודרת לדו־קיום. יש כאן ההפך הגמור, ואת זה מנצלת העירייה. היא משמרת את החזקים, מתעלמת מהצרכים הבסיסיים של הנוער והילדים, של הנשים ושל העובד הפשוט. לי ברור שהאוכלוסייה בחיפה יותר חזקה ממנהיגיה ויש לה אינטרס לשמר את הנורמליות”.  פרח מאמין כי מה שקורה כעת ביתר הארץ יביא גם להפרת הסטטוס־קוו בחיפה. לדבריו, “הייאוש הזה והדיכוי של אזרחי המדינה הערבים בסוף יגיע לכל מקום”.
 

“מה זה דו־קיום?” תוהה ערין עאבדי, בת 38, חברת מועצת העיר מטעם חד”ש וחברה בקואליציה של יונה יהב, וגם נינתו של ראש העיר של חיפה עבדל רחמן חאג’. “יש כאן חיים ביחד? יש כאן פעילות תרבותית משותפת? אני לא חושבת. לא מדובר בדו־קיום, אלא בקיום בלבד. אני גרה באלנבי בשכונה שיש בה יהודים וערבים, אבל אין לנו כלום משותף. הם לא יודעים כלום עלי ואני לא יודעת כלום עליהם. הדבר המשותף זה הרחוב שאנחנו גרים בו”.
 

“מרגיז אותי שיש פסטיבל סרטים בחיפה ויש תוכנית, והתוכנייה לא מתורגמת לערבית”.
 

 “עוד לא, אבל אני מטפלת בזה”.
 

כמו אחרים, גם עבאדי סבורה שהשקט היחסי בחיפה הוא תוצר של מרדף יומיומי אחרי הפרנסה. “כל אחד עסוק במשכנתה שלו”, היא אומרת. “בדאגה לילדים שלו, במשכורת החודשית, אבל חייבים לשאוף לשוויון וחייבים לעשות שינוי”.
 

“אני מעסיק במשרד שלי 15 אנשים, בהם גם יהודים”, אומר עו"ד סמי אבו ורדה, בן 48, שמתגורר בשכונת עין הים בחיפה, שכונה שברובה יהודית, ומשרדו ממוקם בעיר התחתית באחד הבניינים הגדולים בעיר.

“אני עושה עסקים עם יהודים ושיתופי פעולה. אני באופן אישי חוויתי על בשרי את הדו־קיום הנפלא בחיפה ביחס למקומות אחרים. כשלמדתי משפטים באוניברסיטה העברית הייתי ארבע וחצי שנים בירושלים. עברתי לשם והרגשתי שאני חי שם בפלנטה אחרת. ‘פלנטה משוגעת’, ממש לא משהו נורמלי. מהר מאוד אחרי הלימודים בחרתי לחזור לעיר שנולדתי בה, חיפה, וכאן להתמקם וכאן לעבוד. רוב הלקוחות שלי יהודים. אני מרגיש שיש כאן דו־קיום אמיתי. יש לא מעט ערבים בחיפה שנהנים מהמצב ומהשקט הזה. אני לא חושב שיש מתח באוויר. אני חושב שהדו־קיום מתקיים כאן בצורה מאוד ברורה”.
 

בניגוד לחלק מתושבי ואדי ניסנאס, עו"ד אבו ורדה מאמין שהשקט בעיר יישמר. “אני לא יכול להגיד לך שאין צדק בטענות של אחרים ושהם לא מרגישים מקופחים, אבל אני מיישם את הדו־קיום במלואו. מה יהיה מחר, עוד חודש, עוד שנה, לא יודע להגיד לך”. לגבי הטענה כי “לאוכלוסייה החזקה בחיפה יש אינטרס לשמר את השקט”, טוען אבו ורדה: “אני לא חושב שזה קשור לחזק או חלש. זה קשור בעיקר לרצון לשמור על שפיות מצד הרבה מאוד אנשים - גם יהודים וגם ערבים - וטוב שזה כך. מה רע בזה?”
 

האירוע הבולט ביותר שהתרחש בחיפה במסגרת גל הטרור הנוכחי, נכון לכתיבת שורות אלה, היה ההפגנה שהתחוללה בסוף השבוע במושבה הגרמנית שבעיר, ובה כ־700 מפגינים יהודים של הימין קראו: “דמנו אינו הפקר”. 
 

מול המפגינים היהודים הפגינו כ־200 ערבים, בעיקר מקומיים אך לא רק. מאות שוטרים חצצו בין המחנות. במרחק של 200 מטרים משם פתח ראש עיריית חיפה יונה יהב את אליפות העולם בשיט שנערכה בחיפה. “יהב היה צריך להיות כאן”, טען מרוואן, ערבי נוצרי תושב העיר. “לא לצדד באף צד, אבל להרגיע”. 
 

“הוא נותן לערבים הכל”, טען מנגד יגאל, אחד המפגינים. “מה שהם רק רוצים. הם מקבלים משרות לפני יהודים”. 

"היה צריך להיות בהפגנה". יונה יהב. צילום: צבי רוגר
 

בימים אלו רוב היהודים נמנעים מלהתקרב לוואדי ניסנאס, אבל יש בהם לא מעטים שחשים אמפתיה למצוקה של תושבי העיר הערבים. “צריך לשחרר את הפקק הזה שנקרא ואדי ניסנאס ולבנות להם בתי ספר, לבנות להם בניינים”, אומרת סיגל, מורה בבית ספר בחיפה. “לתת להם להתפתח כמו אנשים נורמלים. “חיפה היא עיר מיוחדת, אבל הייחוד הזה יכול להיגמר ברגע”, אומרת אם של אחת התלמידות. “הירוק והיופי של הכרמל תמיד יישארו, אבל הביטחון יכול להיעלם בשנייה”.
 

מי שעמד מול ההפגנה שהתחוללה במוצאי שבת ולא האמין למראה עיניו היה פאדי נג’אר, הבעלים של מסעדת “דוזאן” במושבה הגרמנית. “יש מקום לכולם בארץ הזאת, במדינה הזאת”, הוא אומר. “המסעדה שלי מעוצבת ככה שהיא מתאימה לכולם. כל שולחן מעוצב בצורה אחרת, כדי שיסמל את השוני והמשותף. התפריט שלנו בשלוש שפות. האוכל הוא לבנוני־ישראלי, והשף אצלנו צרפתי שמבשל גם אוכל איטלקי. יש כאן קיבוץ גלויות, ופתאום באים קיצונים ומנסים לקלקל את הכל”.