החוקר שישב מול יגאל עמיר בחדר החקירות חושף מה אירע שם

הזיכרון הטיל כבדות על גופו, וחמיצות קלה מילאה את פיו. באותו רגע הוא קלט כי מעבר לרצח המחריד, למחדלי האבטחה של שירותי הביטחון, לאבל הלאומי ולמשפחה שאיבדה את היקר לה מכל - במחי שלוש יריות אקדח, שנורו לעבר גבו של ראש הממשלה, חוסל למעשה גם מסמך העקרונות שנועד להוביל לפתרון של קבע בסכסוך הישראלי־פלסטיני. 
 

“דמיינתי לעצמי את יגאל עמיר יושב בתאו, מאזין לנאום ומחייך בהנאה", אומר בן הרוש בראיון ראשון, והרתיעה נשמעת בקולו. “הוא הצליח במשימה שלו, תרתי משמע. 20 שנה אחרי הרצח, ברור שיגאל עמיר הרג גם את הסכמי אוסלו. מאז, במיוחד משום שאנחנו בתחילתה של אינתיפאדה שלישית, אני מהרהר בהיסטוריה של עם ישראל, בדרך הארוכה שעברנו, ותוהה איך היינו נראים היום לולא רבין נרצח. האם הוא היה מצליח להשלים את תהליך השלום ולהשיג רגיעה אמיתית? אולי הוא בכלל היה משנה את דעתו? ומעניין איך הייתה נראית המפה הפוליטית אלמלא הרצח. עברו לי בראש כמה תסריטים, אבל כל אחד מהם הוא בגדר השערה. לעולם לא נדע לאן הייתה מתגלגלת ישראל של 2015, אבל אין לי ספק שהיא הייתה נראית אחרת". 

העצרת בסיומה נרצח יצחק רבין. צילום: נאור רהב 

בכל שנה, לקראת 4 בנובמבר, גחים מהאוב שלל אנשי משטרה ושירות הביטחון לשעבר וכל אחד מהם מוכן לספר על הרגע שבו ראה לראשונה את עמיר. אלא שדווקא בן הרוש, מי שהיה סגן ראש צוות החקירה המיוחד (צח"מ) במרחב ירקון, והאיש הראשון שישב מול הרוצח בחדר החקירות, שמר בקנאות על שתיקה. 
 

"אולי מה שאומר לא יישמע פוליטיקלי קורקט, אבל התשאול של יגאל עמיר היה אחד הקלים ביותר מבחינה חקירתית", הוא אומר. "לא היה לי פשוט מבחינה אישית, ואני מודע למעמד הייחודי, למשמעות ההיסטורית ולעובדה שמדובר בחקירה הגדולה ביותר במדינה, אבל במקרה הזה ישב מולי נחקר שלא הכחיש את הרצח והשתוקק להשמיע את משנתו הפוליטית. אחד הדברים שהטרידו אותי אז וגם היום הוא הקלות שבה הצליח עמיר להיכנס לשטח שהיה אמור להיות סטרילי ולהתקרב לרבין עד כדי מרחק נגיעה. לא משנה אם יעברו גם 50 שנה, אני עדיין מרגיש שגבו של ראש הממשלה הופקר". 
 

"זה אבסורד בעיני כיצד הוא הצליח להתחתן בגניבה ולהביא גם ילד לעולם. אני לא מאלה שמאמינים שזרע הרוע והפורענות נטמן בבן שלו, אבל לטעמי לא מגיעה לעמיר הזכות להביא יורשים לעולם. אני לא אדם קיצוני, אבל את הזכר של האיש הזה שנקרא יגאל עמיר צריך היה בעיני למחוק". 
 

"אני לחלוטין לא מצדד בענישה כזו וטוב שאינה קיימת בישראל. לו היה מוטל על עמיר עונש מוות, אזי היה צריך להטיל אותו גם על כל רוצח מורשע אחר". 
 

