יום שני, שעת ערב קרירה בשוק מחנה יהודה בירושלים. בימים הסוערים הללו, שבהם ידעה העיר פיגועים רבים, הרחובות לא מלאים בבליינים כמו בימים שבשגרה. ונדמה שמי שכן יוצא מהבית, תמיד נמצא במצב של כוננות, פוקח עיניים.



ממסעדת “ג’קו סטריט” יוצאת רביעייה שבדיוק חגגה את יום ההולדת של דורית פיקסלר. הם כל כך נהנו, שהם ממליצים לנו להיכנס פנימה ולומר שאלי שלח אותנו. אלא שעם כל החגיגיות, אלי, בעלה של דורית, לא מעז להוריד מהכתף את רובה המיקרו־עוזי שהביא מהבית. “צריך להמשיך לבלות, אבל לקחנו איתנו עוד משהו ליתר ביטחון”, הוא מסביר. “זה פחות נוח, אבל מרגיע. אנחנו חיים באחד המקומות היחידים בעולם שבהם יוצאים עם רובה, אבל גם במקום שבו אזרח מרגיש מאוים. החיים בארץ לא נורמליים. להיות יהודי זה לא נורמלי. אני בא מבית ימני, אבל לא קיצוני. מאז הלינץ’ בחיילים ברמאללה, משהו באמון כלפי הצד השני נשבר. אז נכון שכשנגמרות התקופות האלה שוכחים מהר, אבל עוד אירוע ועוד אירוע, וזה כבר יהיה קרע בלתי ניתן לאיחוי. אני לא יוצא עם נשק משום שאני חושש לעצמי, אלא משום שאם תהיה תקרית, יהיה לי הכבוד להשתתף בה”.



כשאני שואל את אלי אם גם ילדינו ייאלצו ללכת עם רובה בשביל להגן על עצמם, הוא עונה: “תמיד אומרים ‘כל דור והצרות שלו’. גם אם אף אחד לא ירצה לצאת, אני אמשיך, כי חייבים לחיות את החיים”.



אנחנו ממשיכים ל”אישטבח”, מסעדה קטנה שמתמחה במאפה כורדי משובח, בשם שמבורק. אנחנו תופסים כיסא על הבר, שותים בירה בוטיק מהחבית. לא רחוק מאיתנו יושב אורן ששון לוי, בעלי המקום. "אם אני מרשה לעצמי לשבת בשעה כזאת, אז כנראה המצב לא טוב”, נאנח לוי. הוא כבר 18 שנה בעסקי המזון, אבל רק לפני כשנה פתח את המסעדה. בדרך כלל הולך לו מצוין, גם הביקורות מעולות, אבל לטענתו בימים האחרונים הקליינטורה ירדה ב־90%. “זאת מציאות שאסור לנו להתרגל אליה”, הוא אומר. “אני מאמין שבאיזשהו שלב אנשים יחזרו, כי הם יבינו שאין דרך אחרת למרות שקשה. אני הרבה שנים בתחום, עברנו ימים קשים, אבל הפעם זה שונה, כי בתוך עמי אני יושב, ואלה ערביי ישראל. זה לא מעבר לפינה, זה ממש כאן”.




בתי עסק בירושלים. צילום: אריאל בשור



בין אוקראינה לישראל



אנחנו יוצאים ללילה הירושלמי. למרות המצב הביטחוני, הרחוב לא שומם לחלוטין. בתוך סמטאות השוק, בין דוכני הדגים הריקים, המתחם של “פרדי למון” מלא אנשים שמקשיבים להופעה חיה ורוקדים במעברים.



“מפחיד לצאת, אבל אני מכור לנרגילה אחרי שהפסקתי עם הסיגריות, חייב את הניקוטין שלי”, מסביר סטס גורודוב ומשחרר עשן סמיך. גורודוב, מורה לסקסופון וקלרינט שעובד באזורים מתוחים, כמו פסגות, בית אל וטלמון, החליט כעת להוציא רישיון לנשק, לנוכח המצב המידרדר. “אני מסתובב הרבה בגבעת התחמושת”, הוא מספר. “שני הפיגועים האחרונים קרו ממש דקות אחרי שהייתי שם. זה קצת מפחיד, אבל אני יותר מפחד על החברה שלי שעלתה לארץ לפני שנה ועדיין לא יודעת להפריד בין יהודים לערבים. אני במקור מדונייצק שבאוקראינה, ועד לפני כמה זמן הייתי במתח בגלל המלחמה שהתחוללה שם. עכשיו המתח הגיע לפה”.



מהפח אל הפחת?


“בטח יש מקום שקט בעולם, אבל עדיין לא ביקרתי שם”.



שכונת נחלת שבעה, באזור המדרחוב, הומה אדם בימים כתיקונם, אך בימים אלו רק מעטים מסתובבים בה. במסעדה ההונגרית “טעם מתוק”, בניהולו של יגאל פישר, יושב רק זוג תיירים. “בדרך כלל הולך ברוך השם”, מספר פישר, דור המשך של מסעדנים הונגרים. להוריו הייתה מסעדה מיתולוגית בעין כרם שנקראה “פונדק הגולאש”, והוא עצמו פתח את המקום לפני חמש שנים, אבל כרגע לא מתכנן תוכניות לעתיד הרחוק, אלא רק מנסה לשרוד את המחר. “אני לא אומר שעומדים בחוץ ויש לי הזמנות חודשיים מראש, אבל היו אנשים, ועכשיו בכלל אין. אנחנו עושים קופות של 400־500 שקל ביום. זה עצוב, תראה איזו פנינת חמד, מקום יפה, בונבוניירה”.



