"במהלך עבודתי הן ברדיו והן בטלוויזיה נזדמן לי לראיין את דוד בן־גוריון יותר מפעם אחת, ולמעשה כמעט בכל אחת מהתחנות שלו בפוליטיקה. אקדים ואומר כי היה זה תענוג מפוקפק למדי לראיין את האיש שהפך לאגדה עוד בחייו. בראיונות עם בכירים קורה שהמרואיין אינו מרוצה מן השאלה, או שהוא מזעיף פנים ולפעמים אף מעיר על עזות המצח של המראיין, אך בן־גוריון לא עסק בזוטות. התנהגותו של המראיין לא השפיעה עליו כהוא זה והוא ראה בו שופר לכל דבר ומובן - כלי שבאמצעותו יוכל להעביר את המסרים שבחר להעביר, תהיינה השאלות שיישאל אשר תהיינה..." (איש התקשורת המיתולוגי אלימלך רם ז"ל מספר בספרו "בקול רם" איך זה עבד מאחורי הקלעים).
עשורים רבים חלפו מאז הנהיג דוד בן־גוריון את קווי היסוד של התקשורת לשיטתו. עשורים רבים שחוללו מהפכות במדינת ישראל בכל תחום ותחום. או שאולי לא? גל הטרור הנוכחי מלמד שלא בטוח שחלו תמורות משמעותיות ביחס אל אנשי התקשורת. נראה שהתקשורת, אם היא לא עושה את דברם של הממונים, תמיד תהיה אשמה. כך למשל, מדוח מיוחד שהפיקה הרשות השנייה בשבוע שעבר עולה כי מתוך עשרות הפניות שהגיעו לרשות מאז פרוץ גל הטרור, הרוב עוסקות בהבעת הדעות של המגישים והכתבים במהדורות החדשות.
"זה מאפיין תקופות חירום ותקופות של אירועי טרור או לחימה", מסביר דוד רגב, נציב פניות הציבור ברשות השנייה. "בתקופות אלה סף הרגישות של הצופים גבוה יותר, ושימוש במילים או בביטויים יומיומיים נתפס בעתות אלה כלא לגיטימי. לא פעם מגישי המהדורות או הכתבים השואלים שאלה נתפסים כמביעי דעה בשעה שביקשו לחדד בשאלתם נושא או סוגיה, וזאת אף שבדיקת התלונות העלתה כי ברוב המקרים השידורים היו מאוזנים, וניתנה בהם אפשרות לכל הצדדים להביע את דעתם ועמדתם. סף הרגישות של הצופים גבוה יותר גם ביחס לשפה שבה עושים המגישים והעיתונאים שימוש בעת סיקור האירועים. בחירת המילים נעשית במסגרת חופש הביטוי והיצירה, ויש לה מקום על המסך כל עוד היא אינה פוגענית, הגם שהיא מעוררת אי נוחות בקרב חלק מהצופים".
"זה מאפיין תקופות חירום ותקופות של אירועי טרור או לחימה", מסביר דוד רגב, נציב פניות הציבור ברשות השנייה. "בתקופות אלה סף הרגישות של הצופים גבוה יותר, ושימוש במילים או בביטויים יומיומיים נתפס בעתות אלה כלא לגיטימי. לא פעם מגישי המהדורות או הכתבים השואלים שאלה נתפסים כמביעי דעה בשעה שביקשו לחדד בשאלתם נושא או סוגיה, וזאת אף שבדיקת התלונות העלתה כי ברוב המקרים השידורים היו מאוזנים, וניתנה בהם אפשרות לכל הצדדים להביע את דעתם ועמדתם. סף הרגישות של הצופים גבוה יותר גם ביחס לשפה שבה עושים המגישים והעיתונאים שימוש בעת סיקור האירועים. בחירת המילים נעשית במסגרת חופש הביטוי והיצירה, ויש לה מקום על המסך כל עוד היא אינה פוגענית, הגם שהיא מעוררת אי נוחות בקרב חלק מהצופים".
