כיכר רבין, בוקר חמישי האחרון. משאית מנוף גדולה מעלה את גלגליה על המדרכה הסמוכה לכיכר, חוצה אותה, ונעצרת מול פיגום ענקי – אחד מרבים שמקיפים את הכיכר בשבוע האחרון.



מול המשאית עומדים שלושה שוטרים במדים ושני אזרחים. הם משוחחים בקול רם ומצביעים לפה ולשם, סיור אבטחה מקדים לקראת עצרת הזיכרון לראש המשלה יצחק רבין ז"ל, שתיערך במוצאי שבת. רעש המשאית מבהיל עשרות יונים שמנקרות מהקרקע פירורי לחם, והן מתעופפות לכל עבר. אבל את ס' ההמולה הזאת לא מטרידה. הוא עסוק בענייניו. לא מטריד איש ואיש לא שם לב אליו.



ס' הוא גבר בגיל העמידה, מבלה בכיכר הזאת בכל בוקר. באותה שעת בוקר יום חמישי הוא שוטף את פניו בברזיה קטנה, בצדה הדרום מערבי של הכיכר, ואז בתנועות ארוכות מרטיב את שיערו הכסוף. לאחר מכן הוא מקנח את פניו בממחטת בד שהוא שולף מכיס מכנסיו, דוחק את חולצת הפלנל המכופתרת שלגופו לתוך המכנסיים ומהדק את החגורה. הטקס הקטן הזה נועד לטשטש את מצבו העגום. להסתיר מעיני העוברים והשבים את העובדה המרה שהוא למעשה ישן ברחוב.



כאשר הוא נשאל היכן הוא מסתתר בלילות החורף, כאשר גשם ניתך על הכיכר, ספק מבושה ספק מחשדנות עונה ס' קצרות: "שם", ומצביע לעבר אנדרטת המשולש ההפוך בחלקה הדרומי של הכיכר. רגע לפני שהוא מסתלק, מוסיף ס': "ואל תיגעו לי בדברים". בתנועה אחת, הוא מרים שקית ניילון גדולה שמכילה מהומה של בגדים ובדים, חוצה את כר הדשא הקטן, חולף על פני גבר מבוגר אחר, השקוע בשינה על אחד מכיסאות הנוח שפיזרה העירייה במקום, ופונה אל קטנוע ישן שמשמש לו בית ומחסן. כאן הוא משלים את הטקס הקטן שהתחיל על יד הברזייה: מנגב את פניו במגבת ששלף מהארגז, מחליף תחבושת שמקיפה את יד ימין שלו ונוסע למקום אחר. "הוא כאן כל הזמן", מעיר מנקה הרחוב. "פה, או בגן שם" – ומצביע לעבר אחד הרחובות המקיפים את הכיכר – "או בכיכר השנייה", מחווה אל כיכר מסריק הסמוכה.



ס' רחוק מהיות לבד. על פי רישומי עיריית תל אביב, ברחובות העיר מסתובבים כ־750 הומלסים, או בשמם העברי: דרי רחוב. נדחקים בקרנות רחוב, מקופלים תחת יריעות ברזנט או ספסלי גינות ציבוריות, נעלמים עם הגשם הראשון. "רובם הגדול כבר בעלי תיק ביחידה לדרי רחוב", אומר יואב בן ארצי, שמנהל בין היתר את תחום הטיפול בדרי רחוב מטעם העירייה. "אבל עובדתית, ישנם כ־100 דרי רחוב המתקשים לקבל את הסיוע שלנו, אף שאנחנו עושים פעולות קבועות של חיזור ואיסוף אוכלוסייה באופן קבוע".



נופלים בין הכיסאות


הסופה ששטפה את רחובות מרכז הארץ בימים האחרונים מציבה מול דרי הרחוב אתגר נוסף בחיים קשים ממילא. "ריכוזי דרי הרחוב המרכזיים בישראל הם בלי ספק תל אביב וירושלים", אומרת ח"כ מירב בן־ארי (כולנו), עד לאחרונה חברת מועצת העיר, "שם נמצאת המסה העיקרית בהחלט. בכלל, צריך להפריד בין מחוסרי דיור ומחוסרי בית. מחוסרי דיור אלה אנשים שאין להם זמנית פתרון, ומחוסר בית זה מישהו שהחליט לגור ברחוב. מה שנקרא, הומלסים".



