"יגאל עמיר ניצח והמדינה איבדה כיוון": אחותו הקטנה של רבין מדברת

יצחק הוא יצחק רבין, אחיה הבכור וראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל. בשני הקרוב יצוין יום השנה ה־20 להירצחו. האירוע הטרגי צרוב בה מאז. "שבועיים לפני הרצח הייתי בתל אביב ובמצב רוח קשה. מאוד פחדתי שזה יקרה כששמעתי שקראו לו 'בוגד' ו'רוצח'. הרי צרחו 'בדם ואש את רבין נגרש' בלי שאיש עשה דבר נגד זה. הרגשתי שדמו של יצחק הותר ובעוד שהרחוב השתולל, לא שמרו עליו כמו שצריך".
 

"זאת פשוט עלילה. יכולים להגיד על יצחק מה שרוצים, אבל בכל תפקידיו הוא היה אדם ממושמע שאף פעם לא סירב. אם היו אומרים לו ללבוש שכפ"ץ, הוא היה לובש. זו עובדה שהיו אירועים שאליהם הגיע כשהוא לבוש בשכפ"ץ. הדיבורים על כך נובעים מרצון להסתתר מאחורי התזה שלפיה כביכול הייתה קונספירציה. להגיד את זה, זה הזוי בצורה מטורפת. איזו קונספירציה? מצד מי?".
 

לרבין–יעקב, שאיננה רוצה לשמוע על אפשרות שיקצבו את עונשו של יגאל עמיר, "אם כי אצלנו הכל יכול לקרות", ברור מה היה הכשל: "המאבטחים לא רק שלא שמרו כהלכה על יצחק אלא גם לא הגיבו בצורה שבה התאמנו באבטחת אישים. כלומר, לירות מיידית אחרי הכדור הראשון ביורה ולחסל אותו. לכך אימנו אותם והם לא מילאו את המוטל עליהם".
 

"יצחק לא פחד", חשוב לה להבהיר. "הוא היה בטוח שפה, במדינת ישראל, לא יפגעו בו. אי אפשר היה לדבר איתו על הנושא הזה וגם לא היו צריכים לדבר, אלא לעשות. כלומר, לא לשאול אותו אם צריך עוד שומר או מאבטח אלא פשוט לעשות את זה".
 

לעצרת השלום הגורלית בכיכר מלכי ישראל היא לא נסעה. "לא נסעתי לאף עצרת", היא מעירה. "אני לא זוכרת אם דיברתי עם יצחק באותו בוקר. בדרך כלל היינו משוחחים מדי שבת, בין הטניס לבין פגישות עם אנשים שהיו באים אליו. הפעם, אם לא בשבת, דיברנו בשישי, כשהודעתי לו שכרגיל לא אבוא. הוא נשמע מודאג אם יבואו אנשים לעצרת".
 

רבין–יעקב צפתה ממרחקים בשידור מהכיכר. ראתה את אחיה קורן מאושר נוכח קהל ההמונים שם. היא גם שמה לב שהצטרף לשירת "שיר לשלום" של מירי אלוני. "דרך הטלוויזיה הבחנתי בזיוף שלו", היא אומרת. "הרי תמיד היה מזייף נורא".  
 

לדבריה, רבין–יעקב נותרה נאמנה לדרכו. "אני לא מאמינה שמה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח", היא אומרת. "מוכרחים למצוא פתרונות אחרים, לקבוע גבולות ולדבר עם הצד השני".
 

"תמיד יש עם מי לדבר, גם אם הפלסטינים טוענים כמונו שאין עם מי לדבר. אין דרך אחרת". 
 

"לא נלמד הלקח מהרצח של יצחק", טוענת רבין–יעקב. "לאנשים מאוד–מאוד קשה לטפל בנושא הזה. אם מטפלים בו, אז גם מגיעים להסתה שלפני הרצח, שלא צץ פתאום בבוקר אחד. הייתה הסתה פרועה ולא טיפלו בה".
 

"בוודאי. אלה שהסיתו, מי שהיו על המרפסת בעצרת בכיכר ציון בירושלים, לרבות ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, לא יצאו נגד ההסתה. עד היום".
 

"אני לא".
 

"בלית ברירה. אנחנו נפגשים מדי שנה באזכרה הממלכתית בהר הרצל. חוץ משלום, אין דיבור".
 

