בגלל הלילה ההוא: אהרל'ה ברנע מספר על השעות הנוראות בחייו

“המהדורה נפתחה בשידור של גדי סוקניק מהעצרת”, ברנע נזכר. “ההערכה הייתה עשרת אלפים, 20 אלף איש, ואנחנו מסתכלים ורואים שהכיכר מפוצצת. אמרנו שנקפוץ. נכנסנו לאוטו, ומאחר שרחוב אבן גבירול היה סתום זרקנו את הרכב בבית סוקולוב והלכנו ברגל”.
 

ברנע כבר היה בדרכו חזרה לרכב כשתפס אותו ביפר עצבני מהמערכת. דב גילהר עדכן שירו בראש הממשלה. “הגעתי לפינה של רחובות פרישמן ואבן גבירול והביפר צפצף", אומר ברנע. "אמרתי לעצמי, ‘מה הוא מתבדח עכשיו? לפני שתי דקות ראיתי את רבין’. המשכתי ללכת. הגיע עוד ביפר. התקשרתי למפיק שהיה בניידת ששידרה את העצרת ושאלתי מה קורה. הוא ענה ‘לא יודע, אבל במקומך הייתי רץ הכי מהר שאפשר לאיכילוב’. רצתי כמו מטורף. ליד לונדון מיניסטור נתקעתי בבן אדם שנפל על הרצפה. עצרתי לשנייה. זה היה רן כהן שהיה איתי על הבמה כמה דקות קודם. הוא צעק ‘מה קרה?’. עניתי ‘ירו ברבין’, והמשכתי. לקחתי את האוטו וטסתי לאיכילוב. הגעתי חמש או עשר דקות אחרי שרבין הגיע”.
 

מהיחידה לאבטחת אישים ביקשו מברנע לעזוב ולחכות בפתח בית החולים, אבל העיתונאי פגש את יו”ר הכנסת דאז, שבח וייס. הוא נכנס לוולבו, ותוך דקות מצא את עצמו בפתח חדר הניתוח.
 

“היו שם לאה, אשתו של רבין, בתו דליה, בייגה שוחט, שבתאי שביט, אמנון ליפקין”, הוא מספר. “אחרי כמה דקות יצא מחדר הניתוח מנהל בית החולים, גבי ברבש, ואמר שיש דופק. הייתה אנחת הקלה. ניגש אלי שבתאי שביט ואמר שהגברת רבין מבקשת שלא תהיה פה תקשורת, אז יצאתי”.
 

ברנע החל לשדר מחוץ לבית החולים את הדרמה שנבנתה במהירות. “אמרנו שמצבו של ראש הממשלה קשה אך יציב”, מספר העיתונאי הוותיק. “אחרי זה בא מישהו ולחש שהוא כבר לא בחיים ואמרתי לעצמי בשקט, בלב, ‘אני לא מודיע שרבין לא בחיים עד שאני לא שומע את ההודעה הרשמית. לא לוקח על עצמי אחריות על שמועות’, ואז מישהו סיפר שבסקיי ניוז אמרו שהוא לא בחיים, וחיים יבין, בערוץ 1, ציטט את הבריטים. אמרתי ‘שכולם יצטטו מה שהם רוצים. עד שאני לא שומע הודעה רשמית, אני לא אומר כלום’”.
 

איתן הבר, שהיה אז מנהל לשכת ראש הממשלה, יצא וסיפר בתדהמה על הטרגדיה. כל מי שראה את ברנע משדר משם, הבין מה שהתרחש בתוכו.
 

“זאת הייתה סערה עצומה”, העיתונאי מודה היום. “אחד הלילות הנוראים בחיי, אם לא הנורא מכולם. מה שיצא על המסך זה מה שאני, ובדיעבד הבנתי שאצלי האפקט הפנימי היה דרמטי. הכרתי את רבין אישית. הייתי באותו יום בעזה, בעצרת של הג’יהאד האסלאמי, שרפו שם דגלי ישראל, ובין השאר עשו בובה מסמרטוטים וכתבו עליה ‘רבין כלב’. צילמנו, וזה הופיע בכתבה שעתיים קודם. הפער המנטלי בין מה שראיתי בעזה ובין מה שקרה היה דרמטי. הייתי כתב לענייני ערבים במשך הרבה שנים, וידעתי שבעולם הערבי רצח פוליטי הוא דבר מקובל, אבל אצלנו, ועוד יהודי? זה היה קשה”.
 

ברנע המשיך לעמוד ליד בית החולים, אחר כך חזר לכיכר, לשם כבר החלו להגיע ילדי הנרות. “שידרתי עד ארבע בבוקר, ואז מי שהיה המנכ”ל טלפן ואמר ‘לך הביתה, תתקלח, תחליף בגדים ותיסע לירושלים, בעשר יביאו את הארון לכנסת’. שידרנו הרבה דברים דרמטיים במהלך השנים, אבל זה היה מעל כולם”.
 

ברנע מוסיף: “לא למדנו כלום. הייתי בזמנו מרצה לערבית באוניברסיטת תל אביב. כשיצא הרומן של אמיל חביבי, ‘האופסימיסט’, סטודנט ערבי ניגש אחרי השיעור וביקש שאגיד מה ההבדל בין אופטימי לפסימי אצל יהודי ישראלי. עניתי שזה קל. בישראל מי שאופטימי ומבין שאם ישראל רוצה להישאר מדינה במזרח התיכון, עם ערבים מכל הצדדים, הקומוניקציה היחידה היא השפה. לכן אופטימי לומד ערבית, כי יום אחד נצטרך לדבר. הפסימי, אחרי כל השנים ששמע הבטחות ממנהיגים ערביים שיזרקו את היהודים לים, לומד לשחות”.