“בשיחה שהייתה בינינו בסיום שתי חקירות שביצעתי, ניסיתי להבין מהיכן נובע הרצון לירות בראש ממשלה, אבל עמיר רק דקלם אמירות על שלמות הארץ וביטחון המדינה. לטעמי, דעתו השתבשה עליו ותו לא. אין לי כל מעורבות רגשית הקשורה אליו והוא לא מעניין אותי. יגאל עמיר הוא פשוט רוצח נתעב, שביצע רצח פוליטי וצריך להישאר בכלא עד ליום האחרון בחייו". 
 

במוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995, המתין יורם בן הרוש לשידור משחקי הספורט, והציץ מדי פעם בטלוויזיה שממנה בקע שידור עצרת התמיכה בתהליך השלום. לרגע חייך לעצמו כאשר הבחין ביצחק רבין ובשמעון פרס מפזמים את "שיר השלום" ביחד עם הזמרת מירי אלוני, אלא שדקה אחר כך צלצל הטלפון בביתו והפר את השלווה. 
 

“על הקו היה אחד החוקרים שלי בצח"מ, אסף אלג׳ם, שנכח בעצרת ככוח אבטחה", משחזר בן הרוש את אותו ערב. “הוא נשמע נסער ורק אמר ‘ירו ברבין, ירו ברבין׳. לא הבנתי בהתחלה על מה הוא מדבר כי הרגע ראיתי את רבין בטלוויזיה. ברגע שאסף סיפר שתפסו את היורה, התעשתי ושאלתי לאן לקחו את החשוד. כשהבנתי שהוא בדרכו למרחב ביחד עם יס"מ ירקון, הוריתי לאסף לעזוב את העצרת ולפתוח את משרדי הצח"מ כי אני מגיע. טסתי לתל אביב, ובדרך שמעתי את הדיווחים הראשונים על הירי ברבין. הראש שלי התמלא בבליל של מחשבות. הייתי בטוח שמדובר בעבריין פלילי ולרגע לא שקלתי מניעים פוליטיים. כשהגעתי הייתה במרחב המולה. התעלמתי מכל הקצינים הבכירים וטיפסתי במהירות לקומה השלישית, למשרדי הצח"מ. אסף ניצל את המהומה והוביל לשם את יגאל עמיר וסגר אחריו את הדלת".
 

“ראיתי את אסף עומד מעל צעיר חובש כיפה שישב על הכיסא עם רגליים וידיים כפותות באזיקים, ולא נותן לו לזוז. כנראה שנכנסתי כמו רוח סערה, כי הצעיר הדתי הרים את העיניים מהרצפה, הסתכל עלי והמשפט הראשון שהוציא מהפה היה ‘אל תרביץ לי, אני אספר לך הכל'.

עניתי לו שכאן לא מרביצים לאף אחד, ושאלתי את אסף היכן היורה, כי ברגע הראשון לא האמנתי שהצעיר הקטן והרזה הזה מסוגל בכלל לירות במישהו. לתדהמתי, אסף ענה לי ‘זה הרוצח'. לאחר שווידאתי שהמצלמות הנסתרות בחדר כבר פועלות ומקליטות, הושבתי את יגאל עמיר ליד השולחן שלי והתיישבתי לידו. הוא נראה לי שפוף ומבולבל, והעיניים שלו ננעצו ברצפה. הצגתי את עצמי והודעתי לו שהוא הולך לעבור תשאול ראשוני". 
 

"ניסיתי קודם כל להבין מי הוא ואיך קוראים לו. אחרי שנים של חקירות תיקי רצח, הטקטיקה שלי לא הייתה להטיח האשמות אלא ליצור בתחילה אווירה של נינוחות ואמינות. עם עמיר הבנתי מיד שחשוב לו בעיקר להשמיע את משנתו כדי להצדיק את הרצח. הוא סיפר שיצא מהבית בהרצליה כשהאקדח עליו, שעלה לאוטובוס לכיכר מלכי ישראל וירה בראש הממשלה.

מאחר שהוא לא הכחיש את המעשה ואפילו התגאה בו, הטריד אותי כיצד הוא הצליח לעבור את כל מעגלי האבטחה של השב"כ ולהתקרב לרבין. עמיר סיפר שהוא הגיע חצי שעה לפני תחילת העצרת ועמד ליד רכב הסעות כאילו הוא אחד הנהגים. בשלב מסוים נמאס לו והוא התיישב על עציץ גדול ליד המדרגות שיורדות מהעירייה. שאלתי אם מישהו התייחס אליו, ועמיר סיפר ששוחח במקום עם מאבטח ושוטר על ההופעה של אביב גפן". 
 