"מעולם לא".
 

"אני לא מדברת בשם המשפחה אלא בשמי. ולי אין על מה לדבר איתו. ביבי היה בין המסיתים. הרי הוא הלך ברעננה כשמאחוריו ארון קבורה. התמונה הזאת לא יוצאת לי מהעיניים. אני לא מצפה שיתנצלו בפני המשפחה אלא שיפיקו את הלקחים ממה שגורמת הסתה. הסתה ושנאה הן הדבר הכי גרוע".
 

"ההקצנה בחברה הישראלית היא נוראית. כל מה שלא אני, כביכול לא טוב. הקצנה נגד ערבים. הקצנה נגד שמאלנים. הקצנה אני כבר לא יודעת נגד מי לא".
 

איך אפשר להפסיק את זה?
"קודם כל בחינוך. אני הרי מאמינה גדולה בחינוך, כמי שעסקה בכך רוב חייה, ועל ידי החוק. יש להתייחס יותר ברצינות כלפי פורעי החוק".
 

"אחרי שהיה רצח אחד, ייתכנו נוספים. לאחר שסאדאת נרצח, אמרו שאצלנו לא יכול לקרות דבר כזה. אז ראינו שזה קרה".
 

"בהחלט יש אפשרות כזאת".
 

"דרכו של הרוצח ניצחה", קובעת רבין–יעקב. "כל תהליך השלום נקטע. לא רק שלא מתקדמים בו אלא לא מנהלים אותו. כל צד טוען שאין עם מי לדבר. מה, ערפאת היה חבר של יצחק? עובדה שדיברו. כשהתחיל המו"מ, יצחק הבין שהפלסטינים בשטחים לא זזו בלי להתייעץ עם ערפאת, שישב אז בתוניסיה. אז יצחק החליט לדבר איתו ישירות ולא ללכת מסביב".
 

"יצחק לא נהג לשתף, אבל היה בינינו קשר שוטף. לא היה שבוע שלא דיברנו, וממה ששוחחנו אני יודעת דברים. באשר לערפאת, הוא עשה בינינו הכרה בטקס פרס נובל לשלום באוסלו".
 

"זה לא מנע ממנו לנהל איתו מו"מ. כיום לא מדברים ולא עושים דבר בכיוון".
 

אישה מעוררת השראה, רחל רבין–יעקב, ממייסדי קיבוץ מנרה בגליל העליון. השנה מלאו לה 90, והגיל לא נתן בה את אותותיו. בלי מקל. בלי משקפיים. מתהלכת זקופת קומה בצמה כסופה. מפגינה חיוניות. נעימת סבר. דבריה בהירים וסדורים. 
 

במשך כל שנותיה בגליל עסקה בחינוך. "מדי פעם נשלפתי מההוראה לכל מיני תפקידים ציבוריים - במנרה, בתנועה הקיבוצית, גם במשרד החינוך", היא מעידה על עצמה. "הייתי יו"ר הוועד המנהל של שתי המכללות לחינוך של התנועה הקיבוצית. כעת אני חברה בחבר הנאמנים של מכללת תל־חי ובוועד המנהל של עמותה הפועלת למען חולים סופניים. לצערי, האיש שלי, רפי, נפטר מהמחלה לפני שנתיים וחצי".
 

היא פעילה כמרצה. "אני רואה בכך שליחות", מצהירה רבין–יעקב. "הולכים ומתמעטים האנשים שיכולים לספר בגוף ראשון מה היה פה לפני הקמת המדינה. באים אלי ואני מספרת. יומיים בשבוע אני יורדת ל'בית הוותיקים' בתל–חי ולומדת מקצועות של יהדות".
 

"אני מרגישה מחויבת לגרום לכך שלא ישכחו אותו. זה מה שאני עושה מאז הרצח. הרי יכולתי לשקוע בכעס, פרט לעצב ולכאב, אבל הבנתי שמכעס לא יוצא שום דבר טוב. עדיף להפנות את האנרגיות להנצחה, כפי שהשבוע נפגשתי בגליל עם תלמידי מכינה קדם–צבאית. כמו כן, אני עוזרת ככל האפשר לדליה (רבין, בתו - יב"א), שבלעדיה לא היה מוקם מרכז מורשת רבין. כשצריכים אותי, אני תמיד מוכנה".
 