פישר, בן 68, מתרוצץ לבד במסעדה, בלי עובדים או סיוע. “אני מתשע בבוקר נמצא כאן ואצא ב־11 בלילה”, סיפר. “אני עושה את זה כמעט כל יום. יש לי בדרך כלל שני עובדים, אבל ביקשתי מהם לא לבוא, כי אין לי איך לשלם. אני לא יכול לחסוך בחשמל, בשכירות ובארנונה. איפה חוסכים? בכוח אדם. אז אני הטבח, המלצר והמנקה”.



פישר ממהר להגיש לזוג התיירים את המנה העיקרית, אותה הכין בעצמו. הוא נמצא לבד במרכז ירושלים, ללא כל שמירה. “אני ממש לא מפחד”, הוא מבהיר. “אם המחבל ירצה לבוא, זה יכול לקרות בכל מקום. זה גם מה שאני מסביר לבנות שלי ולאשתי: צריך להיות ערני ולהמשיך בשגרה. מצד אחד אני מבין אנשים שלא יוצאים מהבית, אבל מצד שני אני מאוד כועס. אנחנו עושים בדיוק את מה שהם רוצים שנעשה – שנפחד, ואנחנו צריכים לעשות בדיוק ההפך. להראות לאויבים שאנחנו כן מבלים”.



פוקחים עין



במרחק של כ־100 מטרים מהמסעדה “טעם מתוק”, המוסד הירושלמי “תמול שלשום” דווקא עמוס. מדובר במתחם של מסעדה, בית קפה וחנות ספרים שקיים כבר 21 שנה. לא מעט זוגות דתיים נוהגים לערוך שם את הדייט הראשון, ובמקום מתקיימים ערבי שירה והשקות ספרים.



כשאנחנו נכנסים, המקום מלא אנשים שהגיעו דווקא מהמרכז, לאחר שגל כלב, תושב תל אביב, פתח איוונט בפייסבוק במטרה לחזק את העסקים הירושלמיים. “יש לי הרבה חברים מניו יורק שמפחדים להגיע לישראל מאותה סיבה שהרבה תל אביבים מפחדים להגיע עכשיו לירושלים”, הוא מספר. “אבל כשאתה מגיע לכאן, אתה מגלה שהמצב הוא לא כמו שחשבת. יש מחסום פסיכולוגי, ויש לנו הזדמנות לפרק אותו”.



יהודית רוזן, שארגנה עם כלב את הערב, היא ירושלמית. “אני אולי לא הבן אדם הנכון לדבר איתו, כי אני לא מפחדת”, היא אומרת. “אני גרה כאן, ואני לא חיילת שצריכה להילחם, אלא אזרחית שחייבת למלא את חובתה האזרחית. המציאות פסיכית, ואני בכלל חושבת שליהודים יש משהו פסיכי בגנים”.



בזמן שאנחנו יושבים במרפסת, במטבח עובדים טבחים ערבים ממזרח ירושלים. “יש יחסי עבודה טובים, ואנחנו מדברים בצורה מאוד כנה”, מספר אבי חליוה, מנהל המקום. “יושבים בחוץ על סיגריה, ואומרים ששנינו מפסידים מהימים האלה. כולנו בני אדם שרוצים להתפרנס בכבוד, והלחם והמים למשפחה עולים על כל מחלוקת פוליטית. יש יחסי אמון גדולים בין הצדדים, אבל עם זאת, אני חמוש ופוקח עין על מה שקורה ומשגיח מי נכנס למסעדה”.



“תמול שלשום” כבר ידעה ימים קשים. כשחלה ההסלמה הנוכחית במצב, קיימו הבעלים ישיבה והוחלט על “נוהל אינתיפאדה”, שבו מצמצמים כמה שאפשר בכוח אדם כדי שיהיה ניתן להפחית בהוצאות. “התפרסם עכשיו שיש ירידה של 50% בפדיון היומי בירושלים, וזה מורגש”, מעדכן חליוה. “עם ישראל מגיב נורא מהר למה שקורה. יש פיגוע, הרחובות ריקים. אין פיגוע, אנשים חוזרים לשגרה. אני אדם מאוד אופטימי, ובהתחלה הסיטואציה טענה אותי באנרגיות: ‘יאללה, בואו נהיה יצירתיים ונחשוב איך להביא לקוחות’. אחרי יומיים־שלושה של בלגן התחלתי לאבד תקווה, המצב משתלט עליך. יש קול פנימי שמושך למטה מול הרצון להתעלות ולהמשיך. לפני כמה ימים פרסמתי פוסט במכינה הקדם צבאית שבה הייתי חניך. כתבתי שהטרור פוגע בנו בנפש, והאחריות שלנו זה לא לתת לו להשיג את מבוקשו ולהשפיע על מצב הרוח, אבל החיים חזקים מאיתנו”.