חוסר האונים, אי הידיעה והפחד המשתק מפני הפיגוע הבא הכפילו כתקופה האחרונה את מספר הפונים למרכזי הסיוע נפשי. ישראלים רבים מדווחים בימים אלה על תחושות חרדה, אימה, כעס ושנאה, בעיקר לנוכח האופי הלא צפוי של פיגועי הדקירה.
בכל מוקדי הסיוע מדווחים על עלייה מורגשת במספר הפניות של אזרחים. את עליית סף המתח והפחד תולים אנשי המקצוע בכמה גורמים ובהם הקושי של מערכת הביטחון להתמודד עם גל הטרור, פרסום הצילומים הקשים מזירות הפיגועים ופרופיל המפגעים - צעירים ובודדים שקשה לצפות מבעוד מועד".
"אם אנחנו סוג של מדד לדופק הלאומי אז מצבנו בשבועות האחרונים לא טוב. אנחנו קורסים תחת הנטל, יש לנו עלייה של יותר מ־100% בהיקף הפניות. כל מערך המתנדבים שלנו עובד והפעלתי גם את צוות החירום", מספרת גילה סלע, מנהלת מוקד הסיוע של נט"ל (תמיכה וסיוע נפשי לנפגעי טראומה על רקע לאומי).
הצעירים חוששים יותר
לדברי סלע, אל המוקד פונים הורים, חיילים, צעירים וקשישים ולכל אוכלוסייה מאפייני מצוקה אחרים. "יש מי שמתקשרים ממש סביב הפיגועים כשזה תופס אותם באותו רגע, והם מביעים חוסר אונים ופחד. לא מדובר רק בעדי ראייה שנכחו בזירה אלא גם באנשים שנחשפו לתמונות ולסרטוני הפיגועים", היא מספרת.
"מתקשרים אלינו לא מעט ישראלים שחוו טראומה במהלך פיגועי העבר באינתיפאדה הראשונה והשנייה, אך בעיקר פונים צעירים שבאותן תקופות היו ילדים או שלא נולדו בכלל, דווקא כי במלחמה יש כרוניקה ידועה וטרור מהסוג הזה הוא לא צפוי. כשהורים פונים אלינו ואומרים "טפלו בילד", אנחנו מטפלים דווקא בהם, כי צעירים זקוקים בזמנים כאלה למשענת".
עוד מתברר כי אחת האוכלוסיות הנזקקות ביותר בימים אלה הם חיילי צה"ל במילואים ובסדיר. "אנחנו רואים אותם לכל אורך השנה האחרונה מאז צוק איתן, ועכשיו מתקשרים יותר", מוסיפה סלע, "מדובר בחיילים שאחרי צוק איתן הצליחו בקושי לחזור לשגרה וגל הטרור הנוכחי מעורר בהם זיכרונות אבל גם חששות שהם ייקראו מחדש לקרב. הרבה חיילים כבר ממתינים מבחינתם לצו 8 ולהסלמה".
את הניסיון שצברו בנט"ל תרגמו אנשי המקצוע לכלל ברזל אחד: "חייבים לדבר על המצוקה עם מישהו ולא להישאר עם זה לבד. אנחנו נותנים למשל לגיטימציה לאנשים שאומרים כי הם חושבים שהשתגעו, אבל חייבים לשמוע ממישהו שהמציאות היא זו שהשתגעה. התקף חרדה מלווה בסימפטומים פיזיולוגיים קשים ומי שחווה את זה לא מבין מה קורה לו. אז חשוב לדבר גם כדי להבין שבמקרים כאלה הגוף ׳מדבר׳ את המצוקה הנפשית", מסבירה סלע.
לדבריה, "כשתהיה דעיכה של גל הטרור אנשים יפסיקו להתקשר, ואכן אצל 80% החרדה תחלוף, אבל כ־20% מאלו שנחשפו לטראומה ימשיכו לחוות תסמינים גם בתום חודש עד שישה שבועות אחרי דעיכת האירועים. הם יהיו חייבים לטפל בתסמינים כדי שאלו לא ייהפכו לפוסט־טראומה".
"טראומה מולידה אלימות"
מנהל השירותים הקהילתיים בנט"ל, יותם דגן, אומר: "מספר הקורבנות בגל הטרור הזה אפילו לא מתקרב לנתוני האינתיפאדה השנייה, ובכל זאת התחושה בקרב הציבור היא קשה יותר. הסיבה היא שהפעם האיום מגיע מבפנים - מתוך הערים המעורבות שלנו, ממקומות שאנחנו הולכים לעשות בהם קניות".
דגן טוען כי הכלים להתמודדות עם טראומה לאומית וציבורית דומים, גם כשהמאפיינים שלה שונים: "לפני פחות משנה הגענו לשיקגו, שהיא אחת הערים המורכבות בארה"ב מבחינת פשיעה. הם ביקשו מאיתנו עצות להתמודדות עם נפגעי טראומה ממלחמות הכנופיות ברחובות העיר. לא ידענו מה יקרה בישראל כמה חודשים אחר כך, אבל הכלים שגיבשנו דומים: היכולת להסתמך על הקרובים ועל המשפחה ולעבור את זה ביחד, לבצע הרפיה של הגוף כדי לסייע לנפש, לפנות לעזרה וגם להבין שבסופו של דבר טראומה שנולדת מאלימות עלולה גם להוליד בעצמה אלימות".
לדבריו, "קוראים לזה בפסיכולוגיה ׳אקטינג אאוט׳. כלומר, אדם מוציא לפועל את הפחדים שלו. אנחנו רואים גם את החברה הישראלית וגם את זו הפלסטינית טובעות בשנאת האחר בגלל מעגל דמים של עשרות שנים שמייצר גם הוא מעגל של אלימות וחוזר חלילה. כך שחלק בלתי נפרד מהתמודדות של חברה עם טראומה הוא גם דרךהחינוך. עדיף להכיר בחששות ובחולשות ולפנות לעזרה מאשר להחצין את השנאה כלפי הגורם המאיים".