"פעולות ההנצחה הן נגד ההשכחה. חשוב לזכור אותו. במנהיגות המובילה והאחראית שלו היה משהו ראוי לחיקוי. זאת המורשת שלו והאדם שהיה. הרי הוא לא כתב ספרים, לא הותיר דברים בכתב ולא נאם נאומים".
 

"אלה שנולדו אחריו, אין להם למה להתגעגע. דמותו של יצחק היא לא דמות חיה בעיניהם. מתגעגע מי שהכיר".
 

"אין לי מה להגיד על זה".
 

שלוש שנים הפרידו ביניהם, ולעד תיחשב כאחותו הקטנה. "תמיד הרגשתי שיצחק שומר עלי", היא מציינת. "כשאתה חי במקום כמו מנרה, מאוד חשוב מה מנהיגים מחליטים ומה הם קובעים. יש לכך משמעויות בחיים שלנו. כשיצחק היה בין מקבלי ההחלטות, הייתי רגועה. ידעתי שהוא שקול וענייני. מאוד האמנתי בו והערכתי את הגישה שלו. הרי מבחינה אידיאולוגית תמיד היינו באותו כיוון, כמי שלמדו באותו בית חינוך לילדי עובדים והיו בתנועת הנוער העובד".
 

הם גדלו בתל אביב הפועלית של פעם. אביהם, נחמיה רבין, לבית רוביצ'ב, היה מעובדי חברת החשמל. "איש אופטימי וחם", כך מתארת אותו בתו. האם, רוזה כהן, הייתה בפיקוד העליון של ההגנה, חברת מועצת העיר תל אביב ועבדה בהנהלת חשבונות בבנק "הלוואה וחיסכון".
 

שניהם היו פעילי ציבור ועבדו לפרנסתם. "זה היה מסר ברור מצדם", מדגישה בתם. "לפרנסה עובדים ואילו כל הפעילות הציבורית היא בהתנדבות, לא לטובתם האישית, בוודאי לא לטובתם הכלכלית. על כסף בכלל לא דיברו בבית ולא היה חסר, כי שניהם עבדו".
 

האם רוזה הייתה דמות מוכרת בתל אביב של אז. "לצד הפעילות הציבורית, היא טיפלה בהמון אנשים באופן פרטני", מעידה רבין–יעקב. "היא הייתה מעין שירות רווחה לא רשמי. כשהיינו הולכות ברחוב, כל פעם מישהו אחר היה עוצר אותה".
 

"זה כינוי שהדביקו לה מאוחר יותר, אולי בעקבות רוזה לוקסמבורג. מילדותי לא זכור לי שקראו לה כך, בפרט שהיא אף פעם לא הייתה חברת מפלגה. בעיקרון".
 

"אני לא יודעת איך להסביר את זה. מאותה סיבה היא ברחה מברית המועצות לאחר שנדרשה להיות חברה במפלגה הקומוניסטית".
 

"ככה זה היה. יצחק הרגיש את הבדידות יותר ממני. הרי לי היה אותו כדי להסתמך עליו, ואילו אני, הקטנה ממנו, לא יכולתי לשמש לו אותה משענת". 

 

"הבית שלנו, ברחוב המגיד, בלב תל אביב - שני חדרים ומטבח בקומת קרקע עם מרפסת שפנתה לרחוב - היה מאוד פשוט. לא היה בו דבר מעבר למה שצריך - מיטות, שולחן, כיסאות, ארונות בסיסיים. לא היו תמונות על הקירות, וילונות, בוודאי לא שטיחים. לכן ילדים אהבו לבוא ולשחק אצלנו, כי לא היה מה לשבור. מותרות אף פעם לא היו".
 

"בכך היינו מהראשונים בשכונה, הודות לעבודתו של אבא בחברת החשמל".
 

"יצחק היה ילד מאוד מופנם וביישן, שעד כיתה ג' לא ידע לקרוא ולכתוב. הוא אהב לשחק כדורגל. בילדות ובנעורים לא התגלתה בו מנהיגות. עם זאת, כשהיה מדבר, תמיד היו מקשיבים לו. כשהגיע לכיתתם בבית החינוך לילדי עובדים המורה והסופר אליעזר שמאלי, הוא קידם את יצחק והייתה לו השפעה גדולה עליו. ספרו, 'בני היורה', נכתב על הכיתה שלו.
 