"זה מה שגם היה תמוה בעיני לאורך התשאול. כנראה שבגלל המראה שלו כולם הניחו שהוא נהג ובטח לא מחבל פוטנציאלי". 
 

"הוא היה רגוע ובטוח בעצמו ולא חשש להסתכל לי בעיניים. אחרי חצי שעה הפסקתי את התשאול, כי לחדר הסמוך נכנסו קצינים בכירים, כולל המפכ"ל אסף חפץ ושר המשטרה משה שחל, וכולם רצו לראות את רוצח ראש הממשלה ולשמוע מה יש לו לומר".
 

“לא. הוא נשמע מאוכזב שלא התאפשר לו לירות גם בפרס, ועל כך שפגע בטעות במאבטח של רבין". 
 

“ידענו מיד שראש הממשלה מת, אבל הסתרנו את העובדה מעמיר בהתחלה. רק אחרי חצות נכנס לחדר ראש אגף החקירות בירקון, מוטי נפתלי, הודיע לו שהוא חשוד ברצח ולקח ממנו עדות תחת אזהרה".  


יגאל עמיר לאחר רצח רבין. צילום: מוטי קמחי
 

לעצור את אוסלו

ההחלטה לרצוח את רבין גמלה בלבו של יגאל עמיר, סטודנט מאוניברסיטת בר־אילן, בעקבות הסכמי אוסלו שנחתמו ב־1993. במשך שנתיים סערה המדינה, והקרע בין הימין לשמאל החריף. רבין עמד במוקד הביקורת, שהפכה למסע הסתה של ממש. אנשי הימין השוו אותו למשתפי פעולה עם הנאצים, כינו אותו “בוגד" ו"רוצח", תלו כרזות עם תמונתו עטויה בכפייה וקיימו עשרות הפגנות נגדו. השיא היה כחודש לפני הרצח, אז התקיים מול ביתו בירושלים טקס פולסא דנורא, טקס קללה ותפילה למותו של אדם, שבו נשרפו תמונותיו. 
 

עמיר הכין כמה תרחישים לחיסול רבין, ושלושה מהם ניסה להוציא אל הפועל. בינואר 1995 הוא הגיע עם אקדח למוזיאון “יד ושם" בירושלים מאחר שראש הממשלה אמור היה לנאום במקום. אלא שבאותו יום אירע הפיגוע הכפול בצומת בית ליד, והנאום בוטל.

הפעם השנייה הייתה כשלושה חודשים אחר כך, בעת חגיגות המימונה באולמי “נוף ירושלים". כאשר הבין עמיר כי הכניסה לאירוע היא רק לבעלי הזמנות, הוא עזב את המקום. בספטמבר אותה שנה תכנן עמיר לירות ברבין ביום שבו נחנך מחלף כפר שמריהו. הוא הגיע מוקדם בבוקר לצומת וצייר תרשים של האזור, אולם כאשר חזר בצהריים התברר שהטקס הסתיים ורבין עזב את המקום. 
 

תוכניתו של עמיר צלחה במוצאי שבת, 4 בנובמבר, עם סיום העצרת. הוא יצא מביתו בהרצליה בשעה 19:30 ועלה לקו 247 לכיוון הכיכר בתל אביב, כשהוא לובש חולצת טריקו כחולה. בתחילה הסתובב בקהל, אולם לאחר מכן פנה לעירייה ונכנס לחניה האחורית, רגע לפני שכוחות הביטחון הציבו את גדרות הביטחון. 
 