גם אצל נציב קבילות הציבור של רשות השידור, דדי מרקוביץ', התקבלו עשרות תלונות על שידור תמונות קשות לצפייה בזמן הפיגועים, ובחטיבת החדשות של רשות השידור והרשות השנייה החליטו שמקרים מסוג זה לא יישנו וכי תמונות קשות יטושטשו להבא.
נרצח או נהרג?
הזעם כלפי כלי התקשורת בגל הטרור הנוכחי התבטא, בין היתר, בתקיפה של צוות החדשות של ערוץ 2 לאחר פיגוע הדקירה שהתרחש בחודש שעבר ברחוב ארלוזורוב בעפולה. ההמון שהיה במקום הכה את כתב הערוץ, פוראת נסאר, את הצלם ואת המפיק, והשלושה פונו לבית החולים.
"התקשורת, בין היתר, הופכת בשלב מסוים בסכסוך לא רק למתווכת, אלא גם לצד בתוך הסכסוך, ואולי אפילו לשחקן מרכזי באופן שבו הדברים מוצגים", אומר פרופ' מוטי נייגר, דיקן בית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה. "חלק מהעניין נובע מכך שלאנשי תקשורת יש תפקיד כפול: גם של שחקן וגם של במה. אנחנו הופכים להיות רגישים לתפקיד שלהם בזמני שיא של קונפליקט: לזוויות צילום, להרמות גבה ולבחירת המילים: האם אמרו 'נהרג' או 'נרצח'? זה הופך משמעותי".
הרגישות של הציבור ביחס לכל חשד של הטיה פוליטית בקרב המגישים והכתבים הולכת וגוברת בימים טעונים. פרופ' נייגר מזכיר שבהתייחס לתפקידה של התקשורת, יש אידיאל ויש פרקטיקה. לא תמיד הם פוגשים זה בזה. האידיאל - התקשורת אמורה לתת תמונה מאוזנת, עובדתית ומלאה ככל שניתן: "הוגנות היא עדיין ערך מרכזי מאוד, בתקשורת מערבית לפחות. כמובן לא להצדיק את הטרור, אבל להסביר את הגורמים שמובילים לזה במובן של תנאי חיים ואובדן תקווה, כדי שנוכל להבין כיצד התפתח הדבר הזה. שנלמד, נראה ונבין מאיפה הדברים קורים".
הפרקטיקה היא כבר עסק אחר במציאות שבה העיתונאים לכודים בין האומה והמקצוע. "עיתונאים מסקרים קונפליקט שהם חלק ממנו", פרופ' נייגר. "הם לכודים מבחינת הזהויות שלהם – הן כאנשי מקצוע שאמורים להביא את הסיפור המלא, והן כחלק מחברה ותרבות, והאומה מצפה מהם שיהיו בעדה, ולא יהיו מהאו"ם. העניין הוא איך מאזנים בין זה לזה. המחקר מראה שבעתות משבר קשה אנחנו מתכנסים סביב הדגל. רק מרגע מסוים מתחילים לשאול שאלות יותר ביקורתיות. האינסטינקט הבסיסי הוא לדווח מנקודת המבט של האומה. עיתונות אמורה לפקפק ולבקר, וכל ביקורת במשבר נתפסת כערעור על המשבר ועל היסודות".
התקשורת הפכה לקורבן של עצמה כאשר כלי התקשורת מתחרים זה בזה מי יהיה מהיר יותר בהבאת החדשות, ואז מערכת הסינון בעייתית יותר.
"במובן מסוים התקשורת היא השליח שמאשימים. בשבועות האחרונים נחצה קו בכל מה שקשור במקום שתפסו סרטוני המצלמות של טלפונים ניידים ומצלמות המעקב. עכשיו הם רצים בתקשורת המיינסטרים, כולל באתרים המובילים. יותר מזה, מי שמוביל את ההובלה שלהם הם גורמים רשמיים כמו דובר המשטרה ודובר צה"ל. הם כוללים תמונות קשות שללא ספק מלבות את האווירה. אלו מקרים של אלימות קשה שאני לא חושב שצריך להקרין, בוודאי לא בצורה לא ערוכה. זו התוצאה של חדשות בעידן ה'פוש' (התראות לנייד, מבזקים באתרים, מבזקים מצולמים). הפוש בעצמו הוא מילה אלימה שמכילה בתוכה משהו שיש בו אלימות. נזכיר כי המילה טרור באנגלית באה מ'הטלת אימה'. פוש אחר פוש עם מידע לא מאומת - במידה מסוימת יש בו הרבה מאוד טרור. המדיום בא לפני המסר".