"הססמה בבית החינוך הייתה 'עבוד ולמד'. העבודה הייתה משולבת בלימודים. הכל היה בשירות עצמי, לרבות ניקוי הכיתות, תורנות במטבח בהכנת ארוחת הצהריים ובהגשתה לצד העבודה בגן הירק ובנגרייה. עקרונות אלה התלוו אלינו גם כשהמשכנו בבית הספר האזורי בגבעת השלושה, שם יצחק למד בשנתיים הבאות".
 

לדבריה, מנהיגותו השקטה והשקולה של רבין באה לידי ביטוי בשביעית, כשעבר לבית הספר החקלאי כדורי, שכונה "המנזר" משום שלמדו בו בנים בלבד, בעוד הבנות למדו בבית הספר החקלאי בנהלל. "אדם לעצמו", כך תיאר אותו שאול ביבר, חברו לכיתה. הוא היה נפתח במגרש הכדורגל וחלם להיות מהנדס מים.
 

בהיותו בכדורי, הוזעק רבין לפתע לתל אביב בנובמבר 37', כשאמו בת ה–47, חולת הלב ומוכת הסרטן, הייתה על ערש דווי. "מות אמא השפיע מאוד קשה על יצחק", מציינת אחותו. "עננה של יתמות העיבה עלינו. למזלנו, היה לנו אבא יוצא מהכלל, שהיה מטפל בנו נהדר".
 

מכדורי המשיך רבין לפלמ"ח, שם מצא את מקומו ושם התגבשה דמותו כמפקד. זיכרונה של רבין–יעקב נושא אותה אל אי אז בשנות ה–40: "המפגש הראשון שלי עם הפלמ"ח היה בכפר גלעדי, לשם הגעתי במסגרת ההכשרה, ויצחק היה מפקד מחלקה. בשבילי הוא היה תמיד אותו יצחק. ראיתי איך גם בהיותו מפקד הביישנות נשארה אצלו. כך היה גם כעבור שנים, כמפקד חטיבת הראל".
 

רבין התקדם מתפקיד לתפקיד והיא דאגה לו ממרחקים. "ישנן תופעות שקשה להסביר אותן", מעירה רבין–יעקב. "בוקר אחד אמרתי לחברה שלי במנרה 'אני מרגישה שמשהו קרה ליצחק'. 'השתגעת, מה את מכניסה לך דברים לראש?', החברה השיבה. באותה תקופה עדיין לא היה כביש לקיבוץ. אחד החברים היה יורד מדי בוקר על גבי פרדה לכפר גלעדי כדי להביא דואר ודברים אחרים. כשחזר בצהריים, נאמר לי שהוא מחפש אותי. ניגשתי אליו וישר שאלתי 'תגיד, מה קרה ליצחק?".
 

"'מה זה', ענה, 'מניין את יודעת?', שאל ואמר שאכן רצה לספר לי שליצחק הייתה תאונת אופנוע בצפון והוא אושפז בבית חולים".
 

בקיץ 46', כשרבין נעצר לחצי שנה במחנה המעצר ברפיח, עם פלמ"חניקים אחרים, בעקבות "השבת השחורה", הוא כתב לה משם. "במכתבים שיצחק כתב אלי משם, וגם בהזדמנויות אחרות, הוא התבטא בהומור עדין, שלא מוכר לרבים", היא מספרת.
 

לדבריה, אף במהלך קרבות מלחמת העצמאות "יחסיו עם בן־גוריון היו מאוד אמביוולנטיים"; פלמ"חניק, מה לעשות. "בן־גוריון טיפח את משה דיין ולא את יגאל אלון, שיצחק היה מזוהה איתו", מעירה רבין–יעקב. "בכל זאת, הוא קיבל יחס מבן־גוריון בתור הבן של רוזה, אם כי בן־גוריון לא עיכל את העצמאות של יצחק ואת דבקותו בחברים שלו".
 

במלחמה ההיא שימשה רבין–יעקב בקיבוץ בתפקיד הכפול של אלחוטאית וחובשת. זה לא היה פשוט. "היינו במצור מכל הצדדים ונתונים להפגזות", היא משחזרת. זה לא נגמר בתש"ח. עם חבריה במנרה עברה רבין־יעקב את שתי מלחמות לבנון וגם התקפות על הגליל.
 