בסביבות השעה 21:30 נשמעו מהבמה צלילי "שיר השלום", וכרבע שעה אחר כך ירד רבין מהבמה וסביבו מאבטחים. באותו רגע התרומם עמיר ממקום מושבו, שלח את ידו לאקדח וכיוון אותו לעבר גבו של רבין שהיה חשוף. הוא הצליח לירות פעמיים ולפגוע בראש הממשלה עד שהמאבטחים ושוטרי היס"מ קפצו עליו והסיטו את ידו. עמיר הצליח לסחוט את ההדק פעם נוספת והכדור השלישי פגע בשומר האישי של רבין, יורם רובין. ראש הממשלה הובהל מיד לבית החולים איכילוב, אולם כל מאמצי ההחייאה עלו בתוהו. 
 

“זה היה הדבר הראשון שהציק לי וחזרתי על השאלה הזו שוב ושוב בחקירות שלו. לי היה ברור שאחד המאבטחים חייב היה להיות עם הגב לרבין והפנים לאחור, אבל עמיר התעקש שהיו רק שניים מהצדדים. הוא טען שלו היה רואה מולו מאבטח, לא היה יורה כדי לא לפגוע באדם שלא הוכרז לגביו דין מוסר. כששמעתי את התשובה הזו הבנתי עד כמה הרצח הזה לא אמור היה לקרות. גם הפעם הזו הייתה יכולה להישאר בגדר ניסיון". 
 

“אני זוכר את התשובה שלו כמו היום. הוא ענה ‘מה זאת אומרת למה יריתי ברבין? מישהו היה צריך לעצור את הסכם אוסלו׳. הוא דיבר על אחדות העם והתנהג כאילו כל המדינה ישבה על הגב שלו". 
 

“הוא לא הניד עפעף ונראה אדיש. העיניים שלו נצצו רק כאשר התאפשר לו להשמיע את משנתו ואת דעותיו הפוליטיות. לדעתי, עמיר היה מבוהל רק בדקות הראשונות של המעצר, כי חשש שיכו אותו. זה מדהים עד כמה אנשים שלא חוששים לקחת את חייו של אדם אחר כל כך מפחדים להיפגע. כנראה שכמו כל רוצח ממוצע אחר, גם יגאל עמיר אוהב את עצמו יותר מכל". 
 

יורם בן הרוש התגייס למשטרה בשנת 1978 ושימש כבלש במרחב ירקון. לאחר כשלוש שנים השתחרר, אולם בשנת 1992 חזר לתפקיד סגן ראש הצח"מ, שאותו מילא לאורך 11 שנים. 
 

בן הרוש נחשב לחוקר מוערך שהצליח לפענח עשרות תיקי רצח במרכז תל אביב ולהוציא הודאות מחשודים, תוך שימוש בתרגילי חקירה ובשמירה על תדמית השוטר הטוב. גם אם חקירת רצח רבין לא הייתה הקשה ביותר, היא בוודאי הייתה הארוכה ביותר. במשך שלושה ימים לא חזר לביתו ולא הלך לישון. 
 

“אחרי הלילה הראשון של התשאול העברנו את יגאל עמיר לתא מעצר במשטרת פתח תקווה, ונשארתי להכין עבור בית המשפט את הבקשה להאריך את מעצרו ולעבור על הקלטות", אומר בן הרוש. “למרות שהייתי עייף, הגעתי ביום ראשון בבוקר לאולם המעצרים והמקום היה עמוס. לא הסתכלתי על אף אחד, רק על עמיר, מתוך מחשבה שאולי אוכל להבין מה מתרוצץ בראש שלו.

באופן אירוני, נראה שהמעמד בבית המשפט עשה לו רק טוב. הוא היה אנרגטי, נהנה מההמולה סביבו ורק חיכה להשמיע את דבריו. עמיר נאם על כמה חשוב היה לו לזעזע את דעת הקהל כי בישראל מוקמת מדינה פלסטינית. הוא דיבר על הגמרא ועשרת הדיברות ולא הפסיק לקשקש על פוליטיקה. הרגשתי שרק בבית המשפט הוא הפנים את עוצמת המעשה שעשה ואת ההשלכות על המדינה".  
 

