את מי שעוקב אחר התהליכים שעוברת החברה הבדואית בשנים האחרונות, פיגוע הירי שביצע מוהנד אל־עוקבי, תושב אזור חורה, לא תפס בהפתעה.
נכון, אנחנו רוצים מאוד לראות את הבדואים תושבי הנגב חלק מאיתנו. נכון, אנחנו רוצים לראות אותם ישראלים לכל דבר ועניין. נכון, אנחנו רוצים להפוך אותם לשותפים שלנו. לגבי חלק מהם, אפשר לומר ללא היסוס שמדובר בשאיפה הדדית. יש בהם מי שמשרתים בצה”ל. יש מי שמתנדבים לשירות לאומי. יש מי שמחפשים את החיבור.
אבל יש גם חלק אחר. חלק שלא משנה מה תעשה המדינה - הוא לעולם לא יראה את עצמו עצם מעצמיה. והחלק הזה הולך וגדל בהתמדה. לפני חודש וחצי בלבד חשפנו כאן, ב”מעריב־השבוע”, את הנתונים: בין חמישית לשליש מהבדואים בנגב, כלומר 40־60 אלף איש, הם היום פלסטינים או בני פלסטיניות. כמעט לכל בדואי שני בנגב יש קרובי משפחה פלסטינים ביהודה ושומרון.
איך הגענו למצב הזה? ובכן, יותר משליש מהמשפחות הבדואיות פוליגמיות. ברוב המוחלט של המשפחות הללו, האישה השנייה היא פלסטינית. בעבר לקחו אותה הגברים הבדואים מעזה. היום הם קונים אותה מאביה ביהודה ושומרון תמורת כמה אלפי דינרים. הנשים הללו מוברחות לישראל בלא הפרעה ומצטרפות אל המשפחה הבדואית כחסרות זכויות ובמעמד נמוך מזה של האישה הראשונה. כך הן וכך ילדיהן, שסביבתם - שרואה בהם ילדים סוג ב’ - דוחפת אותם להישאר מחוברים למשפחה הבסיסית של האם בחברון, ברמאללה או בשכם.
כל זה לוקח אותנו, כאמור, לשורה התחתונה הקובעת שבנגב מתגוררים היום עשרות אלפי צעירים פלסטינים - משפחתם פלסטינית, ההזדהות שלהם פלסטינית, ולכן בכל הפגנה, לא משנה על מה, הם מניפים את הדגל הפלסטיני. אפשר לדבר עד מחר על הצורך להשקיע ביישובי הבדואים (צריך) ועל הצורך לנסות לשלב אותם כמה שיותר בחברה (יש צורך), אבל שום דבר מזה לא ינתק אותם מהזהות הלאומית שלהם ומזהותה של המשפחה שלהם. כשנבין את זה נדע להבין גם שמוהנד אל־עוקבי, הרוצח משלשום, היה הראשון, אך ככל הנראה לא האחרון.
אבל יש גם נקודת אור אחת שאסור להתעלם ממנה: הגינוי הרחב לפיגוע שבא מצדם של ראשי המגזר הבדואי בנגב. נכון, זה גינוי מתבקש, טבעי, כזה שאמור להיות מובן מאליו. אבל בימים כאלה - כשחלקים במגזר הערבי מצטרפים אל האויב וזורקים אבנים ובקבוקי תבערה, וכשנבחרי הציבור הזה מובילים את ההסתה - לצאת בקול ברור ולהגיד “אנחנו נגד טרור”, זה מהלך לא פשוט שמחייב אומץ לב.