ח"כ בן־ארי מכירה את הנושא מקרוב, מתקופת כהונתה במועצה. כעת מהכנסת, כיו"ר ועדת המשנה לוועדת העבודה והרווחה, היא נדרשת אליו ברמה הארצית. "יש המון מקלטים, עמותות וארגוני סיוע, בעיקר בשתי הערים שציינתי, שעוזרות המון להומלסים וגם לעיריות. אני יודעת בעיקר על תל אביב - יש מוקד סיוע מצוין שמביא שמיכות ואוכל, מה שצריך", היא אומרת. "הבעיה מתחילה בצעירים. ספציפית, בני 20 עד 30. אלה נופלים בין הכיסאות של תקנות משרדי הרווחה והשיכון".



למה בעצם?


"הרבה בגלל היעדר שיוך חברתי. כיום ישנם שלטרים (מקלטים), מעונות ומשפחות אומנה שמסייעים למי שמתחת לגיל 20, לנשים, לחרדים ולחברי הקהילה הגאה. אבל הבעיה מתחילה אם אתה לא באף אחת מהקבוצות האלה. נגיד שאתה דר רחוב שבעבר היית בפנימיית רווחה, שזה התרחיש האופטימלי, נגיד שאפילו עשית תהליך טוב והתגייסת לצבא ואתה מוכר כחייל בודד וזכאי לדיור. עכשיו יצאת מהצבא. ומה? לאן תלך? אין לך פתרון. אז אתה יכול לגור בבית החייל כמה חודשים, אבל אחרי זה מה תעשה?".



אחת כזאת היא ל', צעירה בשנות ה־20 לחייה שבליל רביעי האחרון, בשיא מערכת מזג האוויר החורפית, ישנה על ספסל במדרחוב נחלת בנימין. "לא יודעת מה אני אעשה", היא עונה בעיניים כבויות כאשר היא נשאלת היכן תמצא מחסה כאשר ישוב הגשם.


בראייה ארוכת טווח יותר, ל' ניצבת מול מכשול קשה יותר לפיצוח: לשון החוק. "אם אתה חסר בית, אתה חייב לעמוד בקריטריונים מחמירים של משרד השיכון ומשרד הרווחה", אומרת ח"כ בן־ארי. "מי שלא זכאי לסיוע עולה לוועדת חריגים, ואז אם אתה עובר, שזה לרוב חבר'ה צעירים בגיל 20, אתה הולך לשלטר".



הבעיות הבירוקרטיות מתחילות כשהקריטריונים מגדירים מקרים מאוד ספציפיים, שחלק גדול מדרי הרחוב אינם נופלים לתוכם. למשל, כדי לקבל הסיוע ממשלתי על המועמד או המועמדת להיות לא רק מעל גיל 18 ולגור בבתים נטושים או גינות ציבוריות, אלא גם להציג חזות מוזנחת, גופנית או נפשית, ולהיות בנתק מהמשפחה או הסביבה המוכרת.




מאהל ארלוזרוב בתל אביב. צילום: אריאל בשור



"ההגדרה הזאת פשוט לא מתאימה למה שקורה בארץ", ח"כ בן־ארי פוסקת. "יש דרי רחוב שהמראה שלהם בסדר, שיש להם תעודות ויש להם פלאפון והם בקשר עם המשפחה מדי פעם, ובכל זאת הם במצוקה נוראה".



לדבריה, בימים אלה פועלת ועדת המשנה בראשותה לתקן את לשון החוק כך שתתאים למה שקורה בפועל, ותוסיף תקציבים לארגוני הסיוע.



בן ארצי, מצדו, לא מחכה שזה יקרה. "אנחנו יותר ויותר קולטים אוכלוסיות שפשוט הגיעו לרחוב מנסיבות כלכליות משולבות, אבל זה לא הפרופיל היחיד שאנחנו מחלצים מהרחוב", הוא אומר. "דווקא עם האוכלוסייה הזאת, שלא מוזנחת ויש לה מסמכים, החילוץ הוא הרבה יותר קל. הרבה יותר קשה לנו עם אלה שנופלים להגדרה הזאת".