למחרת, ב־6 בנובמבר, ישב בן הרוש מול עמיר בפעם האחרונה. כמו בעת התשאול, הונצחה החקירה במצלמות הנסתרות שבמשרדי הצח"מ, ובן הרוש תיעד את הדברים גם בכתב. “אחרי יומיים של מעצר ליגאל עמיר היו בעיקר טענות. הוא התלונן שמונעים ממנו היגיינה מינימלית, אז נתתי לו משחת שיניים, שמפו, סבון ואת המגבת שלי והוא רחץ את עצמו בכיור", אומר בן הרוש. “החקירה נראתה אחרת. מדי פעם עמיר היה שפוף, אבל בעיקר לא אנושי ומרוצה מעצמו. הוא התמתח מדי פעם על הכיסא, שלח את הידיים לאחור, והיה ברור כי העובדה שנטל חיי אדם לא מטרידה אותו".
 

“הוא התפלל ערבית בבית הכנסת ליד הבית שלו וביקש שיצליח להרוג את ראש הממשלה ולצאת בשלום ללא פגיעות גוף. אחר כך הוא ביצע הכנות בבית ודרך את האקדח מספר פעמים כדי לוודא שהכדורים נפלטים החוצה ואין מעצור. כשסיים, סידר אותם שוב במחסנית כך שכדור אחד יהיה מסוג הולופוינט (כדור עם שקע בקצהו - טא"א) והכדור השני מחורץ. הוא לא ידע אם רבין ילבש שכפ"ץ ורצה לוודא שהוא מכסה את כל האפשרויות. כדי להתערות בקהל בכיכר, הוא הוריד את הכיפה והמתין לשעת כושר. עמיר סיפר שבמהלך ההמתנה הוא השתעשע ברעיון לחסל גם את פרס, וקיווה שהם ירדו ביחד מהבמה. כאשר אחד המאבטחים פתח את דלת הרכב לרבין, עמיר התקרב אליו מאחור וכיוון למרכז הגב. הוא ראה את הרשף מהאקדח והבחין שראש הממשלה נופל קדימה, וכך ידע שהצליח במשימה". 
 

“אולי רק במחשבה שהוא השקיע בכדורים. הוא התעניין בנושא. ביחד עם אחיו, חגי, הוא עשה כל מיני ניסויים. הם חרצו את הכדורים או שקדחו את הקצה העליון שלהם והטמינו בחור גולות ברזל קטנות. שאלתי אותו על כך, והוא סיפר שאמרו לו בצבא כי בדרך זו הפגיעה חריפה יותר. עמיר התאמן בירי הכדורים האלה על כלי רכב נטושים בשטחים, כדי לוודא שהם מסוגלים לחדור מתכת או אפוד מגן. בשלב מסוים ביקשתי ממנו לצייר את המיקום שבו ארב לרבין, ולאחר שחתם על האיור הרגשתי שנמאס לו מהשאלות והוא התכנס בעצמו".
 

בעוד בן הרוש מתכונן לסיים את החקירה, נשמעה צפירה בת שתי דקות שסימנה את תחילת טקס האשכבה של רבין. להפתעת החוקרים, החליט עמיר לקום מכיסאו ולעמוד איתם דום.  
 

“מראש שאלתי את עמיר מה הוא מתכוון לעשות בעת הצפירה. הוא הודיע שיעמוד איתנו, משום שהוא מכבד את רבין כאדם. זו הייתה אמירה מוזרה שגרמה לי לשאול מדוע רצח אותו אם כך. עמיר ענה שאין קשר בין העובדה שאינו מסכים עם הדעות של רבין לבין העובדה שהוא מבין את צער המשפחה.

המחזה הזה היה סוריאליסטי. הוא עמד עם האזיקים על הידיים והרגליים ואפילו השפיל את עיניו לרצפה. כשישבנו, שוב שאלתי אותו אם יש סיכוי שהעמידה הייתה תוצאה של חרטה, והוא ענה מיד ‘חס וחלילה׳. גם בשיחה הזו לא נשמע אפילו זיק של חרטה. באותו רגע הבנתי שיגאל עמיר הוא איש מפוצל ורווי ניגודים. נראה היה כאילו הוא מורכב משני אנשים. אני מאמין שהדעות המאוד קיצוניות וגם הנפש המסוכסכת שלו הן אלו שהובילו אותו בסופו של דבר ללחוץ על ההדק".