אולי מה שעולה מהמציאות שלנו זה שהכל מותר. ואם הכל מותר, אז גם אפשר לעשות הכל לתקשורת.
"אני רק יכול לומר שכל הדברים האלה יחד הופכים את הכל למאוד אינטנסיבי ואלים".
"מקום רע ומסוכן"
אורלי סוקר, ראש בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר ומומחית לתקשורת בזמן מלחמה, מסבירה כי החלוקה הרווחת בציבור היא בין תקשורת או עיתונאים "לאומיים" יותר או פחות. ההגדרה "מהו לאומי" משתנה כל העת וניצבת לפתחו של הקהל. "לא מדובר בלאומני כי אם בלאומי, כלומר אתה מסכים יותר עם העמדות הפורמליות", טוענת סוקר. "כשהעיתונות מנסה לתמרן, אין לה ברירה והיא אוספת את כל הקלישאות ובוחרת את כל העמדות הקונצנזואליות. נפריד בין התלונות הרשמיות שמתקבלות ללא רשמיות. את התלונות הרשמיות מגישים מבוגרים שלא יושבים על המדיה החברתית, או הימין, בעיקר בתביעות לשון הרע. אנשים בעלי דעות ליברליות מתנהלים יותר במדיה החברתית. חנין זועבי פחות מטרידה את המתלוננים, כי היא כבר תויגה. הביקורת העיקרית מופנית כלפי מי שנותנים לערבים לדבר ולהשמיע עמדות שהן לא עמדות יהודיות לאומיות. ברגע שמצולם אירוע ולא מתועד היהודי שנפגע, זה מעצבן את האנשים ולכן יש תקיפות כלפי התקשורת".
מה זה משנה בעצם איך התקשורת מציגה את הדברים? אם התקשורת הייתה באמת בעלת השפעה מכרעת, הימין לא היה בשלטון כל כך הרבה שנים.
"נכון, אנשים מבינים היום שלתקשורת אין אותה השפעה שהייתה קודם. למרות זאת, יש לחצים אדירים על התקשורת. כך למשל, גם ח"כ מוטי יוגב, שמייצג את הלגיטימציה לצאת נגד בית המשפט העליון בהחלטות ספציפיות, לא היה מוזמן בכל פאנל. אחרי רצח רבין היה הגל שאמר: כל התמונות וההסתה הן שהביאו לרצח, אבל רצח רבין לא סימן את סיום השיח האלים. להפך. אני חוששת שאנחנו נמצאים במקום רע ומסוכן. אם בפאנלים בתוכניות השונות מרגישים בסדר לארח אנשים כמו מוטי יוגב, בכך מסמנים לחברה שאלה גבולות השיח".
"חסרי פרופורציה"
עוד ביטוי לזעם הציבורי על התקשורת הוא ביטויי נאצה, קללות וביקורת קשה על האופן שבו מגישי החדשות והעיתונאים בערוצים השונים, בהם יונית לוי, תמר איש־שלום ורביב דרוקר, מסקרים את המתרחש. "שיא הכיעור בהתגלמותו של העם הישראלי זו את יונית לוי, תתעשתי, כאשר האסלאם יכבוש אותנו את לא תינקי מכך", כתב אחד הגולשים בדף הפיייסבוק של מגישת חדשות 2 יונית לוי. "כמה עלוב - תמר איש־שלום יורה וכמובן מסלפת את דברי ביבי נתניהו. כמה חבל שאינך מבינה ולומדת היטב את הנושא", כתבה גולשת בדף הפייסבוק של מגישת חדשות 10 תמר איש־שלום.