במהלך דבריה היא ניגשת לחדר הסמוך ומביאה רסיס כבד של קטיושה. "זה נחת על הבית שלנו", אומרת רבין–יעקב. "ועל איזה ספר? לא להאמין, אבל דווקא על 'גווילי אש', הספר של נופלי מלחמת העצמאות. אין סמליות יותר גדולה מזו".
 

בהפוגה מהקרבות נישאו שני האחים רבין לבני זוג יוצאי גרמניה - יצחק ללאה לבית שלוסברג, במלון "בית שלום" בקצה דיזנגוף, ואחותו לרפי יעקב, שהגיע למנרה שנתיים אחריה והיה לדמות מרכזית בקיבוץ. שניהם מילאו בו מספר פעמים את תפקיד המזכיר. 
 

לעומת פלמ"חניקים שעברו לאזרחות בעקבות פירוק הפלמ"ח על ידי הזקן, רבין העדיף להישאר בצה"ל ופתח במסע שהביאו לרמטכ"לות. 
 

"מאוד הערכתי את יצחק. זאת לא חוכמה. אם לא הופתעתי מכך שנהיה רמטכ"ל, הפתיעה אותי הליכתו לתפקיד שגריר ישראל בארצות הברית ובהמשך לפוליטיקה. 'מה אתה תעשה שם בין כל הקוקטיילים? השתגעת?', שאלתי אותו. 'אם את חושבת שדיפלומטיה היא רק קוקטיילים, את לא יודעת על מה שאת מדברת', הוא השיב".
 

רבין, כידוע, לא השתגע והגיע עד לראש הפירמידה, כראש הממשלה. "לאן שלא הגיע, יצחק נשאר איש משפחה חם כלפי משפחתו הגרעינית המצומצמת", מציינת אחותו. "כלפינו, היה תמיד לבבי, מסור ומאוד אכפתי".
 

ב–94' מצאה עצמה קרובה אליו, כפי שלא היו מאז ילדותם בתל אביב. זה היה בטיסה לאוסלו, שם חלק את פרס נובל לשלום עם פרס ועם ערפאת. בהיעדרה של לאה רבין, שבאה לטקס מניו יורק, מצאה עצמה יושבת מרוגשת עם אחיה ומפטפטת עמו.
 

"כשהגענו לאוסלו, וראיתי אותו מסתובב בין האנשים עם כוס ביד ומשוחח איתם, עברה בי מחשבה מה היו הורינו חושבים לו היו רואים אותו כך", היא נזכרת. 
 

שלושת ילדי רחל ורפי יעקב לא נשארו במנרה. תרצה בקריית טבעון. יפתח שנפצע באורח קשה בחווה הסינית במלחמת יום כיפור, בירושלים. וגדי בהרחבה של קיבוץ מעיין ברוך. ביניה, בן למשפחה יוצאת איראן, שלגביו היוותה משפחת יעקב משפחה מאמצת, נפל במלחמת יום כיפור, ורבין–יעקב רואה בצאצאיו משפחה לכל דבר.
 

היא לא זזה מהקיבוץ הפסטורלי שלה. כיום הכפרים בדרום לבנון נשקפים ממנו בהישג יד. קיבוץ מנרה מופרט. "רפי היה אחד הלוחמים למען השינויים, בעוד שאני לא כל כך", היא מציינת. "עכשיו אנחנו סוף–סוף בהתאוששות. מתחילים לקלוט משפחות. בסך הכל נשארנו קיבוץ קטן שבו 75 חברים. אני בוועדת הקבלה".
 

לבסוף, חוזרת רחל רבין–יעקב אל ליל הרצח. "כשהודיעו על יריות בכיכר, התקשרתי בדאגה לכל מספרי הטלפון שהיו לי - ולא הייתה תשובה", היא משחזרת. "אז החלטנו להתקשר לאיכילוב. כשענו לי, ביקשתי את איתן הבר. 'אני לא רוצה לעשות לכם הצגות, בואו מה שיותר מהר', הוא אמר לי. בדרך שמענו ברדיו שיצחק כבר איננו. אז נסענו ישר אליהם הביתה".
 

בקשה אחת יש לרחל רבין–יעקב: "כל פעם שיש עניין עם הרוצח, פונים אלינו. ואני אומרת שזה לא עניין של משפחת רבין אלא עניין של החברה הישראלית כולה".