ישנים מתחת לספסל



בחסות האנדרטה הענקית בכיכר רבין ישנים עם ס' שלושה הומלסים נוספים, שלפחות על פי המראה החיצוני שלהם נופלים להגדרה של החוק. העובדה שהאנדרטה מגודרת בבריקדות לרגל העצרת לזכרו של רבין אינה מונעת מאחד מהם לישון שם שנת ישרים. לצדו נחים אופניים ישנים וכמה שקיות. כשזה מגיע לרכוש, ס' מצדו נוקט שיטת פעולה אחרת, שיטת הפיזור. חלק מרכושו הוא מניח מתחת לאנדרטה, חלק אחר בארגז הקטנוע, וחלק שלישי מתחת לשיח נמוך, בקצה גינה קטנה בין כמה בניינים על פינת שדרות בן גוריון הסמוכה. הוא מקווה שהצמחייה הסבוכה תמנע מטיפות הגשם להרטיב את החפצים שלו.



"יש כאלה שישנים מתחת לגשרים, חלק מתחת ספסלים, בכל מקום שאפשר", אומר ד', שמקבץ נדבות בסמוך לכספומט של דיזנגוף סנטר. מולו מונח ארגז קרטון לח ומעוך ובתוכו כמה מטבעות. "יש פה הרבה גנים", הוא אומר. "בכל בוקר אתה תמצא שם ארבעה הומלסים לפחות. וכשיש גשם נכנסים מתחת לשמשיות. קשה, אבל מסתדרים".



ד' משתייך לבעלי המזל שעמדו בקריטריונים ולדבריו הצליח לשכור דירה קבועה. אבל בהיררכיית דרי הרחוב ומחוסרי הדיור יש גם דרג ביניים. אלה שמתגוררים ברחוב, אך הצליחו למצוא לעצמם פתרון זמני לימות הגשם. סלבה הוא אחד מהם. "יש בן אדם, הוא מקבל טיפול (מענק מהמדינה, ע"ר)", הוא אומר במבטא כבד. "אבל הוא ישן על ספסל. יש לו עגלה של סופר, וזהו. זה לא נורמלי. אני לא מקבל טיפול, ואתה רואה – יש לי אוכל, יש מקום לראש. אני בסדר. אני לא מבין למה השני ישן על ספסל".



יחד עם עוד כ־25 מחוסרי דיור, סלבה מתגורר באוהל קטן ומאולתר במה שמכונה "מאהל ארלוזרוב", סמוך לתחנת רכבת מרכז. עד לפני עשר שנים התגורר בראשון לציון. אלא שאז מצבו הגופני הידרדר ומאז הוא מובטל. דבר הוביל לדבר ולבסוף הוא התגרש מאשתו, התנתק מילדיו, ועבר לגור ברחוב. "חמש שנים אני פה", הוא אומר. "אבל טוב. הנה תראה, זה המטבח שלנו", הוא מסיט יריעת אוהל עקומה ומגלה כמה מדפים שבורים וכלי חיתוך, "ופה אני ישן", חושף אוהל שני עם מיטת ברזל בלי מזרון. בימי הגשם המזרן הועבר לאוהל שלישי, אטום למים.



"לדרי הרחוב יש שלוש זירות אפשריות שאליהן הם הולכים בימי הגשם, ואגב גם בימים החמים מאוד", מתאר בן־ארצי. "קודם כל מבנים נטושים, ויש להם חושים לאתר אותם. אני חי והולך בעיר הזאת ולא ער למה שהם ערים. מעבר לכך, מתחת למתקנים בגינות ציבוריות. ממש עם שמיכה, עטופים. ודבר שלישי זה בחדרי מדרגות. ברגע שזה קורה, אנחנו מתחילים לקבל פניות מאנשים". לדבריו, בשנה האחרונה לבדה התקבלו במוקד העירוני של תל אביב כ־1,400 פניות הנוגעות רק לדרי רחוב. מאחר שאין אפשרות לכפות על איש מהם להתפנות למתקן מיוחד עבורם, כאשר זה קורה כל שנותר הוא לסייע לצרכיהם הפיזיים המיידיים. "אנחנו באים עם ערכה. באים עם גגונים, מציעים שמיכה חמה, פוך, כפפות, גרביים עבות, כובעי צמר, שתייה חמה. אפשר לטעון שככה אנחנו מנציחים את הנטייה שלהם לגור ברחוב. יכול להיות. אבל יש פה צורך קצר טווח חשוב יותר, וזה שהם יעברו את הלילה הקר הקרוב בשלום".