עוד ביטוי לזעם הציבורי על התקשורת הוא ביטויי נאצה, קללות וביקורת קשה על האופן שבו מגישי החדשות והעיתונאים בערוצים השונים, בהם יונית לוי, תמר איש־שלום ורביב דרוקר, מסקרים את המתרחש. "שיא הכיעור בהתגלמותו של העם הישראלי זו את יונית לוי, תתעשתי, כאשר האסלאם יכבוש אותנו את לא תינקי מכך", כתב אחד הגולשים בדף הפיייסבוק של מגישת חדשות 2 יונית לוי. "כמה עלוב - תמר איש־שלום יורה וכמובן מסלפת את דברי ביבי נתניהו. כמה חבל שאינך מבינה ולומדת היטב את הנושא", כתבה גולשת בדף הפייסבוק של מגישת חדשות 10 תמר איש־שלום.
"הרשתות החברתיות הולכות ומתבססות כחזית נוספת של הציבור שבאמצעותה ניתן לנגח את התקשורת", אומרת ד"ר לאה מנדלזיס, ראש המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית כנרת. בחזית הזאת נראה שהכל פרוץ: "הכותבים, האקטיביסטים והמגיבים הם שחקנים בעולם וירטואלי שבו הפרופילים והעמודים שלהם בפייסבוק ובטוויטר מהווים עבורם במה ומכפלת כוח להשמעת קול סובייקטיבי ולחשיפה משמעותית. ספרה ציבורית זו מהווה מרחב ניגוח שבו הכל מותר. אפשר וקל להביע כעס, מחאה וזעם גם כלפי התקשורת שהציבור אוהב לשנוא. בעיקר בעת אירועים ביטחוניים הציבור מצפה מאנשי התקשורת ליישר קו עם העמדות והאינטרסים הלאומיים ולהפגין פטריוטיות. מי שלא עושה כן, נענש.
בגל האירועים הביטחוניים האחרונים ראינו גם שימוש באלימות כלפי צוות חדשות 2 שהגיע לסקר את זירת הפיגוע בעפולה. גם שמענו על מקרים נוספים שבהם נמנעה אלימות דומה ברגע האחרון. אבל זה גולש מעבר לזה, כך למשל, אמירות של אושרת קוטלר ויונית לוי ביחס למצב הביטחוני שנהדפו בקיתונות של זעם ובהאשמות קשות שהן תופסות צד ומנצלות את המעמד שלהן. הרגישות של הציבור היא כל כך גבוהה שמילה אחת שנתפסת לטעמם שלא במקומה יכולה לגרור עשרות תלונות לרשות השנייה ומאות תגובות מלאות אלימות מילולית בעמודי הפייסבוק של הערוצים או בעמודי הפייסבוק וחשבונות הטוויטר של אנשי התקשורת עצמם. התגובות הן מאוד קשות, אלימות, אמוציונליות והרבה פעמים גם חסרות כל פרופורציה"
בגל האירועים הביטחוניים האחרונים ראינו גם שימוש באלימות כלפי צוות חדשות 2 שהגיע לסקר את זירת הפיגוע בעפולה. גם שמענו על מקרים נוספים שבהם נמנעה אלימות דומה ברגע האחרון. אבל זה גולש מעבר לזה, כך למשל, אמירות של אושרת קוטלר ויונית לוי ביחס למצב הביטחוני שנהדפו בקיתונות של זעם ובהאשמות קשות שהן תופסות צד ומנצלות את המעמד שלהן. הרגישות של הציבור היא כל כך גבוהה שמילה אחת שנתפסת לטעמם שלא במקומה יכולה לגרור עשרות תלונות לרשות השנייה ומאות תגובות מלאות אלימות מילולית בעמודי הפייסבוק של הערוצים או בעמודי הפייסבוק וחשבונות הטוויטר של אנשי התקשורת עצמם. התגובות הן מאוד קשות, אלימות, אמוציונליות והרבה פעמים גם חסרות כל פרופורציה"