בגלל הלילה ההוא: מפקד מחוז משטרת תל אביב דאז מספר על רצח רבין

קצת לפני שהעצרת החלה, התהלך לסט על הבמה וניווט את הכוחות. “רבין הגיע וראה אותי”, המפקד מספר. “הוא בא מהחלק האחורי, שממנו לא ראו את ההמון, עלה לקראתי ושאל בחצי חיוך ביישני ‘נו, גבי, מה?’. אמרתי ‘אני רוצה להראות לך משהו’. העמדתי אותו בצומת שמול רחוב בלוך. הוא הסתכל ולא אמר מילה. 200 אלף. הוא לא היה סחבק שחילק רגשות, אבל ראיתי שנוח לו. שמחתי שהוא שמח”.
 

העצרת עברה עד אותו שלב בסדר מופתי - חיוכים, שירים ופיזור. “רבין עבר ולחץ יד”, לסט מספר. “הייתה לו לחיצה נעימה, רכה. הוא ירד ופתאום חזר עם לאה ז”ל. בא להגיד תודה ליהודי הצרפתי שארגן, לז’אן פרידמן, לראש עיריית תל אביב, שלמה להט, ושוב ירד, ואז צעקו שירו בו. בהתחלה חשבתי שמדובר במחבל, ואחרי זה צעקו ‘יהודי’. יש תמונה שרואים אותנו עומדים עם ידיים פרושות לאורך הקיר שומרים שלא יעשו לינץ’ברוצח”.
 

לסט לא ישכח את הרגעים האלה: “עמדתי אתמול עם איתן הבר ודיברנו על אותה שיחת טלפון שבה שאל ‘זה נכון?’ ועניתי ‘כן’. נשארתי בזירה לטפל. היה צריך לפנות אנשים, להחזיר את התחבורה. מוטלת אחריות, ואתה צריך לפעול. אין רגע להיסוסים או לבכי. 100 אלף דברים עולים בראש. אני זוכר שמשה שחל, שהיה שר המשטרה, בא לראות את הרוצח במרחב ירקון, וכששאלו את יגאל עמיר ‘ירית?’, הוא ענה בסגנון ‘כן, אני מקווה שהוא מת’. שחל הוא הבן אדם הכי שקול וקלאסי, אבל אם לא הייתי מחזיק אותו, לא יודע איך זה היה נגמר”.
 

לסט הכיר את רבין מתפקידים קודמים שעשה, ומבחינתו זה היה אובדן אישי: “יש את האנשים שנחשפו רק פוליטית, לא הכירו את האיש, לא ישבו, לא עישנו איתו סיגריה, אז קשה לי להעביר את התחושה. אבל רבין היה צנוע. אולי חצי שנה לא יצאתי מהבית לא לקפה ולא למסעדה. אפילו את מסיבת פורים, שהייתה מתוכננת במחוז, ביטלתי. אי אפשר היה לחגוג”.

ומה אחרי 20 שנה?

“לא למדנו כלום, אבל אני עדיין אופטימי ומאמין שאנחנו בתהליך”. 

“הגענו כבר. שים פה סימן קריאה”.